פסטיבל הסרטים חיפה ייפתח הערב עם הקרנה חגיגית של ״ז׳אן דו בארי״ שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן ויגיע לאולמות הקולנוע ברחבי הארץ כבר מחר. לאורך סוכות, יקרינו בבירת הצפון שלל סרטים מסקרנים שמגיעים אלינו מעוטרים בפרסי הפסטיבלים הנחשבים בעולם. בין הבולטים שבהם הוא זוכה קאן ״אנטומיה של נפילה״ וסרטו החדש של המאסטר הטורקי נורי בילגה ג׳יילאן, ״על עשבים שוטים״ שהוקרנו כבר בפסטיבל ירושלים ואת המלצותינו עליהם תוכלו לקרוא בסיקור ההוא. ובכלל, 2023 מסתמנת כשנה נהדרת לסרטי הפסטיבלים, עם הרבה סרטים חדשים של שמות גדולים ואהובים.
אנחנו מחכים בקוצר רוח ל״אזור האירוע״ של הבמאי הבריטי ג׳ונתן גלייזר, ל״ימים מושלמים״ של וים ונדרס, לצד הסרטים החדשים והמסקרנים של ריוסוקה המגוצ'י (״הנהגת של מר יוסוקה״) ומישל גונדרי. וכל אלה עוד לפני הבכורות הישראליות, ביניהן ״החייל הנעלם״, סרטו החדש של דני רוזנברג שכבר הספקנו להתרשם ממנו בעונת האופיר האחרונה. עד אז, ליקטנו כמה סרטים מהתכניה העשירה של פסטיבל חיפה שלא תרצו לפספס.
חדר מורים
״חדר המורים״ שהוקרן השנה בפסטיבל ברלין האחרון ונבחר להיות הנציג הגרמני לפרס האוסקר הקרוב הוא בין הסרטים הבולטים שמשתתפים בפסטיבל חיפה השנה. מדובר בדרמה קטנה המתרחשת כולה בתוך כותלי בית ספר ומתמקדת בדמותה של מורה צעירה בשם קרלה נובק המעבירה שיעורי מתמטיקה וספורט לכיתה אחת בבית הספר. בתחילת הסרט נגנב כסף מתיקה של קרלה, ושרשרת אירועים דרמטיים מתחילה לאחר שקרלה מזהה את הגנבת כקולגה שלה: מורה אשר בנה, אוסקר, לומד בכיתה של קרלה.
אותו אירוע מחולל יוצר תגובות נגד ומתחים רבים בתוך בית הספר: בין קרלה לאוסקר ותלמידי הכיתה האחרים שחשים במתחים ומקניטים אותו, וכן בין המורים האחרים והתלמידים הבוגרים אשר עורכים את עיתון הבית ספר ומבקרים את התנהגותה של המורה. מעבר לדינימיקות האישיות, הסרט נוגע גם בסוגיות כמו מתחים גזעיים הקיימים בבית הספר שחלק מתלמידיו בעלי רקע של הגירה, וכך גם קרלה עצמה, וכן בניסיון לתאר את מערכת החינוך הגרמנית והמתחים שבין דור המורים הוותיק של בית הספר ומדיניות ה״אפס סובלנות״ השמרנית שלו לבין קרלה האידיאליסטית שמייצגת את הדור הגרמני הצעיר ומגיבה לאירועים בטולרנטיות קיצוניות שלא פעם גם פועלת כנגדה.
״חדר המורים״ מצליח להפתיע ביכולת שלו לשמור על עניין על אף שהוא מספר סיפור די שולי. יש בו אווירה עוכרת שלווה לכל אורכו ומתח שנוצר דרך שפה קולנועיות פשוטה אך אפקטיבית. בין היתר תורם לכך הפסקול, אשר מצליח להעביר את הסיטואציה המלחיצה והקונפליקט בו שרויה הגיבורה. גם אם לעיתים הסרט נוטה לדידקטיות מסוימת בסצנות הדנות על ההתרחשות בבית הספר, הוא מצליח לשבור זאת באמצעות סצנות דרמטיות עוצמתיות שמייצרות סרט אינטנסיבי וסוחף. // אורי תור
חלומות מתוקים
סרטה של אנה סנדיארביץ׳, זוכה פרס המשחק בפסטיבל לוקרנו, נבחר לאחרונה כנציג הולנד לאוסקר הקרוב. הוא לכד את תשומת ליבי כבר בשלב קריאת התקציר, שתיאר את הסרט כ״סאטירה נוקבת ומרהיבה המתארת את גסיסת העבר הקולוניאלי האירופאי״. ובאמת – התקציר של הסרט מדייק, אולם הוא לא הבהיר עד כמה נוקב ואכזרי הוא, לרמה של שנאת הדמויות ממש, ולצד זאת – עד כמה הוא מרהיב ומיוחד מבחינה ויזואלית.
מצבי הקיצון האבסורדים שמייצרת ההתנגשות בין הג'ונגלים האינדונזים לבין הרוע והטירוף של האדם הלבן בסרט, מהדהדים בתכנים ובסגנון הקולנועי את ״פיצקרלדו״ של ורנר הרצוג (ועל כך בהמשך הרשימה), אם כי סרטה של סנדיארביץ' הנו מוקפד יותר, במופגן, ולכן גם מנוכר ומלאכותי יותר.
אין ספק ש״חלומות מתוקים״ (לא להתבלבל עם סרט אחר בפסטיבל, בשם ״חלומות מסוכר״!) הוא לא סרט לכל אחד – כשהוא מתאר באופן שלעיתים מאד קשה לצפייה את פשעי הקולוניאליזם ואת השחיתות המוסרית של דמויותיו הראשיות. אבל, במידה והמידע המועט שנמסר בתקציר הסרט מעורר אצלכם.ן סקרנות יותר מאשר רתיעה – לא תצטערו שבחרתם בו. // גדי רימר
פיצקרלדו
פסטיבל חיפה יערוך השנה מחווה מרגשת לבמאי הגרמני ורנר הרצוג, אחד היוצרים הגדולים והחריגים בהיסטוריה של הקולנוע ומהדמויות הבודדות שהפרסונה שלהם מרתקת ומלאת סתירות לא פחות מסרטיה. לצד סרט תיעודי על הרצוג (בשם ״ורנר הרצוג – חולם רדיקלי״) יוקרנו כמה מסרטיו הגדולים בעותקים חדשים ומשוחזרים. אחד מהם הוא פיצקרלדו (1982), שמתעמק, כמו רבות מיצירותיו, בדמות של אדם קיצוני ומעורער עם חלומות גדולים, ובמפגש – או למעשה התנגשות – שלו עם עולם הטבע.
ההרפתקאה המטורללת של הרצוג בג'ונגלים של דרום אמריקה הפכה כבר מזמן לשם נרדף לאובססיה קולנועית, וליצירה שנכתב ודובר עליה רבות – בעיקר על מה שמחוץ לסרט, כגון התנאים שבהם הועסקו עובדי ההפקה והתנהגותם השנויה במחלוקת של הבמאי ושל השחקן הראשי, קלאוס קינסקי. בשלב מסוים קינסקי אפילו איים לעזוב את ההפקה בשל התנאים הקשים, והרצוג איים עליו באקדח.
בעיניי, לצד ״אגירה, זעם האל״ של אותו הרצוג ו״אפוקליפסה עכשיו״ הנצחי של פרנסיס פורד קופולה, ל״פיצקרלדו״ שמור מקום של כבוד בראש טבלת סרטי הג'ונגל הגדולים בהיסטוריה, ולמעשה מבחינתי מדובר באחד מהאפוסים הקולנועיים המרשימים והמיוחדים ביותר, בכלל. אין כמו המסך הגדול לחוות אותו בפעם הראשונה – וגם לחוות אותו מחדש. // גדי רימר
בלאגה לומדת לקח
סרטו החדש של סטפן קומנדרייב מגיע לפסטיבל חיפה כשהפרס הראשון של פסטיבל קרלובי וארי בידו ולאחר שנבחר להיות נציג בולגריה לאוסקר בקטגוריית הסרט הבין־לאומי. עם רזומה כזה, בהחלט שווה לתת לו הזדמנות, גם אם אני נותרתי מסתייג.
הסרט עוקב אחרי בלאגה, מורה לבולגרית בפנסיה, שמעבירה את זמנה בשיעורים פרטיים עבור התלמידה הבודדה שנותרה לה – מהגרת שצריכה לעבור את מבחני השפה כדי לקבל אזרחות. בעלה של בלאגה נפטר מעט לפני תחילת הסרט, והיא מוצאת הזדמנות חד־פעמית לקנות חלקת קבר זוגית לשניהם בעבור סכום לא מועט. אלא שבלאגה נופלת לתרמית טלפונית מתוחכמת ומאבדת את כל כספה. היא מוצאת את עצמה חסרת אונים – כמורה לספרות בת 70, היא לא אטרקטיבית עבור בעלי עסקים למיניהם; אין לה רכוש או הכנסה קבועה כדי לקבל הלוואה, בין אם מהבנק או מהשוק האפור; ואפילו על חלקת הקבר שמע פוליטיקאי, והוא מאיים לקחת אותה מבלאגה. כך, במיטב המסורת של הקולנוע האירופאי הריאליסטי, החל מהאחים דארדן, דרך קן לואץ' והקולנוע הרומני החדש (כריסטי פויו וכריסטיאן מונג'יו בעיקר), מתוארת ההידרדרות המוסרית של בלאגה בניסיון להשיג את מטרתה.
הצילום של הסרט אפרורי וריאליסטי, התסריט ממשיך במסורת הריאליזם של העוני, והבימוי סולידי אך פונקציונלי. אך למרות המשחק המעולה של אלי סקורצ'בה, שסוחבת על גבה את רוב הסרט, הסרט לא מאוד הרשים אותי. אמנם יש בו סצנות מעולות, ובהן השוט הארוך של שיחת התרמית, אבל מצאתי את הקצב שלו איטי ללא הצדקה. מעבר לכך, לא הצלחתי למצוא בסרט היבט נרטיבי או קולנועי שלא נעשה לפני כן טוב יותר בסרטים של הבמאים שהזכרתי קודם. גם הסוף הדידקטי הופך את כל מה שלפניו למעשיית לקח. ובכל זאת, מי שהסגנונות שהוזכרו עוררו בו ובה עניין – אוהבי קולנוע מזרח־אירופאי אפרורי בפרט – יכול בודאי למצוא נקודות אור בסרט. // דולב אמיתי
