ז'אן לוק גודאר וז'אן פול בלמונדו

גודאר את בלמונדו: אלטר־אגו בשלושה וחצי חלקים

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

החברים בסינמטק הרצליה מקרינים החל ממחר שלושה סרטים מצוינים שלא כדאי להחמיץ: "עד כלות הנשימה" (20.4), "אישה היא אישה" (22.4) ו"פיירו המשוגע" (24.4). לשמחתנו, קוראי "אוף סקרין" זוכים לקוד הנחה: CANNONFILMS. כרטיסים כאן.

כמעט כל סרטיו של ז'אן לוק גודאר בשנות ה־60 התמקדו בשני דימויים עיקריים: אנה קארינה והקולנוע עצמו. באותה התקופה, במאי הגל החדש שהחלו כמבקרים במגזין "מחברות הקולנוע", ראו בקולנוע דרך להציג את האני הפנימי שלהם על גבי המסך. עבור גודאר, קארינה הייתה אהבת חייו, וסרטיו ייצגו את היחסים שלהם. גם כאשר קארינה לא שיחקה בסרט, כמו בסרט "הבוז" (1963), הקשר שלה עם גודאר עמד כדימוי המרכזי בו – לא סתם ברידג'ט ברדו חובשת פאה בתסרוקת זהה לזאת שקארינה הפכה לאיקונית, והסרט מתמקד בזוג שמתחיל להתרחק בגלל הקולנוע.

אך לא רק קארינה מזוהה עם הקולנוע של גודאר – לא יהיה זה מופרך לזהות גם בז'אן־פול בלמונדו את האלטר־אגו הקולנועי של גודאר באותן השנים, כמו שז'אן־פייר לאו מזוהה עם פרנסואה טריפו. שלושת הסרטים הארוכים שגודאר צילם עם בלמונדו, "עד כלות הנשימה" (1960), "אישה היא אישה" (1961) ו"פיירו המשוגע" (1965), אמנם מהווים פחות מחצי מההספק של גודאר בשנות ה־60, אך הם משקפים היטב את הקולנוע שלו בעשור זה.

כבר בשיתוף הפעולה הראשון שלהם ביחד, הסרט הקצר "שרלוט והחבר שלה" (1958), טשטש גודאר את הפער בין בלמונדו לבין עצמו. הסרט מתאר גבר ושמו ז'ול (בלמונדו) המבקר את האקסית שלו, וכשהיא מסרבת לחזור אליו הוא מטיח בה את כל הבעיות שהיו לו איתה. את כל הדיאלוג של בלמונדו דיבב גודאר בקולו שלו, והציג לראשונה את בלמונדו כדמות הגברית השרמנטית בעל הנטיות הבעייתיות.

מפני שגודאר מוזכר לרוב ביחס למוסכמות הקולנועיות שאותן הוא שבר– הג'אמפ־קאטים וצילום הרחוב – ניתן לשכוח שסרטו הראשון, "עד כלות הנשימה", הוא גם מעין מניפסט אישי של גודאר על קולנוע, על צרפת של אחרי המלחמה ועל עצמו. מישל, דמותו של בלמונדו, נעה על התפר שבין גבר שרמנטי, מצחיק ומגניב כלפי חוץ לבין הגנב הנצלן והאופורטוניסט שהוא מבפנים. גודאר ידע לזהות אצל בלמונדו את הדואליות הזאת – מצד אחד הוא יכול לשחק את הדמות הקלילה והמגניבה (זו שהובילה לליהוק שלו לאינספור סרטי פעולה), ומצד שני הוא יכול להציג גם צד אפל ומורכב.

גודאר ראה את עצמו בדמותו של מישל, גנב קטן שדואג להראות מגניב בהווה יותר משהוא חושב על עתידו. כשמישל עומד מול הפוסטר של המפרי בוגרט מחוץ לבית הקולנוע ומחקה אותו, אפשר לזהות בפעולה זו את גודאר עצמו – כמי שהעריץ וניסה לחקות את הקולנוע ההוליוודי של פעם. כמו צרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה, גודאר ראה צורך בקולנוע למצוא את הזהות מחדש. לפיכך, "עד כלות הנשימה" הוא גם הניסיון של גודאר למצוא את זהותו תוך כדי שהוא מייצר שפה קולנועית חדשה ומשנה את תעשיית הקולנועית העולמית.

בלמונדו וג'ין סיברג מתוך "עד כלות הנשימה" (1960).
בלמונדו וג'ין סיברג מתוך "עד כלות הנשימה" (1960).

שנה לאחר מכן, החל גודאר לעבוד על סרטו השני, "החייל הקטן" (1963), בו קארינה מופיעה לראשונה. גודאר ראה את קארינה מדגמנת במגזין והציע לה תפקיד קטן ב"עד כלות הנשימה", אך היא סירבה משום שהתפקיד כלל עירום. גודאר חזר אליה והציע לה תפקיד גדול יותר בסרטו השני והשאר היסטוריה. בשל אופיו הפוליטי, הקרנת הסרט נדחתה בכמה שנים, ולכן זהו דווקא סרטו השלישי של גודאר, "אישה היא אישה", שהוא השני שצילם עם קארינה (והראשון בצבע!) שזכור לרוב כסרטם הראשון ביחד – לא רק בגלל שהיא הדמות הראשית בו.

"אישה היא אישה" מגולל את סיפורה של אנג'לה (קארינה), חשפנית שרוצה להכנס להיריון עם בן־זוגה אמיל (ז'אן־קלוד בריאלי) אך הוא מרגיש לא מוכן, וחברו הטוב אלפרד (בלמונדו) מנסה לשכנע את אנג'לה לאפשר לו לעזור. את הסרט הגדיר גודאר כ"מחזמר נאוריאליסטי" והוא מתפקד בעיקר כהומאז' וכדקונסטרוקציה לז'אנר המיוזיקל האמריקאי. למרות שיש מוזיקה בסרט – של מישל לגראן, המלחין הנודע של "מטריות שרבורג" (1964), בין היתר – אף דמות אינה שרה. גודאר מוצא דרכים מיוחדות כדי להעביר את הטקסט מבלי שהדמויות ישירו, כמו סצנת ריב המועברת לגמרי דרך שמות של ספרים.

אף על פי שבלמונדו אינו הדמות המרכזית בסרט, נוכחותו מהותית. בעוד שבריאלי מגלם את בן־זוגה של קארינה כאדם קצת שמרן ומקובע, דמותו של בלמונדו שוב מוצגת כגבר שרמנטי וקליל. אלפרד אינו מפחד לפלרטט בלי הפסקה עם אנג'לה ובקלות דמותו הייתה יכולה להיות דוחה, אילולי הקלילות של בלמונדו הייתה מקלה ומחפה על ההתנהגות הלא הולמת של אלפרד. בנוסף, בלמונדו זוכה לצטט ולהזכיר סרטים אחרים במהלך הסרט – הוא פוגש את ז'אן מורו ושואל אותה איך מתקדמים הצילומים של "ז'ול וזים" (סרטו הנודע של פרנסואה טריפו משנת 1962),ולקראת הסרט מצטט ומחקה שחקן הוליוודי מפורסם נוסף, את ברט לנקסטר מהמערבון "ורה קרוז" (1954).

אפשר לראות את גודאר בשני הגברים: האחד חושש מהמחויבות הנלוות לקשר זוגי ולתינוק, השני לא לוקח שום דבר ברצינות. בסופו של דבר, גודאר מראה כיצד שניהם באמת אוהבים את קארינה. אפשר לראות שגודאר ניבא להם עתיד חיובי.

אנה קארינה ז'אן פול בלמונדו בסרט "אישה היא אישה" של ז'אן לוק גודאר (1961)
קארינה, בלמונדו ובריאלי מתוך "אישה היא אישה" (1961).

אחרי "אישה היא אישה", בלמונדו לא הופיע בששת הסרטים הבאים של גודאר, עד שלוהק שוב לצד קארינה ב"פיירו המשוגע". הרבה אירועים קרו בארבע השנים שחלפו: בלמונדו נהיה כוכב קולנוע עצום. במקביל, גודאר המשיך ללהק את קארינה לרוב סרטיו, אך לאחר אינספור ריבים, ניסיון התאבדות של קארינה ורומן שהיא ניהלה עם גבר אחר, גודאר וקארינה התגרשו לפני צילומי הסרט.

בנסיבות האלו, "פיירו המשוגע" נדמה כסרט בו הגבולות בין המציאות והבדיה הטשטשו. הסרט מתאר פגישה מחודשת בין פרדיננד "פיירו" ומריאן, שהיו זוג בעבר ואותם גודאר הגדיר כ"זוג הרומנטי האחרון". מריאן משכנעת את פרדיננד לברוח איתה והם יוצאים למסע הזוי לריוויירה הצרפתית, במהלכו הזוג ממשיך לריב ומבין שהם לא מצליחים להסתדר ביחד. קשה לא לראות את גודאר בדמותו של פרדיננד ואת התרחשות הסרט כניסיון שלו להבין את הסיבות לפרידה מקארינה, לצד הצגת הדרכים בהם היא פגעה בו במציאות. בסיום הבומבסטי והמורבידי של הסרט, גודאר בעצם אומר שבלי קארינה הוא לא יודע מה לעשות.

הסרט במידה זאת, הוא מעין סיכום של גודאר עד לאותו הרגע – לא רק הקשר עם קארינה אלא סוג הקולנוע שעשה. "פיירו המשוגע" הינו קו התפר בין הקולנוע ה"כיפי" שיצר לפניו ובין הקולנוע הפוליטי שגודאר ייצור אחריו, וניצנים פוליטיים מופיעים כבר בו. ההומור השטותי שאפיין סרטים כמו "אישה היא אישה" עוד משחק בו, אבל ניכר שכל הסרט מוצג דרך מסך מלנכולי, שבו גודאר משתמש ברעיונות ובדיחות שהוא אסף ושמר כדי לסכם ולסיים את התקופה הזאת בחייו.

קארינה חזרה לשחק בעוד סרט אחד של גודאר, "מייד אין יו.אס.איי" (1966), שבו היא מנסה לפענח את תעלומת רצח אהובה. בעוד "פיירו המשוגע" הציג את התפוררות הזוגיות שלהם על המסך, "מייד אין יו.אס.איי" מציג את החיים הבודדים שלאחר סיום הקשר. גודאר לא חזר לעבוד שוב עם בלמונדו – אין לדעת אם זאת משום שגודאר הרגיש שאחרי פיירו אין לבלמונדו עוד מקום בסרטיו, בגלל מעמדו ככוכב קולנוע שדורש שכר גבוה (סרטיו של גודאר נעשו בתקציב נמוך מאוד), מעברו של גודאר לקולנוע פוליטי ולא נגיש או שילוב כל הסיבות הללו יחד. מה שבטוח, שלושת המפגשים בין בלמונדו וגודאר הם מהיצירות הקולנועיות החשובות ביותר, גם במכלול העבודות של כל אחד מהם וגם בהיסטורית הקולנוע כולו.

בלמונדו וקארינה מתוך "פיירו המשוגע" (1965).
בלמונדו וקארינה מתוך "פיירו המשוגע" (1965).

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email