פסטיבל דוקאביב יפתח ביום חמישי הקרוב, ובמשך עשרה ימים יציע לקהל בסינמטק תל אביב לצפות בעשרות סרטים דוקומנטריים בולטים מהארץ והעולם. חלקם מתעמתים עם נושאים רלוונטיים לימינו, ואחרים מציעים הצצה לעולמות וזמנים לא מוכרים. לכן, זו תהיה חשיפה ראשונה לסרטים שיזכרו בעתיד כמסמכי תעודה חשובים אך גם הזדמנות נדירה לתפוס פנינים נסתרות שאולי לא יתאפשר לראותן שוב. כדי להקל על הניווט בהיצע המרשים, מיקדנו עבורכם כמה המלצות לסרטים המעניינים שיוצגו בפסטיבל:
20 ימים במריופול
הסרט המדובר של מרסטילב צ'רנוב התהווה בהדרגה תוך כדי עבודתם של היוצרים ככתבים בימיה הראשונים של הפלישה הרוסית לאוקראינה. כשחברי צוות הצילום נצורים בעיר מריופול, הנמצאת תחת הפצצות בלתי פוסקות, הם מתעדים את זוועות המלחמה ואת האירועים הבלתי נתפסים שמתחוללים במהלכה.
הקריינות האישית והחלוקה לפרקים (לפי מספר הימים שבכותרת הסרט) ממסגרת את הסרט כיומן-קולנועי ומדגישות את תחושות חוסר האונים של התושבים הכלואים בעיר המותקפת.
גם אם הוא לא חורג בהרבה, מבחינה קולנועית, מאסתטיקה טכנית של כתבה מושקעת (ומזכיר את סגנון הכתבות של איתי אנגל ב"עובדה"), ערכו של הסרט טמון בחומרים המצמררים והחד-פעמיים אשר מתועדים בו, ובעובדה שהוא מצליח להיות אישי ואינטימי באופן שאינו מזוהה בדרך כלל עם סרטי מלחמה שכאלו. האינטימיות הזו נובעת, בין היתר, באמצעות שימוש מקורי במונטאז'ים ובחומרים שאינם לקוחים בהכרח מהמלחמה (סרטונים ביתיים/משפחתיים, למשל).
"20 ימים במריופול" הוא אכן מה שניתן לכנות סרט-מסמך, אך כזה שהוא מוצלח למדי: מעמיק, מעניין ומצמרר. זהו אינו סרט לכל אחד, והמראות שמשתקפים ממנו קשים מאד לצפייה, אולם מדובר בפיסה תיעודית חשובה, רלוונטית ואקטואלית, שנותנת הצצה למה שמתחולל מעבר לכותרות העיתונים ולדיווחים החדשותיים על הפלישה הרוסית לאוקראינה. // גדי רימר
ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר
הסרט המדהים והמכאיב הזה הוא אחד מסרטי הדוקו המוזיקליים הכי טובים שנעשו אי-פעם בארץ, אבל אסור להתקרב אליו בלי לקחת בחשבון את כל אזהרות הטריגר האפשריות: אלימות במשפחה, פגיעה עצמית, התמכרות, אובדנות. כל אלו עולים למרכז הבמה בסרט המגולל את סיפורה של אחת מהמוזיקאיות הגדולות שהיו פה, סולנית להקת המכשפות ענבל פרלמוטר, שעלייתה המטאורית קרתה במקביל לדעיכתה האישית ומותה בטרם עת.
בניגוד לסרטים שמשמרים את ההערצה לרוק-סטאר ומציגים את המוות המוקדם שלו כהמשך מגניב של הכישרון המופרע שלו – אין בסרט החשוף הזה שום רומנטיזציה של שגעון או קושי. להפך. הוא מפרק בעצבות את דמותה של ענבל, נפש אומללה ומיוסרת, שמתה הרבה יותר מידי מוקדם. דרך שימוש נרחב ביומנים המאוירים שלה, שחושפים ומסתירים, דרך קריינות מצמררת של נטע פולטורק, שנשמעת בדיוק כמו ענבל עצמה, ודרך המון מרואיינים מהוססים שרק נשמעים בקולם – הסרט מפרק בנחישות את דמותה של ענבל, מהילדות ברחובות ועד הסוף המר, שעדיין נשאר בגדר תעלומה.
במרכז הסרט עומד הפלרטוט המתמיד של ענבל עם המוות, פלרטוט שהיה הברכה והקללה בחייה ובעבודתה. מצד אחד – הוא פתח את הצוהר להרואין, לחתכים ולהתדרדרות האיומה של מצבה. מצד שני, הקשר בין יצר המוות לכשרון העצום של ענבל ולנחישות שלה ליצור ולהצליח מוזכר שוב ושוב על-ידי המאהבים, חברות הלהקה, והחברים. וגם על ידי השירים עצמם, כמובן. הסרט ערוך נהדר, בקצב שכמו-מסתנכרן עם המוזיקה, כשבנרטיב משובצים גם גם כמה פאן-פאקטס מפתיעים למעריצים – למשל, על המקום בו היא פגשה לראשונה את ניק קייב. ובתוך כל הקושי, וכמו בכל דוקו מוזיקלי נהדר, הסרט גם מאפשר להתענג על המוזיקה של ענבל, ומזכיר עד כמה המוזיקה שלה טובה, כשנשמעים ומוסברים "סיגריות לייט", "פחד אמיתי" והשירים של "Inballance". צפיית חובה לכל היפסטרית אפלולית. // גולי דולב השילוני
הסרט ישודר בהמשך השנה בערוץ YES דוקו ובSTINGTV
על אודות מבנה הגוף האנושי
״על אודות מבנה הגוף האנושי״ מציג מסע מרתק ואינטנסיבי אל תוך היקום הנסתר שהוא גוף האדם. האנתרפולוגים ורנה פראבל ולוסיאן קסטינג-טיילור, נודעים בשימוש בטכניקות צילום יוצאות דופן בסרטיהם הדוקומנטריים (״לווייתן״ מ-2012 למשל שצולם במצלמות גו-פרו). הפעם, הם מציגים את החוויה האנושית דרך שיטוטים במסדרונות בתי החולים, לצד כניסה לסמטאות גוף האדם – המעיים, העצבים וכלי הדם (אותם הם משיגים בעזרת שימוש במצלמות מיקרו אנדוסקופיות) כדי ללכד אותם לכדי אורגניזם חי אחד.
הסרט, שהוקרן במסגרת "השבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן בשנה שעברה, מציג את המציאות חסרת המעצורים של בתי חולים שונים בפריז ונמנע מהבניית נרטיב סטנדרטי, עם קריינות או כותרות מסבירניות ומתווכות. במקום, הוא זורק את הצופים לחוש ולפענח לבדם את הההליכים הרפואיים המורכבים שמוצגים בו – ניתוחים כמו תיקון עמוד שדרה, הוצאת גידולים, בדיקת שד סרטני, ניתוח קיסרי ועוד. כוחם של צילומי פנים-הגוף המיקרוסקופיים של הגופים המנותחים טמון גם באבסטרקטיות המהפנטת שלהם, שמבצעת הזרה לגוף האנושי ומקנה למבט בו ראשוניות מסוימת כמו בצילומים של החלל החיצון או קרקעית הים.
בפס הקול אנו שומעים את צוותי הרפואה מתקוטטים, מרכלים, צוחקים ומרחמים על המטופלים בצורה החושפת את אנושיותם וחולשותיהם ומעניקים חקירה של האדם מבפנים ומבחוץ, וגם את חולשות המערכת הרפואית שלעיתים אינה מספקת – למטופלים ולעובדים – תמיכה ראויה דיה. לצד סצנות הניתוחים עצמם שעלולות להיות גרפיות וקשות לצפייה, ישנן גם סצנות המציגות מטופלים מבוגרים עם דמנציה או בעיות נפשיות אחרות שמשוטטים אבודים במסדרונות בית החולים אשר עלולות להיות קשות לצפייה בדרכן ואף עלולות להעלות תהיות אתיות אודות העשייה התיעודית בסרט. בשל קיצוניותו הנועזת, "על אודות מבנה הגוף האנושי" בהחלט לא יתאים לכל אחד, אך צופים בעלי קיבה חזקה דיו יזכו בחוויה ייחודית ומעוררת מחשבה שתישאר עמם גם הרבה אחרי הצפייה בו. // נועה דולברג אלתר
ימי תום
סרטו של צ'ם קאיה פותח צוהר לעושר התרבותי של מהגרי העבודה הטורקים בגרמניה דרך סיפורה של המוזיקה הטורקית-גרמנית שפעלה בקרבם. עבודת הארכיון המעולה בו מקנה לסרט צבעוניות רבה שמכניסה את הצופה לאווירה הייחודית של ההגירה ההמונית שהחלה בשנות ה-60, ולעולמות הלא מוכרים של אייקוני תרבות טורקים שהיו צריכים למצוא את מקומם במדינה החדשה, באמצעות שווקי קסטות ותעשיית חתונות משגשגת.
המוזיקה המלווה את הסרט לכל אורכו מעניקה לו זרימה וקצביות ומופיעה כאלמנט המרכזי בחיי קהילת המהגרים אשר שימש ככלי להעברת מסרים ורעיונות בטורקית וכן בגרמנית ועזר לכונן את הזהות הטורקית-גרמנית החדשה שהפכה לחלק משמעותי במהותה של גרמניה כיום.
נקודת ההתייחסות של במאי הסרט, יליד גרמניה ממוצא טורקי, ניכרת בעשייה התיעודית בכך שהוא מצליח להעמיק מעבר למבט האתנוגרפי החיצוני של סיקורי ערוצי הטלוויזיה הגרמניים המהווים חלק מן החומרים הארכיונים, ולספק התבוננות קהילתית פנימית בשילובם של ראיונות עכשוויים עם מהגרים וצאצאיהם.
מעבר לחגיגה התרבותית שמציג "אהבה, כסף, מוות", הוא מעמיק דרך כך שמספר גם סיפור רחב וכואב לעיתים על המאבק לשימור המורשת התרבותית, קשיי הגירה וגעגוע למולדת, וכן על מאבקים פוליטיים, גזענות, אלימות ויחסם של הגרמנים לזרים. // אורי תור
הסרט ישודר בהמשך השנה בערוץ HOT8
דברים אחרונים
כבר במבט חטוף על כרזתו, "דברים אחרונים" מעורר סקרנות ואת עבודותיו של מאסטר הקולנוע הניסיוני סטן בראקאג'. ולמרות שבסופו של דבר סרטה של דברה סטרטמן אינו דומה מאוד לאלו של בראקאג', שניהם פועלים דרך בסיס קונספטואלי קרוב – שניהם מנסים, דרך הקולנוע, לייצר דרך התבוננות ונקודת מבט חדשה על הדימוי הקולנועי והאובייקט המצולם.
בראקאג' ניסה לתאר נקודת מבט בתולית, של עולם קדמון בו האדם אינו עוד ידע לפרש את מה שמסביבו, דרך כך שצבע ידנית את סרטי הצילום – במקום לחשוף אותם לאור. סטרטמן מבקשת לבחון היבט שמצוי מעבר לחוויה האנושית – סלעים, אבנים וקריסטלים. בסרטה, שמורכב כמו פסיפס המורכב מחומרי צילום שונים, היא מבקשת לגרום לנו לחשוב על אותם חומרים שמקיפים אותנו אך אנו לרוב לא מייחסים להם חשיבות כלל, זאת דרך צילומים המתמקדים בטקסטורות האבנים על רקע קריינות של טקסטים מדעיים ומדע-בדיוניים, המהרהרים על מהות קיומם של אותם אבנים, על עברם שקדם לאדם, ועל העתיד שלאחר היכחדות המין האנושי.
דרך ההתמקדות בקריסטלים, מערות תת קרקעיות, ומרחבים חסרי אדם בהם סלעים מהווים חלק מהותי מפני הנוף, הסרט מבקש להדגיש את הנוכחות והחשיבות שלהם מסביבנו. המבט המיקרוסקופי הסלעים והנופים השונים מקנה לסרט חוויה חוץ עולמית שאפשר להגדירה כעוד פרק ברצף של "אודיסאה בחלל", "אל תוך הריק" של גספר נואה, וסצינת בריאת העולם ב"עץ החיים". // דולב אמתי
דברים אחרונים
כבר במבט חטוף על כרזתו, "דברים אחרונים" מעורר סקרנות ואת עבודותיו של מאסטר הקולנוע הניסיוני סטן בראקאג'. ולמרות שבסופו של דבר סרטה של דברה סטרטמן אינו דומה מאוד לאלו של בראקאג', שניהם פועלים דרך בסיס קונספטואלי קרוב – שניהם מנסים, דרך הקולנוע, לייצר דרך התבוננות ונקודת מבט חדשה על הדימוי הקולנועי והאובייקט המצולם.
בראקאג' ניסה לתאר נקודת מבט בתולית, של עולם קדמון בו האדם אינו עוד ידע לפרש את מה שמסביבו, דרך כך שצבע ידנית את סרטי הצילום – במקום לחשוף אותם לאור. סטרטמן מבקשת לבחון היבט שמצוי מעבר לחוויה האנושית – סלעים, אבנים וקריסטלים. בסרטה, שמורכב כמו פסיפס המורכב מחומרי צילום שונים, היא מבקשת לגרום לנו לחשוב על אותם חומרים שמקיפים אותנו אך אנו לרוב לא מייחסים להם חשיבות כלל, זאת דרך צילומים המתמקדים בטקסטורות האבנים על רקע קריינות של טקסטים מדעיים ומדע-בדיוניים, המהרהרים על מהות קיומם של אותם אבנים, על עברם שקדם לאדם, ועל העתיד שלאחר היכחדות המין האנושי.
דרך ההתמקדות בקריסטלים, מערות תת קרקעיות, ומרחבים חסרי אדם בהם סלעים מהווים חלק מהותי מפני הנוף, הסרט מבקש להדגיש את הנוכחות והחשיבות שלהם מסביבנו. המבט המיקרוסקופי הסלעים והנופים השונים מקנה לסרט חוויה חוץ עולמית שאפשר להגדירה כעוד פרק ברצף של "אודיסאה בחלל", "אל תוך הריק" של גספר נואה, וסצינת בריאת העולם ב"עץ החיים". // דולב אמתי
מניפסטו
"מניפסטו" הוא מונטאז' ארוך של וולוגים שמתבגרים רוסים העלו לרשתות החברתיות בשנים האחרונות. אין בו צילום מיוחד או קריינות – רק חיבור ועריכה של חומרי וידאו שכבר רצים ברשת וזמינים לציבור. אולי זה מה שהופך את הסרט הזה לכל-כך קשה ומטורף. לחמול על רוסים זה לא דבר כל-כך פופולרי כרגע – הרוסים הם הרי הרשעים, והקורבנות הטובים הם הרי האוקראינים המותקפים. אבל הסרט מזכיר שזה לא או-או: גם הרוסים עצמם הם שבויים של המשטר הנוראי ששולט בהם. ודרך נקודות מבטם של אינספור נערות ונערים, הסרט פשוט משקף עד כמה נורא לגדול ברוסיה של היום.
השבר העצום בחברה הרוסית מתחיל בקטנה, כביכול: בסרטוני בוקר של ילדים עצובים, בלי יותר מידי אוכל במקרר, שרוצים להבריז מבית-הספר. אבל די מהר האלימות צוברת תאוצה. די מהר מופיעה הכאת תלמידים בידי מורות שלהם, ומתבהר כי המשטר ברוסיה מייצר ומשמר פרנויה מטורפת דרך תרגילים צבאיים, סירנות וחטיפות מבוימות שמתרחשות בבתי-הספר דרך קבע. אחר-כך נחשף גם הדיכוי האלים של כל מי שחושב קצת אחרת, וטקסי ההתנצלות וההשפלה הפומביים של תומכי האופוזיציה – הכל ממצלמות טלפון חצי-מוברחות וחצי-מוחבאות של קטינים, שלא תמיד מבינים מה הם מצלמים בכלל.
אבל ההתפרקות החברתית הזו, שמעוגנת בחינוך הממלכתי המרקיב, לא נגמרת שם. היא רק משמשת מצע לאלימות גרפית ואיומה, שממלאת את סופו של הסרט. הסרטונים מתעדים את כל הדברים המחרידים שהנערים האבודים האלו עושים לעצמם ולסביבתם – דם, יריות, אובדנות, סנאף של ממש – וכך גורמים להרהר איך אלימות מנציחה או מייצרת את עצמה. מסמך קולנועי רדיקלי, מיוחד ומטלטל – לא לבעלי לב חלש. // גולי דולב השילוני
בצל הים
טקסט עתידי
