"משרה מלאה" בבימויו של אריק גראבל יצא לבתי הקולנוע בעולם כבר ב-2022, וקטף את פרסי הבימוי והמשחק בפסטיבל ונציה אשתקד, אבל משום מה בארץ הופץ רק עכשיו. חבל שהפצתו המצומצמת, כמו העובדה שסרט צרפתי על אם יחידנית כנראה לא נשמע סקסי ומפתה מול פצצת אטום או ברבי (וקן), הובילו לכך שהוא חומק מתחת לרדאר של הקהל הישראלי.
ז'ולי היא אם יחידנית שגרה עם שני ילדיה בפרבר מחוץ לפריז ועובדת כחדרנית ראשית במלון יוקרתי בעיר הגדולה. בכל יום, כשבחוץ עוד שורר חושך מוחלט, ז'ולי נאלצת להשאיר את ילדיה אצל מטפלת. זאת על מנת להספיק להגיע לתחנת הרכבת שתביא אותה בזמן לעבודתה. שגרת חייה העדינה והעמוסה של ז'ולי מופרת כאשר מתחילה שביתה רחבת ידיים של התחבורה הציבורית בפריז. אם זה לא מספיק, הבוסית הנוכחית של ז'ולי החליטה "להפיל" עליה התלמדות עם עובדת חדשה בדיוק כשהיא מנסה להתמיין למקום עבודה משופר ובעלה לשעבר הפסיק לשלם מזונות ולענות לטלפון. בעקבות כך, חייה של ז'ולי נכנסים לסחרור שקצבו רק מתגבר ככל שהסרט נמשך.
למי שמצפה לדרמה סוחטת דמעות על אישה קשת יום שפורצת בבכי ובמונולוגים כואבים צפויה אכזבה. במקרה הזה, השימוש בקצב וטון שמאפיינים בדרך כלל את ז'אנר המותחן, בסיפור שנקודת המוצא שלו היא דרמטית, מתברר כבחירה נכונה ומשתלמת. הקאטים הפתאומיים לפעולות יומיומיות כמו קשירת שרוכים, העברת כרטיס בשעון נוכחות או ריצה אל הרכבת, לא היו מביישים סרט על פושע שהמשטרה דולקת אחריו. כתוצאה מכך, כל אוטובוס או רכבת שמאחרים לבוא, כרטיס אשראי שנדחה, מקרה חירום בעבודה או שיחה עם המטפלת, מרגישים כמו צעד נוסף אל עבר הקצה.
ז'ולי נעה במרחב ביעילות ובזריזות, משנה את דרכי פעולתה בכל מכשול שהעולם מציב לה. לא פעם התסכול שהיא חשה מתגלם בפניה תוך כדי תנועה, כיאה למי שאין לה את הפריווילגיה לעצור. במהלך הצפייה בז'ולי, אי אפשר להשתחרר מהתחושה שמשהו נוראי הולך לקרות. זה לא שהסרט מהתל בנו, אלא שהוא מצליח להסב את תשומת לבנו למתח והלחץ הנובעים מהמאמץ הנואש להגיע מנקודה א' לב', כשכל כך הרבה מונח על הכף. ברגע שקט אחד ז'ולי עומדת על רציף תחנת רכבת, וזו כמעט הפעם היחידה בה היא לא נמצאת בתנועה, אלא צופה עליה. רכבת מתקרבת באיטיות לתחנה וז'ולי מביטה בה באופן שהופך מדאיג. המחשבות הטורדניות של מי שעומדת על סף תהום מבלי שהותירו לה ברירה אחרת, מתגנבות גם אל הצופה.
לתחושות אלו תורם גם הפסקול האלקטרוני היפיפה של המלחינה אירין דרסל אשר מלווה את הסרט. המוסיקה מתפתחת, נבנית והופכת אינטנסיבית יותר ויותר באופן שמזכיר לפרקים את הפסקול של הסרט "גוד טיים" ("Good Time") של האחים ספדי. זוהי לא נקודת הדמיון היחידה, שכן על אף השוני בעלילות, שני הסרטים משרים על הצופה תחושה של האצה מתמדת, עד שאי אפשר להיפטר מהתחושה שתכף תתנגש בקיר. המושג "זמן" שנמצא בכותרות הסרטים (שם הסרט באנגלית הוא "Full Time"), מרמז גם הוא על עיסוק בשעון המתקתק שדוחק בדמויות.
אל הדהירה הבלתי פוסקת של "משרה מלאה" מצטרפת גם אמירה חברתית. בנוסף לשביתה בתחבורה הציבורית, אנו נחשפים שוב ושוב למחאות שקורות בפריז שנוגעות גם הן להארכת שבוע העבודה. כשז'ולי נשאלת על ידי גבר שנותן לה טרמפ אם היא הולכת להפגנות, היא עונה מיד שאין לה זמן. זוהי אמירה כמעט אגבית אבל מעוררת מחשבה. זה לא שלז'ולי אין דעה, או שהיא מתנגדת, היא פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה לצאת ולהילחם במאבק שנוגע לה, כשהיא עסוקה במאבק הישרדותי מיידי יותר.
אך אף על פי ששגרת חייה של ז'ולי מוצגת כקדחתנית וכמעט בלתי אפשרית, ואולי גם בדיוק בגלל זה, אי אפשר שלא להתרגש מהרגעים שבהם היא לא. הרי ז'ולי היא לא רק אם יחידנית או עובדת, היא גם אישה בעולם שרוצה להגשים את עצמה, ולמצוא קרבה ואהבה. מתוך כך הסרט מזמן גם רגעים קטנים, מרגשים באגביותם, כמו סצנה בה ז'ולי מנסה לחזר אחר גבר שהראה לה אדיבות, או מבקשת ומקבלת עזרה מחברתה לעבודה. התמונה שמצטיירת היא מורכבת ומלאת פרטים, שכן הסרט גם לא מתחמק מהאופנים בהם המצב הבלתי אפשרי בו ז'ולי נמצאת גורם לנזק היקפי. למשל, המטפלת שנכפה עליה לטפל בילדיה של ז'ולי לאורך שעות ארוכות ואף להישאר איתם בלילה, או הבוסית שמחפה עליה פעם אחר פעם בסיכון מעמדה שלה אל מול הממונים.
נהוג לדבר היום על סרטים במונחים של "גדול" ו"קטן", כאלו ששווים את המאמץ הפיזי והכלכלי הכרוך בהליכה לקולנוע וכאלה שיכולים להסתפק במסך הטלוויזיה (שבינתיים גדל במימדיו). אחת הטענות בעד הצפייה בקולנוע היא שזו מאפשרת התמסרות גבוהה יותר לחוויה של היצירה. אם אנו נמצאים בקולנוע אנו מוכרחים לצפות בסרט בחושך מוחלט מבלי האפשרות לעצור אותו – ובכך אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות מושקעים בו.
"משרה מלאה" יוצא נשכר מצפייה כזו, באופן שבולט כבר מפתיחתו: ז'ולי שוכבת בחושך לצליליו של שעון מעורר, ומביטה באפתיות לחלל. זה פרק הזמן הקצר הזה, מיד אחרי שמתעוררים ורגע לפני שקמים מהמיטה, בו שורר שקט שאנו מודעים לזמניותו. ממש תכף ז'ולי תזניק את עצמה ותצא למרוץ בלתי פוסק. כשהשקט הזמני הזה יחזור על עצמו בסרט, כמו חוצץ בין יום כאוטי אחד לאחר, הצופה בבית אולי יוכל לעצור ולקחת הפסקה קטנה. אבל הצופה בקולנוע לוקח נשימה עמוקה, יחד עם ז'ולי, ומייחל שהרגע הזה יימשך כמה שיותר זמן.
