סם ריימי חוזר להפחיד ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף"

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

הפקת ״דוקטור סטריינג׳ בממדי הטירוף״, החדש בסדרת "היקום הקולנועי של מארוול", אפופת מסתורין ומלאת תפניות כמעט כמו עלילת הסרט עצמו. ב-2016, לאחר יציאת הסרט ״דוקטור סטריינג׳״, במאי הסרט סקוט דריקסון, שלפני עבודתו עם מארוול היה אחראי על להיטי אימה כמו ״רוח זדונית״ ו״השדים של אמילי״, טען שיש לו כבר תוכנית לסרט המשך, שיהיה ״מפחיד יותר״. אבל ב-2020 מארוול הכריזו שדריקסון עוזב את סרט ההמשך בגלל ״חילוקי דעות״ ומי שיחליף אותו יהיה לא אחר מאשר סם ריימי. אותו במאי אגדי שגם התחיל את דרכו בסרטי אימה – לפני שביים את טרילוגיית סרטי ״ספיידרמן״ המקורית שהתניעה ועיצבה את ז'אנר גיבורי העל כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הרבה לפני שהיו חלק מיקום אחד גדול. זו הייתה יכולה להיות סגירת מעגל יפהפייה, במיוחד מאחר וריימי לא ביים סרט קולנוע כבר כמעט עשור, אחרי הכישלון של ״ארץ אוז״ משנת 2013. אבל האם הסרט החדש מצדיק את השיבה של הבמאי לעולם גיבורי־העל, ולקולנוע בכלל?

אך כשמדובר בסרטים של מארוול, השאלה מורכבת עוד יותר. מאז "איירון מן" המקורי, לסרטי הסדרה התפתח סגנון אחיד שמכתיב את הדרך בה הם נראים וכתובים, וקשה ליוצרי קולנוע, אפילו אחד עם סגנון מובהק כמו ריימי, לחרוג מהמסגרת ולגבש יצירה בעלת נימה ייחודית. זה אגב, ממש בסדר, הסרטים האלה מרוויחים הרבה כסף והרבה אנשים אוהבים אותם. אך באופן אישי, אני התחלתי להתעייף מהנוסחה שחוזרת על עצמה.

גם "דוקטור סטריינג'" הראשון הרגיש כך, חוץ מטוויסט מעניין וכמה אפקטים פסיכדליים מגניבים, חשבתי שהוא בינוני למדי. סטריינג׳ לא היה דמות מעניינת במיוחד, וסוג של ורסיה של טוני סטארק – מנתח מבריק אך שחצן ואגואיסט. בנדיקט קמברבאץ׳, למרות היותו שחקן טוב, היה די משעמם בתור סטריינג' ונראה מרוכז מדי בלדבר במבטא אמריקאי. מאז דמותו השתנתה, ולאורך סרטים נוספים ביקום של מארוול הוא הפך לטיפוס יותר רציני, אבל עדיין לא דמות עגולה וייחודית כמו הדמויות ביצירות הקודמות של ריימי – החל מספיידרמן ועד אש, גיבור סדרת סרטי "מוות אכזרי".

בעלילה המסועפת של הסרט החדש, שממשיכה במידה מסוימת גם את הסרט ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ וסדרת הטלוויזיה ״וונדה-ויז׳ן״, סטריינג׳ פוגש את אמריקה צ׳אבז, נערה בעלת כוחות על, ויוצא איתה למסע בין יקומים מקבילים במה שנקרא ״המולטיוורס״ – קונספט חדש שמסתמן בתור הכוח המתניע של סרטי מארוול העתידים לבוא. בהתאם לרעיון של יקומים מקבילים וחדשים, יש בסרט תפניות והפתעות רבות – צפויות יותר או פחות.

"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" מרגיש קצת מבולגן, כיאה לסרט בו הדמויות הראשיות קופצות בין יקומים שונים. העלילה הולכת למקומות משונים, דמויות חדשות נעלמות כשם שהגיעו, והטון משתנה מרגע לרגע. אבל יש בו הרבה מהבימוי היצירתי של ריימי, נבל טוב יותר מאשר בסרט הקודם, והפתעות רבות – לטוב ולרע. הוא גם מציג סיפור די מעניין על מערכת היחסים בין סטריינג' לקולגה ובת הזוג לשעבר, כריסטין, שמעלה תהיות מעניינות על המשמעות של להיות במערכת יחסים עם גיבור־על.

למרות זאת, המעלות האלה לא הפכו את הסרט למיוחד מספיק, והרגשתי שמדובר ב"עוד סרט של מארוול", כזה שיצא מפס נע – עם האקשן המוכר, הסצנות החוזרות, והבדיחות הרגילות. אבל אז, מתישהו לקראת אמצע הסרט, קרה משהו – והסרט הפך למותחן אימה אמיתי בסגנון סרטיו המוקדמים של ריימי – פחות ״ספיידרמן״, יותר ״מוות אכזרי״. ולא שהתחרות גדולה מדי, אבל בהחלט בהחלט מדובר בסרט הכי מפחיד של מארוול. בכמה סצנות הבטתי מסביב על הורים שהביאו את ילדיהם הצעירים להקרנה, והרגשתי שאולי עשו טעות.

דבר אחד שקצת חסר בסרט הוא דווקא הומור. קומדיה תמיד הייתה חלק חשוב מסרטי מארוול. ההומור שלהם הבדיל אותם מסרטי גיבורי העל הרציניים יותר של המתחרים, כמו טרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן או סדרת סרטי "ליגת הצדק" של זאק סניידר. בסרטי מארוול האהובים עליי, "איירון מן 3", "ת'ור: ראגנארוק" ושני סרטי "שומרי הגלקסיה", ההומור שזור לתוך העלילה ועוזר לאפיין את הדמויות. אבל בסרטים הפחות טובים, בדיחות סיטקומיות פשוט מפוזרות ברחבי הסרט, בלי הרבה סיבה, רק כדי לשמור על אווירה קלילה ביחס לאלימות. ההומור בסרטיו הראשונים של ריימי היה בעיקר הומור סלאפסטיק שמושפע מאהבתו לסדרת סרטי "שלושת המוקיונים", בזמן שההומור בסרטי "ספיידרמן" שלו, היה יותר בסגנון "וודוויל" מיושן, שלא תואם לאווירה העדכנית של מארוול. ההומור בסרט הזה מרגיש הרבה פעמים לא שייך, וכתוב ללא תשוקה.

למרות הכל, יש בסרט מספיק הפתעות, ריגושים והפחדות, והוא בוחר לצעוד בלא מעט נתיבים לא מוכרים וצפויים – במיוחד ביחס לסרט של מארוול. כל המעלות הללו גרמו לי, בסופו של דבר, להנות מהצפייה ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף". זו אמנם לא חזרתו המפוארת של ריימי לה חיכינו, אבל בינתיים קיבלנו שלב ביניים מבטיח, מבדר ולא רע בכלל.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email