הכנה ליום כיפור: 10 סרטי רעב

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

לכבוד יום כיפור, הצדיקות והתלמידים החכמים של אוף סקרין ליקטו עבורכם עשרה סרטים טובים על רעב – כמה קלאסיקות הוליוודיות, מעט קולנוע עולמי וגם סרט ישראלי חדש. כשעלה בנו הרעיון לרשימה, חשבנו שזה יהיה מגניב לקשר בין כיפור לקולנוע דרך נושא קצת שונה ומוזר כמו צורך לאכול, ולא דרך קישור צפוי יותר, כמו סליחה או תפילה. אבל רק במהלך גיבוש הרשימה, פתאום הבנו שרעב בקולנוע הוא לא עניין איזוטרי בכלל. סרטי אנימציה לילדים, יצירות פמיניסטיות על נשיות ואידאל היופי, מערבונים, קולנוע אפריקאי וקומדיה על שני סטלנים במאנצ'יז, מסתבר שבכולם הרעב משחק תפקיד מרכזי. כך יצא שהרשימה הזו, שהיא פשוט אסופת המלצות קצרצרות על סרטים שאנחנו אוהבים, היא לא רק רשימת צפייה נהדרת למי שמכין את עצמו לצום, אלא גם מיני-מחקר על המשמעות של אוכל בקולנוע. קריאה מהנה – וגמר חתימה טובה! // גולי דולב-השילוני

אני רעבה, קר לי (1984)

"אני רעבה, קר לי" הוא אחד הסרטים הקצרים היפים ביותר, מאת המאסטרית שנטל אקרמן. שתי נערות בורחות מהבית ועושות את דרכן מבריסל לפריז – מסלול שאותו עברה אקרמן בעצמה – כשהן חסרות מנוחה, רעבות וקרות. לאורך הסרט הן חוזרות ואומרות "אני רעבה, קר לי", כשם הסרט, לא כמנטרה חלולה – אלא כביטוי חזק לחסר הבלתי מסופק של שתי הגיבורות.

במשך 12 דקות בלבד, ודווקא בזכות השילוב בין הסגנון המינימליסטי והלא-סנטימנטלי בו הסרט מצולם לקצבו המהיר, אקרמן מצליחה לייצר תנופה אדירה. הנערות מוצאות דירה זמנית, אוכלות בדיינר המקומי, מעשנות עוד ועוד, אך שום דבר לא משביע, שום דבר לא מחמם. אחרי שהן מספרות על הבנים שעזבו אותן, הן מדגימות זו על זו איך הם נישקו אותן ואיך נשכו אותן, ברגע שעוצר את הזמן ומציג את הקירבה הכי גדולה בסרט. גם שירה שוברת מוסכמות במסעדת יוקרה ודיאלוג מופתי ומנוכר בבית אחד הגברים שרוצים אותן הופכים את הסרט הזה לפנינה אמיתית. // יובל פרנס־מדר

חלף עם הרוח (1939)

בחרתי להמליץ על סרט שהוא גם אבן דרך וגם ידוע לשמצה. לא מפתיע כשמדובר ביצירה שעוסק בלבנים הדרומיים במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית; סרט שבו הדמויות השחורות הן גם הפוגות קומיות וגם תפקידים גדולים מהחיים. ואכן, האטי מקדניאל, ששיחקה בסרט את מאמי, הייתה לשחקנית השחורה הראשונה שזכתה באוסקר – שנאלצה לחכות לפרס מחוץ לאולם הטקס, אליו לא הכניסו שחורים. הסרט בולט בדו-קוטביות שהוא מייצג, וזאת עוד סיבה שהופכת אותו לצפייה מעניינת: הוא מלודרמטי, אגדה אפלה שמתנפצת בצבעוניות, עם משחק מרגש של השחקניות ומשחק מצ'ואיסטי של השחקנים.

היצירה מפוצלת לשני חלקים, ובליבה עומד המצור על הדרום, בו התחוללה תופעה שלא מרבים לדבר עליה: רעב אמיתי שחוו לראשונה הלבנים, שחיו עד אותו הרגע כמו בני מלוכה, על גבי העבדים. רק בשביל לראות את המעבר מחיי אצולה לרעב ולמצוקה שווה לראות את הסרט. בשביל זה, ובשביל המשפט האייקוני שנאמר בו, שיושב מושלם גם על יום כיפור: As god is my witness, I will never be hungry again!". // טל אבידן

פוניו על הצוק ליד הים (2008)

לאורך שנות ילדותי הוריי אסרו עלי לאכול ״מנה חמה״, נודלס אינסטנט מתועש, שכמובן הפך לאהבה האסורה שלי. חווית האכילה כללה נזלת שזלגה מאפי מפאת האדים, ומליחות של אבקת מרק. בעיקר זכורה לי הציפייה בעת ההמתנה לאטריות שיתרככו, עד שהמרק יהיה מוכן. חוויה של רעב והתרגשות.

סצנה קצרה מהסרט ״פוניו על הצוק ליד הים״ של הייאו מיאזאקי מבטאת רגע שכזה. סאסקה הסקרן ופוניו, דגיגה שהפכה לילדה בכוחות הקסם שלה, הם הגיבורים שממתינים למרק המתחמם. פוניו רק הפכה לבת אנוש ולכן בשבילה הכנת מרק האיטריות הינו תהליך מסעיר, מעורר תהיה ומרעיב. עם הרמת מכסה המרק ההתרגשות מגיעה לשיאה. תגובתם התמימה מזכירה לי כיצד בילדות רגעים כמו הכנת ״מנה חמה״ נראו כמו קסם, כמו צפייה בתמונה מתפתחת מתחת למים בחדר חושך, תהליכים של היווצרות. הסקרנות, הרעב וחוסר השליטה העצמית יוצרים תמונה נוסטלגית. בכך, מצטייר רגע מכונן עבור הילדים, מבלי שהם יודעים. // ליה דקל

אל תשכחי אותי (2018)

קצת כמו ביום כיפור עצמו, גם ב"אל תשכחי אותי" הדמויות כופות את הרעב על עצמן: הגיבורה רואה באוכל משהו מטמא, מכתים, שגורם לייסורים ולהרבה מאוד אשמה. הסרט המיוחד והיפה עוקב אחרי ניל, בחור משוגע עם מבטא מוזר וטוּבָּה גדולה, ותום, אנורקסית שמאושפזת במחלקה להפרעות אכילה. שני דפוקים בעולם אפור, שנאחזים אחד בשני לכמה שעות קסומות. במסגרת הגילוי הנאות, אספר שאבא שלי עיצב את הסרט – אבל באמת מדובר, לדעתי, באחד הסרטים הישראליים הכי מרגשים בשנים האחרונות.

הדבר הכי גאוני בו הוא הפער בין הנושאים הבוטים והגרוטסקיים שלו לטיפול העדין והלא-פומפוזי בדמויות. יש בסרט זונדות, אלימות, סערה משפחתית וסצנת קריוקי מופרעת ובלתי-נשכחת בדרום העיר, אבל בתוך כל זה, הסרט איכשהו ממעט בהיסטריה ובפארסה ונשאר קטן ומינורי, במובן הכל-כך יפה של המושגים. ואם הסצנות הארוכות בהתחלה, שמציגות באופן נוגע ללב, לפרקים אפילו קומי, את שגרת יומן של המאושפזות במחלקה לא מבהירות מהי תחושת רעב – תהיו בטוחים שהן לפחות יעבירו לכם את התיאבון. // גולי דולב-השילוני

4 חודשים 3 שבועות ויומיים (2007)

על מנת להקל על הרעב, אמליץ על סצנת ארוחת הערב שאינך רוצה להיות בה, מתוך סרט רומני יפה. אם תראו אותה, כבר לא תקוו שהצום ייגמר…

ברקע הארוחה שבסצנה, אוטיליה הגיבורה נאלצת ללכת ליום-ההולדת של אמו של בן הזוג שלה, ולעזוב את חברתה גביטה, ששרויה במצוקה לבד בחדר שלהן במלון. הסצנה מצולמת בשוט אחד ארוך בן 7 דקות וחצי, שלא עוזב את הגיבורה, שמצטופפת בין הסועדים בשולחן משפחתי דחוס.

מסביב לאוטיליה מתנהלות שיחות חולין שלא תואמות את מצבה הרגשי, וככל שהשוט נמשך ואנחנו עדים לחוסר הנוחות של אוטיליה, האוכל בשולחן נראה פחות מפתה ואף מעורר בחילה. השוט החנוק מקביל במידה רבה למצב זכויות הנשים ברומניה בשנותיו של הרודן צ'אושסקו, אז חל איסור מוחלט על הפלות יזומות. כאשר תראו איך אוטיליה מנסה בחוסר אונים ללגום מהמרק, אני חושבת שתוכלו להיות פחות רעבים לפחות לשעה או שתיים, או לפחות לחשוק בדברים שאינם מרק. וחוץ מזה שמדובר במדכא תאבון אולטימטיבי, זה גם פשוט סרט ממש טוב.
// שי-לי עטרי

(Walkabout (1971

בלי שום סיבה מוסברת, אב לוקח את שני ילדיו, בת תיכוניסטית ובן ביסודי, לפיקניק באמצע המדבר האוסטרלי. בעודם יושבים ומתכוננים לאכול, הוא מוציא אקדח ומנסה לירות בילדיו. הם מצליחים לחמוק ממנו, והוא, ברגע של אי-שפיות מוחלטת, שורף את הרכב ויורה לעצמו בראש.

כך מוצאים את עצמם שני האחים לבדם, בלי אוכל, מים ודרך חזרה, באמצע המדבר האין-סופי. כשהם כבר על סף מוות מרעב, צמא ועייפות, הם פוגשים בנער אבוריג'ני שנמצא באמצע ה-walkabout שלו – טקס מעבר בו מתבגרים אבורג'יניים נדרשים לשרוד לבדם במדבר לפני שוכלו לחזור לשבט כגברים. הילדים הלבנים והנער האבוריג'יני כלל לא דוברים את אותה השפה, אך ממשיכים במסע ההשרדות יחדיו.

סרטו היפהפה של רואג, בשפה הקולנועית המוכרת שלו, משתמש בעריכת מונטאז' מבריקה ובקומפוזיציות מרהיבות כדי לספר סיפור, כמעט בלי צורך במילים. העלילה היא על פניו פשוטה, אך המסתורין והיחסים שנוצרים בין הילדים, דרך מסע בו הם פשוט מנסים להשאר בחיים, הופכים את הסרט לאחד מסרטי ההתבגרות היפים והמיוחדים בקולנוע.
// דולב אמתי

הרולד וקומר משתוללים באמריקה (2004)

הסרט הראשון בטרילוגיית הסטלנים הפרועה והבלתי-צפויה של ג'ון הורוביץ והיידן שולסברג מגולל את סיפורם של שני שותפים לדירה, הלא הם הרולד וקומר, במסעם לעבר סניף מסעדת ההמבורגרים White Castle. המסע מאתגר במיוחד עבורם – כי שניהם לא מפסיקים לעשן וויד.

במהלך הסרט, גיבורינו יבצעו ניתוח ללא ניסיון רפואי כשהם מסטולים לחלוטין. שחקן טלוויזיה בהופעת אורח הזויה ושערורייתית יגנוב את מכוניתם, הם יותקפו על ידי כמה בעלי חיים – אחד מהם אף "יהפוך חבורותיו", הם יפרצו לתחנת משטרה, ואפילו יבצעו ספורט אקסטרים. אך במשך כל הזמן, הם יגוועו ברעב, בעודם מנסים להגיע אל ההמבורגר האגדי.

בקומדיה מופרכת ואפילו מרגשת זו הסטלנים רעבים לאהבה, לאישור משפחתם, לעזרת האחד עבור האחר, ולמנות הביס של מסעדת ההמבורגרים, שפתוחה 24/7. למרות שהתיאבון הוא מה שמניע אותם לצאת לדרך, בסופו של דבר, כמו בקלישאות, זו החברות שמעניקה להם שובע. הסרט מתאים במיוחד לכל מי שמעביר את יום כיפור עם חברים, או פשוט בונה על שבירת צום מפנקת במיוחד. // גיא יעקב המל

הטוב, הרע והמכוער (1966)

עמוק במערב הפרוע, שני פושעים חולקים כספים שהם שודדים יחדיו מרשויות החוק. טוקו הוא עבריין מבוקש שפרס מוצע על ראשו, ובלונדי הוא צלף שתמיד יפגע בחבל התלייה ויחלץ אותו. כך הם עוברים בין עיירות עד שבלונדי מואס בשותפות העסקית ונוטש את טוקו – ללא חלקו בשלל וללא מזון ומים, בלב המדבר. טוקו הנקמן מוצא את דרכו בחזרה אל בלונדי – רק כדי להעביר אותו מסע דומה.

הצום היזום של יום כיפור מאפשר לנו לכפר ולסלוח, כשלעומתו הרעב הכפול והכפוי בסרט מבליט את ההיפך הגמור. במרכזו עומדים האדישות, הניכור והאגו, שמובילים למעשים מחליאים. אך בהיעדר בלמים או אמפתיה, לפעמים הדרך לגאולה עוברת דווקא דרך האופורטוניזם שמשותף לכולם, ודרך הפגמים שמונעים מאיתנו לממש אותו לבד.

רגע לפני שבלונדי מתייבש למוות, מפגש עם חייל גוסס מציל אותו. החייל מספר על מטילי זהב שטמן בבית-קברות, ורגע לפני מותו מחליט לגלות לשודדים את מיקום האוצר, כשהוא חושף בפני כל אחד פיסת מידע אחרת. כך, דרך הצורך של האחד ברעהו, יחסי השניים מתאזנים.
// אוהד עמיחי

מלך האריות (1994)

רעב משחק תפקיד מרכזי בסרט מלך האריות. לכאורה, העולם האידאי שמוצג בסרט לא אמור להכיל רעב – כשאריות מתים הם נהיים דשא, האנטילופות אוכלות את הדשא והאריות אוכלים את האנטילופות, הכל מתאזן בגלגל החיים. עם זאת, יש קבוצה אחת שלאורך כל הסרט מתלוננת על רעב – הצבועים. באופן לא מוסבר, הם אינם חלק מגלגל החיים: הם מנודים ממנו ונאלצים לאכול שאריות. לכן, הם נהיים טרף קל למניפולציות של סקאר, שמציע להם לתמוך בו, "ולא להיות רעבים לעולם!". אך כמובן, ברגע שסקאר עולה לשלטון האיזון של גלגל החיים נשבר, וכך מתחילה בצורת שגורמת לכל החיים באזור לרעב. ניתן לראות בסרט מייצג של אידיאולוגיה שמרנית, המתנגדת לשינוי מאזן הכוחות ההיררכי הנוקשה, שמוצג לא רק כחיובי אלא גם כהכרחי. עם זאת, דווקא הדגש על הרעב של הצבועים עשוי להצביע על מסר מורכב יותר שדווקא לא מאשים את הצבועים – כשקבוצה באוכלוסייה מודרת לרמה כזו של מחסור, קל לשליטים כריזמטיים לנצל אותה בסיסמאות שווא, וכך לפגוע בכולם. // דנה גרין

במקו (2006)

סרטו השלישי של אחד מגדולי הבמאים האפריקאים הוא כתב אישום מורעב. בסרט, תושבי במקו, הבירה הענייה של מאלי, מנהלים משפט נגד הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית, שני גופים בין-לאומיים רבי-עצמה. במהלך המשפט, תושבי העיר העניים חושפים את פרצופם האמיתי של הארגונים: בתמורה לסיוע ולהלוואות, הבנק והקרן דורשים מהמדינות האפריקאיות לבצע רפורמות קפיטליסטיות, כביכול כדי למגר את הרעב והעוני וליצור מדינות מודרניות. למעשה, הרפורמות הכושלות, והחובות התופחים של המדינות האפריקאיות לבנק ולקרן, שמשרתים את המערב, רק מחריפים את המחסור באפריקה.

הסרט לא משמים כמו שתיארתי אותו: עלילות הצד מלאות מוזיקה ומציגות את החיים בבמקו, כשלאחת הדמויות יש אפילו זיקה מיוחדת לישראל. דרך הדמויות, שחלקן משחקות את עצמן, מקבלים הצצה מיוחדת לאפריקה השחורה, שמשלבת בין צפייה בעוני ובמצוקה למחאה נגד המנגנונים שגורמים לעוני ולמצוקה. הסרט המחוכם נוגע גם במוח וגם בלב, ומזכיר שיש מיליארדים שסובלים מרעב גם כשאין שום חג, פשוט כי אין להם מה לאכול. // גולי דולב-השילוני

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email