"עצבני ומהיר" חוזר לפרק חשוב בשוליים של המוזיקה הישראלית

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

בשלהי שנות ה-90, אמיר שור ועמיר "ג'נגו" רוסיאנו, שני מוזיקאים עצמאיים, הקימו את לייבל המוזיקה העצמאי "פאסט מיוזיק" במטרה ליצור מוזיקה אלטרנטיבית עצמאית שאינה כפופה להחלטות המסחריות והכלכליות של חברות התקליטים הגדולות. שמו של הלייבל נבחר לא בגלל קצב המוזיקה עצמה, אלא בזכות המהירות והתדירות בה הופקו ופורסמו בו אלבומים. היה אפשר להקליט אלבום שלם בימים ספורים, ולמעשה גם לא הייתה ברירה אחרת. שיטת העבודה הזו תרמה מעצמה לסאונד המאוד מחוספס, "לואו-פיי" ואף מעט בוסרי שאפיין את כל התוצרים של "פאסט". בשלב מסוים ג'נגו ושור הבינו שהמוזיקאים, וגם קהל המעריצים המצומצם שרכשו לעצמם, זקוקים גם לבית גשמי, ולכן חנכו גם מועדון הופעות לצד אולפן ההקלטות. ה"פטיפון" היה הבמה להופעות של האמנים (וגם כמה אורחים מחו"ל) ונקודת מפגש עבור קהל המאזינים ההדוק שהגיע למקום שוב ושוב עד לסגירתו בשנת 2009.

לסרטו החדש של עמית איצקר, "עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון", שמגולל את הסיפור של הלייבל והמועדון, ניגשתי בציפייה וחשש בו זמנית. למרות שהקשבתי לרבים מהאלבומים של "פאסט" – את הלייבל והמועדון פספסתי בזמן אמת. אך המשיכה שלי למוזיקה ותרבות השוליים (ובמיוחד אם מעורבת בעניין מעט נוסטלגיה) הפכה את הצפייה בסרט למסקרנת במיוחד. מצד אחד, הוא מבטיח אפשרות לצלול ולגלות עוד על הסצנה המוזיקלית שעד היום הכרתי רק ממרחק הזמן, מבלי להיות שם באמת. ומצד שני, רבים הם סרטי הדוקו המוזיקליים שמנצלים נוסטלגיה באופן שמתרפק על עבר שהיה וכבר איננו כדי לטוות סיפור רגשני ולא אמין.

אמנם, "עצבני ומהיר" לא מתרחק מהסגנון הקלאסי והמוכר של דוקו "ראשים מדברים" – כלומר, הוא נשען בעיקר על קטעי ראיונות שערך עם אושיות "פאסט", שמוצגים לצד צילומי ארכיון. אך מתוך המסגרת הזאת, הבמאי עמית איצקר מצליח לספר על המוזיקה והאנשים שעשו אותה אבל גם להעלות ביקורת ולבחון באמת את חשיבות ומגבלות העשייה העצמאית בשוליים. הדבר בא לידי ביטוי לא רק באופנים תיאורטיים, אלא גם במישור האישי ביותר: הבמאי, עמית איצקר, פקד את "הפטיפון" באופן קבוע והכיר באופן אישי את רוב שוחרי המקום. לא רק שהסרט נוצר דרך תשוקתו האישית למקום ולסיפור, אלא בראש ובראשונה, קשר אישי של חיבה וקרבה עם רוב המשתתפים בסרט. מעבר לכך שהמגע האישי כנראה הצליח לדלות ממרואייניו סיפורים מעניינים שלא היו נחשפים אילו היה מדובר במתעד זר, הקשר הזה שניכר ומורגש לאורך הצפייה – מבליט את החד־פעמיות האמיתית של "פאסט" ו"הפטיפון" בתעשיית המוזיקה המקומית, ובנוף התרבותי בארץ בכלל.

התלונה העיקרית שיש לי כלפי "עצבני ומהיר" קשורה במוזיקה עצמה. למרות שבסרט מושמעים שירים רבים מהרפרטואר של "פאסט", רובם המוחלט נבלע תחת דיבוריהם של המרואיינים. כך גם אם הצופה יחסית בקיא בתוצרי הלייבל, קשה יהיה לו להנות מהמוזיקה במהלך הצפייה. , בעיקר כשיש שימוש בסרטונים המתעדים הופעות ממועדון הפטיפון. היה נחמד להנות מהן, ולא רק כעזר ויזואלי למה שכבר נאמר במילים.

אך ההיבט השולי הזה לא ממש גורע מהסרט, שגם ככה מעודד לחזור ולחקור את הרפרטואר המוזיקלי של "פאסט" אחרי שיוצאים מאולם הקולנוע. בסופו של דבר, מדובר בסרט עצמאי על אמנות עצמאית, ותיעוד מרגש של פיסה של תרבות השוליים בארץ, שנדמה כי רק נבלעת ונעלמת בנוף התרבות הישראלי של השנים האחרונות. אם כך, "עצבני ומהיר" אינו נמדד רק בהיבטים קולנועיים, אלא גם כתיעוד חשוב בנוף תרבותי שאינו דואג לשמר את ההיסטוריה שלו.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email