על פילוסופיה ויקומים מקבילים ב"הכל בכל מקום בבת אחת"

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

הטקסט הזה הוא לא בדיוק ביקורת. אין טעם שאנסה לשכנע אתכם ש"הכל בכל מקום בבת אחת" הוא סרט נהדר – גם ככה הצופים ומבקרי הקולנוע לא מפסיקים להתלהב ממנו. גם בביקורת שפורסמה כאן אורי יעקובוביץ' הילל את היכולת הנדירה של הסרט לשלב בין מדע בדיוני, דרמה משפחתית ובדיחות רקטליות. אז במקום להמליץ, אציע כמה מפתחות להבנת הסרט העמוס, המצחיק והמדובר הזה. זהירות: יש פה קצת פילוסופיה, קצת קולנוע וקצת פיזיקה, אבל באופן בלתי נמנע, גם קצת ספוילרים.

בראש ובראשונה, הסרט מנסה להיות גרסא מעודכנת של סדרת ה"מטריקס", ולדעתי הוא גם מצליח, לפחות ביחס ל-"מטריקס: התחייה" מהשנה שעברה. המתכון של שני הסרטים די דומה: מכות בסגנון וושיה (השחקנית של אוולין, גיבורת "הכל בכל מקום בבת אחת", אפילו שיחקה ב"נמר, דרקון" שהכניס את אמנות הלחימה הסינית הזו למיינסטרים הקולנועי האמריקאי), דמויות שיכולות "להכנס" ו"לצאת" מהעולם בתיווך סוכן נחמד, גאדג'טים טכנולוגיים, והמון בלבולי מוח. בשורה התחתונה, "הכל בכל מקום בבת אחת" מנסה ליצור בצופים את אפקט ה"מיינדפאק" שמזוהה עם במאיות המטריקס.

הסרט קורץ בתחכום למעריצי המטריקס בכמה רבדים. נמצאים בו, למשל, שוט מטריקסי אופייני של קליע בסלואו-מואשן, ורגע בו הגיבורה אומרת למשפחתה שהיא יצאה מהעולם הרגיל כדי לגלות שאין להם שליטה אמיתית על חייהם ושהם מנוהלים מבחוץ כמו ב"רטטוי" (אחד הציטוטים הקולנועיים הכי מופרכים והכי מצחיקים שאי פעם ראיתי). "הכל בכל מקום בבת אחת" מתכתב גם עם הפרשנויות להם זכו סרטי המטריקס, ובפרט – אלו של הפילוסוף המרקסיסט סלבוי ז'יז'ק. כשהסוכן מציע לגיבורת הסרט לעבור בין יקומים – וכך "לצאת מהמטריקס" של הסרט – היא מסרבת, אז הוא פשוט מעביר אותה יקום, תוך התעלמות בוטה מרצונה. ברגע המחוכם הזה, הסרט מרפרר לקריאה שאומרת שמרגע שהוצבה בפניך הבחירה האם לצאת מהמטריקס – אין לך למעשה אפשרות בחירה.

Everything-everywhere-all-at-once

אבל ב"הכל בכל מקום בבת אחת" אין יציאה מסימולציה ממוחשבת – אלא קפיצה בין כמה יקומים מקבילים. ובדומה לסרטים כמו "החיים בהקיץ", "דוני דארקו" ו"בלייד ראנר", הסרט משתמש בקונספט מד"בי כדי להציף שאלות פילוסופיות כבדות משקל אודות משמעות ופשר. ביקומים המקבילים אנחנו חיים את אותה המציאות בשינוי החלטה אחת, ולכן מתגלגלים לחיים שונים לגמרי – ביקום אחד מישהי מתחתנת עם איזה בחור והופכת להיות כובסת, וביקום אחר היא אומרת לו לא ומתגלגלת להיות אלופת קונג-פו, ובכך מבהירה לצופים מה החשיבות הקרדינלית של כל בחירה קטנה בחיים. הסרט נוטה לגישה הפילוסופית הקרויה פטאליזם, לפיה יש גורל, אבל פטאליזם חילוני: ה'סוכנים' עוסקים בחישוב הסתברויות כדי לעבור בין יקומים. הגורל שלהם נקבע על ידי מתמטיקה, לא על ידי האל.

בתוך הקדחת הפסאודו-מתחכמת הזו, פילוסוף דתי אחד חוזר שוב ושוב: גוטפריד וילהלם לייבניץ, שקבע שהיקום הוא "העולם הטוב ביותר האפשרי" – משפט שנאמר יותר מפעם אחת בסרט. לייבניץ עסק לא מעט בשאלת הקשר בין גוף לנפש (בפילוסופית: הבעיה הפסיכופיזית), ובתוך כך טבע את מושג המונאדה, שמתאר יחידות רוחניות ראשוניות, כמו הנפש, שיכולות להשפיע על עצמים שונים, ו"מכילות" את כל העבר וכל העתיד של עצמן. מושג זה עוזר להבין, לדעתי, איך התודעות בסרט, שהן למעשה מונאדות, יכולות לעבור בין כמה גופים של אותו האיש ביקומים שונים.

נקודה נוספת היא העיסוק בניהיליזם. הנבלית בסרט משמידה את כל היקומים לא מתוך רצון לשלוט לא מתוך רשע ולא כי יש קטסטרופה בכוכב הבית, אלא סתם כך. פשוט כי היא משועממת, כי היא תקועה בתחושה מבאסת של חוסר טעם והיעדר סיפוק – תחושה שהפסיכולוגים יקראו לה ניהיליזם. היא בעצם לא כזו נוראה, אלא סתם סוג של טינאייג'רית שנקלעה למשבר קיומי, בצירוף כמה יכולות-על. יש שלל ביטויים קולנועיים לניהיליזם. האהוב עליי הוא "לקום אתמול בבוקר", בו הגיבור שחי לנצח את אותו היום שוקע בדיכאון, לומד לפסל ברבורים בקרח וממש מנסה להתאבד. אבל "הכל מקום בבת אחת" הוא כנראה מהמיוחדים והקיצוניים שבניהיליזמים הקולנועיים. תראו לי עוד סרט אחד שבו הניהיליזם אמור להוביל לקריסה של אינסוף יקומים, עטוי תלבושות כאלו צבעוניות.

MV5BZjM0MDFmZDctNmFjMi00MzM2LWJlYmItMzk2MTJlZDI1ZGRkXkEyXkFqcGdeQXZ3ZXNsZXk@._V1_

הקונספט של יקומים מקבילים – ה"מולטיוורס" – חם מאוד עכשיו, ואורי כבר הזכיר אצלו בביקורת איך בסרטים כמו "ספיידרמן: אין דרך הביתה" ריבוי היקומים משמש לבחינת יחסים בין-דוריים. הרבה מסרטי המולטיוורס משחקים עם רעיונות מתחום הפיזיקה הקוונטית, אבל "הכל בכל מקום בבת אחת" עושה זאת באופן המפורש והישיר ביותר.

בגדול, לפי התאוריה הקוונטית, חלקיקים קטנטנים יכולים להימצא ביותר ממיקום אחד בו-זמנית – גם כאן וגם באנטארקטיקה, למשל. החלקיקים "ננעלים" במקום אחד רק כאשר מוודאים את מיקומם, והתיאוריה הקוונטית עוזרת לחשב מיקומים צפויים של חלקיקים. בסרט, התודעה יכולה לעבור בין יקומים רק אם היא עושה משהו מאוד בלתי-צפוי, כמו למשל לדחוף חפצים לתחת, ולאחר מכן היא ננעלת ביקום אחר. ברור שאנשים הם לא חלקיקים קוונטיים, ושהם גדולים מכדי להימצא ביותר ממקום אחד, אבל כשהנבלית מדברת על הדילוגים שלה בין יקומים, היא אומרת שהבינה שהיא "חתיכה ממש קטנה של חרא", כאילו היא הייתה איזה חלקיק קוונטי פצפון. אין פה שום דיוק פיזיקלי – התאוריה הקוונטית מתייחסת רק לחלקיקים שנמצאים בכמה מקומות באותו היקום, לא למולטיוורס. ובכל זאת, זה די מגניב לראות איך מתרחש תהליך החלחול של רעיונות מדעיים אל עלילות קולנוע.

לבסוף, מעניין לחשוב על היחס המורכב של הסרט למשפחה. הכוח הכי חזק בסרט – יותר ממכות – הוא אהבה של אמא. גיבורת הסרט משוכנעת ששלמות המשפחה יותר חשובה מהצלת כל היקומים, מוסר השכל שמרני להחריד. בואו נודה על האמת, משפחה יכולה להיות מרחב דכאני, ונתק בין הורים לילדים הוא לא תמיד הדבר הכי נורא שיש, בטח ביחס להשמדת כל המולטיוורס. אז נכון שהסרט הזה פחות פוליטי ויותר סובב משפחה מסרטי מדע בדיוני אחרים, אבל חשוב להגיד שגם בגישת "שלום הבית" שהוא מקדם יש אלמנט חתרני. המשפחה שהסרט מעמיד במרכז היא משפחה מורכבת מבחינה דורית, אתנית ומגדרית, שראשיתה בזקן סיני שמרן וסופה בלסבית אמריקאית.

אז עד כאן המפתחות שלי להבנת "הכל בכל מקום בבת אחת", מקווה שהשתכנעתן. פתחתי בהצהרה שלא אנסה להמליץ על הסרט, אבל עצם הכתיבה של טקסט זה מוכיחה עד כמה הוא עבד עליי. נראה לי שיותר משהסרט רוצה שיאהבו אותו, הוא רוצה שידברו עליו. יותר משהוא רוצה להיות כיפי, הוא רוצה שינתחו אותו. בעיניי, סרטים שכאלו הם הסרטים הכי כיפיים שיש.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email