"גולדה", הביוגרפיה הקולנועית המדוברת על גולדה מאיר שתגיע לבתי הקולנוע בהמשך השנה, פתחה אמש את פסטיבל ירושלים בנוכחות הבמאי גיא נתיב והשחקנית הבריטית הלן מירן, שמגלמת בסרט הביוגרפי את ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל בימים הקריטיים של פרוץ מלחמת יום הכיפורים. רשמית, "גולדה" הוא סרט בריטי – אך ביים אותו במאי ישראלי, משחקים בו שחקנים כמו רמי הויברגר, ליאור אשכנזי ואוהד קנולר, ובעיקר, הוא מציג את הנרטיב הישראלי בנוגע למלחמה. את הסרט ראיתי כבר לפני כמה חודשים בפסטיבל ברלין, וכבר אז הייתה בי ציפייה דרוכה לקראתו, אולי בגלל הקבלה החמה לקולנוע הישראלי בברלינאלה ("מילים נרדפות" של נדב לפיד קטף את הפרס הראשון ב-2019) או כי מדובר בסרט הארוך הראשון שביים לבד היוצר הישראלי היחיד שזכה באוסקר בעשורים האחרונים. אבל לצערי, באופן חד-משמעי, הסרט פשוט רע.
מבחינה אסתטית, ובניגוד לסרטים ישראליים אחרים שמהללים את האתוס הצה"לי – "מבצע יונתן", למשל – "גולדה" לא מצליח להפוך לאירוע קולנועי גדול. האיפור המרשים והעיצוב המדויק לא מצליחים להציל את הסרט, שגם ברגעיו הכי פחות מעיקים – הוא פשוט סרט סתמי לגמרי. באופן מוזר הוא גם מרגיש מיושן, מה שבולט במיוחד בכל הנוגע לייצוג של גולדה בתור האישה היחידה שעמדה בראש מדינת ישראל: איך אפשר בכלל לעשות ב-2023 ביוגרפיה על מנהיגה בלי שום מבט פמיניסטי? גולדה פשוט מוצגת כאימהית וביתית, כמו בסטריאוטיפים משנות ה-50. הלן מירן הגדולה משחקת את גולדה בכישרון – אך גם זה מתפספס, כי היא מוגבלת למנעד רגשי צר של "עקרת בית רחומה וחסרת אונים".
הסרט גם מתבלט לרעה על רקע הייצוג הקולנועי הרווח של צה"ל, שלרוב מציג מורכבות. מ"אוונטי פופולו", שמשווה בין המצרים לישראלים, ומבקר את האיוולת שבמלחמה; דרך "כיפור" של עמוס גיתאי, בו המלחמה של גולדה גורמת למשבר נפשי אישי; ועד ל"גבעת חלפון אינה עונה", שפשוט צוחק על כל הפרות הקדושות. גם ביחס לסרט פופולרי, "גולדה" נשאר סרט פשטני ושטחי, שכמו נלקח מספר לימוד בבית-ספר יסודי: ראש אמ"ן אלי זעירא אשם במלחמה, צבי זמיר הוא מי שהתריע, וגולדה מאיר אוהבת לעשן. הסדרה "שעת נעילה" הוכיחה לאחרונה שהדיון הציבורי סביב מלחמת יום כיפור – ובקולנוע ובטלוויזיה בפרט – כן שואל שאלות קשות, גם אם במסגרת גבולות הגזרה של הציונות. הסדרה הציפה, למשל, עניינים כמו אסטרטגיית לוחמה, אכזריות הקרבות או טראומה. אבל עם עוד סצנה שחוקה של שינה טרופה ועוד רגע עבש של הצתת סיגריה, הסרט "גולדה" נשאר בבנאלי, ולא מצליח להתרומם.
"גולדה" פשוט מפספס כל כיוון מעניין אפשרי. בגלל שרוב הסרט הוא באנגלית, ומפאת מוצאה הבריטי של מירן, בכלל לא ברור שגולדה מאיר הייתה אמריקאית. זו לא סתם דקדקנות – במרכז הסרט עומד הקשר של גולדה עם קיסינג'ר וממשלת ארצות-הברית, כנראה כדי למשוך קהל יהודי-אמריקאי. אבל עם המבטא הבריטי הזה, הכל רק מתבלבל ומבולבל. קטעי הארכיון הישנים המשולבים בסרט עובדים הפוך מהמתוכנן: הם רק מבהירים עד כמה הסרט לא מדייק. סצנות המלחמה של הארכיון השחור-לבן הן יותר צבעוניות מקטעי המלחמה הדהויים בסרט, וקטעי הארכיון בהם גולדה האמיתית מספרת בדיחות וצוחקת רק מבהירים עד כמה חסר שנינות התסריט של הסרט עצמו. כמובן שתושבי סיני – שם מתחוללים הקרבות שמוצגים בסרט – לא נזכרים אפילו ברמז. אך החלקים הכי גרועים הם הנסיונות הבודדים של הבמאי להיראות טיפה "אמנותי" – להביא אותה באיזה שיר נדוש של לאונרד כהן, להראות עשן מתערבל, להכניס איזה שלוש קפיצות קדימה לועדת אגרנט. לא רק שמוטב היה בלעדיהם – הם סופר-מביכים.
האכזבה מ"גולדה" עומדת בניגוד גמור לסרט ישראלי אחר שהוקרן בברלין – ויוצג גם הוא בפסטיבל ירושלים, במסגרת התחרות הישראלית, "המשלחת" של אסף סבן. הסרט מתחקה אחר חבורת תיכוניסטים במסע לפולין. בזמן הפסטיבל, דיווחנו כאן כי למרות שלא הכל עבד בניסיון לשלב בין העיסוק הפוליטי במסע לסיפור ההתבגרות האישי, יוצריו היטיבו לתאר את המסעות לפולין וזכר השואה באופן שהוא ביקורתי ומעורר מחשבה. לכן, זה היה קצת נועז, בלשון המעטה, להציג אותו בהקרנת בכורה בגרמניה. אך האומץ האמיתי התגלה אחרי ההקרנה, כשהמפיק יואב רועה עלה לבמה וגינה בחריפות את המהפכה המשטרית בישראל. רועה אפילו פנה לנציגי השגרירות הישראלית שישבו באולם וקרא להם "להתנגד למהפכה האלימה", כשהזכיר לקהל שהממשלה הנוכחית מאיימת על חופש היצירה ועל עולם התרבות הישראלי. בביקורה בישראל, שנערך בימים אלו לרגל ההקרנה של "גולדה" בפסטיבל ירושלים, גם הלן מירן וגיא נתיב דיברו בגנות ההפיכה המשטרית והדגישו את נחיצותן של ההפגנות – אז אמנם מבחינה קולנועית הסרט "גולדה" הוא חתיכת אכזבה – אך בינו ל"המשלחת", נראה שבסך-הכל הקולנוע המקומי משקף די טוב את המצב בישראל.
