אמא אידה: 5 סרטים אהובים של חלוצת הפילם־נואר, אידה לופינו

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

לא יהיה מופרך לטעון שהפילם־נואר הוא הז'אנר המשמעותי והמשפיע בהוליווד. כולנו מכירים בעל־פה את הבלשים הממורמרים, נרדפי החוק, הפאם־פטאליות, משחקי הצללים והזוויות העקומות. הבמאים שהפכו לשם נרדף של הפילם־נואר – ביניהם אורסון וולס, פריץ לאנג, ג'ון יוסטון, בילי ווילדר וניקולס ריי – זכו לא רק באהבת הקהל אלא גם במעמד קנוני בספר ההיסטוריה של הקולנוע. לצד אותם במאים פעלה רק במאית אחת, אידה לופינו. שמה של לופינו מעט נשכח עם השנים, אך לא רק שהיא היתה הבמאית האישה היחידה שפעלה בשנות ה־50 בהוליווד, ומהראשונות בכלל – היא הייתה מהטובות שבבמאי תקופתה. במובנים מסוימים, לופינו היתה גם פורצת הדרך והמשמעותית שבהם.

לופינו ביימה מספר קטן של סרטים במשך תקופה קצרה מאוד, אך הותירה אחריה מורשת קולנועית גדולה. היא החלה את הקריירה הקולנועית שלה בתור שחקנית מבטיחה, אך כשנמאס לה לשחק פאם־פטאליות ועלמות במצוקה, היא הקימה את "The Filmmakers Inc.", חברה עצמאית להפקת סרטים עם התסריטאי קולייר יאנג, שהיה נשוי לה בזמנו. את סרטה הראשון כבמאית, ״לא רצוי״, שאותו גם כתבה והפיקה, היא ביימה במקרה – כמחליפה ברגע האחרון לבמאי החולה. כבר אפשר לזהות בו את סגנונה הברור, שהוא בעיקרו שילוב של הסגנון החזותי של הפילם־נואר עם סיפורים שמשקפים בצורה ישירה בעיות חברתיות בארה"ב, ובפרט פערים מגדריים וסוציו־אקונומיים של אותה התקופה הנוגעים במעמד האישה. לופינו לקחה את יסודות הפילם־נואר, שתמיד התכתבו עם ״הצד האפל״ של ארצות הברית של אחרי מלחמת העולם השנייה דרך מיסוך אלגורי של פנטזיית פשע, ושילבה אותם עם ז'אנר פופולארי אחר – "סרטי מוסר", שהיו מעין סרטים מגויסים שעלילתם נועדה לתווך לציבור הרחב נושאים שנחשבו לטאבו. בזכות חוש ההמצאה הקולנועי המדהים של לופינו והרגישות האמיתית שלה לדמויות ולדרמה, השילוב בין הז'אנרים הוליד סגנון ייחודי של פילם־נואר מסוגנן וסוחף, שהוא גם ריאליסטי ומחוספס. סרטיה צולמו ברחובות אמיתיים, והציגו דמויות ובעיות שנוגעות באופן ישיר לקהל הצופות והצופים.

אידה לופינו מספרת שבנתה לעצמה פרסונה "אמהית" כדרך להחדיר משמעת בצוות הצילום וכתחליף ל"סמכותניות" של הבמאים הגברים. אך היא לא הייתה רק ה"אמא" מאחורי הקלעים: מעבר לכך שפרצה את הדרך לבמאיות שבאו אחריה, היא השפיעה במידה רבה על הסרטים המודרניסטיים מהגל החדש הצרפתי ומהוליווד החדשה באמריקה. בכלל, סרטיה מרגישים כמו שלב ביניים בין הפילם־נואר הקלאסי לסרטי הנאו־נואר שהגיעו שנים לאחר מכן וגם הם פירקו את מוסכמות הז'אנר. לכן, סרטיה במידה רבה הקדימו את זמנם, והצפייה בהם פשוט מרתקת: הם התיישנו בדיוק במקומות הנכונים ובכל זאת נותרה בהם מידה רבה נחיצות, רלוונטיות וחדשניות.

למרות שתמיד מיצבה את עצמה כאלטרנטיבה להוליווד מן השוליים (לצד כמה במאים אחרים כמו אדגר ג'יי אולמר), מתמיה שלופינו לא ממש זכתה להערכה הראויה לה וששמה היה לנחלת מעטים בלבד. הגיע הזמן שסרטיה המעולים יוכרו כאייקונים תרבותיים וטקסטים מכוננים בתולדות הפילם־נואר והקולנוע הפופולארי בכלל. למרבה השמחה, זה מתחיל לקרות. ההכרה המחודשת ביצירתה הגיעה אפילו לכאן: בימים אלו ממש נערכת רטרוספקטיבה לסרטיה הנבחרים, שמוקרנים בסינמטקים הישראליים. זו הזדמנות מצוינת ממש להעריך מחדש את הסרטים הגדולים שלה על המסך הגדול. הנה חמשת הסרטים שאני הכי אוהב.

1. לא רצוי (1949)

כותרת הסרט מתייחסת להריון מחוץ לנישואין שבמכרזו, וכבר מרמזת על הסנסציה והמחלוקת שהנושא עורר באותו הזמן. סאלי, צעירה מן הפרברים, מנהלת רומן ארעי עם פסנתרן ברים נודד והיא הרה ממנו. היא נוסעת לעיר הגדולה על מנת לבשר לאהובהּ על הריונה, אך הוא מתנכר אליה ודוחה אותה. עד לידת התינוק, סאלי מוצאת נחמה בדרו, עובד תחנת דלק שרגלו נקטעה במלחמה שאותו היא פגשה בדרכה אל העיר, אך היא מסרבת בעקביות לחיזוריו החוזרים ונשנים, ולהצעותיו להקים תא משפחתי חדש עם התינוק שבדרך.

זהו סרט פורץ גבולות במהותו, שמציג יחסי מין מחוץ לנישואין והריון שלכל אורכו איננו רצוי, באופן המנוגד לערכים השמרניים והפטריארכליים של "האידיליה הפרברית האמריקאית", שבאה אחרי המלחמה והשפל הכלכלי. הקשר בין סאלי לדרו הוא לא עוד "פרק ב" וגם לא ממש תהליך של חזרה למוטב, אלא מפגש חדש בין שתי דמויות שהחברה פלטה החוצה וכעת הן נדרשות ללמוד לתקשר זו עם זו בתנאים חדשים ובשפה בין אישית ייחודית להם.

השפעת הפילם־נואר היא יחסית מתונה ובאה לידי ביטוי בעיקר במבנה הנרטיבי ובסצנת הלידה. סצנה זו מצולמת בסגנון אקספרסיוניסטי המזכיר סרטי אימה, בצורה חתרנית חברתית וגם נאמנה רגשית לגיבורה היולדת. בניגוד מוחלט – הסיום שהוא גם שיאו הרגשי של הסרט, סוחף ומכמיר לב. שני השחקנים הראשיים, סאלי פורסט וקיף ברסל הנהדרים, הוצבו ברחובות העיר בין עוברי אורח אמיתיים, באופן שמעצים את הריאליזם של העימות ומזכיר סרטים מאוחרים יותר כמו "חופי הכרך" של איליה קאזאן. "לא רצוי" נוצר הרבה לפני פסיקת "רו נגד ווייד" שמעגנת את זכות הנשים האמריקאיות להפלה חוקית ובטוחה. עכשיו, כשהזכות הזו נשללה שוב, למרבה הצער גם הסרט חוזר להיות לרלוונטי בדיוק כמו ביום שיצא.

2. שערורייה (1950)

הסרט הזה היה הראשון להציג אונס מנקודת מבטה של הקורבן, תוך התמקדות בטראומה שהיא חווה. שוב הכותרת הסנסציונית והמעט עמומה במכוון, מעידה עד כמה העיסוק באונס ותקיפה מינית היה טאבו בזמנו. גם לאורך הסרט כולו, אין בו התייחסות מילולית ישירה ל"אונס" או ל"תקיפה מינית", והוא תמיד מכונה בהתייחסויות עקיפות למדי.

אן היא מזכירה צעירה העתידה להינשא לבחיר ליבה, ובערב אחד בעת שובה מהעבודה הביתה, היא נרדפת על ידי מוכר הקיוסק שליד המשרד שלה, והוא תוקף אותה. חציו הראשון של הסרט מציג את הימים שקודמים לאונס ואת אלה שעוקבים לו, ומלווה את אן בטראומה ובהתמודדות הראשונית מול משפחתה התומכת, מול ארוסה, מול הקולגות לעבודה, מול גורמי אכיפת החוק ובעיקר מול עצמה. חלק זה הוא פילם־נואר לכל דבר ועניין, שמדגיש סצנה אחר סצנה את החוויה האפלה והמסויטת של אן. לופינו שולפת שלל תחבולות קולנועיות מדויקות ומבריקות שמעצימות את ההזדהות הרגשית עם אן – ההלם, המצוקה, וגם הבושה מול הסביבה המביטה מבחוץ – כל אלו מתלכדים לכדי חוויה אינטנסיבית שמעוררת מועקה אמיתית. רק הבחירה להציג אונס במסגרת "נוּארית" היא חכמה בפני עצמה – פנטזיית הפשע הרחוקה מוחלפת באלימות ברוטלית ומיידית שיכולה להתרחש גם מתחת לבית, וההחלפה הזו מדגישה הנחיצות להתמודד עם האלימות המינית כבעיה חברתית אקוטית.

המשך הסרט, בו אן בורחת מעיר מגוריה לעיירה מרוחקת ופוגשת בכומר ומנהיג קהילה מקומי שעוזר לה להשתקם ולחזור אל המוטב, פחות אפקטיבי ומוצלח. דמותו של הכומר סמכותנית מדי ולא ממש מובנת, ומערכת היחסים עם אן כידיד נפש ומעין מדריך לא ממש מתרוממת. מבלי להיכנס לפרטים, הסרט מלהטט בין פרונות אנושיים וליברליים לבין פתרונות שמרנים ולכן קשה לשוות לסיום טון ברור ואחיד, לא בדיוק כן ולא בדיוק אירוני. אך הבעיות הללו מתגמדות ליד המכלול – זה סרט מרגש ויוצא דופן שהוא גם תחנה היסטורית חשובה בייצוג של אלימות מינית בקולנוע.

3. הטרמפיסט (1953)

"הטרמפיסט" נחשב בעיני רוב לסרטה הטוב והמשמעותי ביותר. זהו למעשה הפילם־נואר הקלאסי היחיד שביימה לופינו, שגם נחשב ליחיד שבוים על ידי אישה. עם זאת, הוא מתרחש במדבר במהלך שעות היום, בחירה לא שגרתית ביחס לרוב סרטי הפילם־נואר מהתקופה, שזירתם האופיינית היא העיר הצפופה והחשוכה. מאחר שהסרט הוא מותחן היצ'קוקיאני ועלילתו היא כזו בה כל פעולה קטנה היא תפנית חדה ומסוכנת, אקמץ בפרטים ואחשוף רק כך: שני חברים טובים מימי שירותים הצבאי נוסעים לסיבוב משותף וסודי בבתי ההימורים אשר דרומית לגבול ארה"ב, מאחורי הגב של משפחותיהם. במהרה הם נחטפים בידי רוצח סדרתי שעינו הימנית לעולם אינה נעצמת, והוא מעביר אותם אודיסאה מורטת עצבים כשהם תקועים בתוך רכב בשממה המדברית.

זהו למעשה סרטה הכל־גברי היחיד של לופינו, שבוחן היטב את חוזק הקשר והאחווה בין שני חברים קרובים שנאלצים להתעמת עם השדים הרעים שמדירים שינה מעיניהם, עד כדי שבירת הקוד המצ'ואיסטי שמגן עליהם כמעטפת דקה. הנשים והילדים נותרים מאחור, בארצות הברית, נוכחים־נפקדים באמצעות הייצוג הסמלי של טבעות הנישואין אותן הגברים עונדים. דווקא בשל דלות האמצעים שלו, הסרט הזה כל כך אפקטיבי ואייקוני. היא אינה מגבילה, להיפך, היא מכריחה את הסרט להיות צלול ומזוקק, וממנה לופינו בוראת עולם שלם: מדבר שטוף שמש, מכונית שחורה וחונקת, שני גברים חסרי אונים מול יד אחוזת אקדח ועין אחת הפקוחה תמיד.

למרות שעל פניו זה סרט חסר רחמים, יש בו לצד הרגעים הציניים ומסמרי השיער גם המון חמלה כלפי הדמויות הנמצאות במצוקה ונדרשות, בעל כורחן, לחשב מסלול מחדש. גם שלושת השחקנים הראשיים מצוינים: וויליאם טלמן מבעית בתור הנבל, ומולו פרנק לאבג'וי ואדמונד אובריאן מעוררי חמלה בתור זוג החברים חסר האונים. אובריאן מרגיש טבעי ואמין במיוחד אך הופעתו צנועה ולא מושכת תשומת לב מהנבל האקסצנטרי והחריג – אני אגלה שהוא אחד השחקנים המרגשים והטובים בסרטה הבא של אידה, "הביגמיסט", שם הוא מככב בתפקיד הראשי.

4. הביגמיסט (1953)

את כתב התביעה שלה נגד התא המשפחתי הפטריארכלי, אידה לופינו בחרה לחבר בדרך הכי מבריקה שאפשר – גבר נאמן שבעקבות השתלשלות אירועים מוצא את עצמו נשוי לשתי נשים שונות במקביל, ומנהל חיים כפולים. במקרה הקיצון הזה, היא כמובן מדגישה את המוסר החברתי הכפול כלפי גברים נואפים, שהיחס אליהם סלחני יותר לעומת נשים. הסרט מציג את הסוגיות המוסריות שבמרכזו במידה רבה של ציניות ואירוניה, אך היא מאוזנת באופן מושלם עם כנות רגשית ויכולת להזדהות עם המניעים, הרצונות והאילוצים של הדמויות, לצד השיפוטיות.

הארי ואיב (אדמונד אובריאן וג'ואן פונטיין) הם זוג שרוצה להביא ילד לעולם, אך איב סובלת מבעיות פוריות, והשניים פונים לסוכנות אימוץ. סוכן האימוץ, שמתפקד כאן כמעין בלש פילם־נוארי, עוקב אחרי הארי ומגלה שהוא מנהל חיים מקבילים בעיר אחרת – שם הוא נשוי לאישה אחרת, פיליס (אותה מגלמת אידה לופינו בעצמה), ויש לו ממנה ילד. הסרט מתחיל מהסוף ואז נפרש לאחור בהדרכת עדות סוכן האימוץ, כיאה לסיפור נוארי קלאסי. במהלכו, אנחנו בעיקר נחשפים למערכת היחסים הנרקמת בין הארי לפיליס, שמשיכתם ניצתת מחיכוך של שני אנשים בשגרת חייהם השוחקת. יש משהו מהפנט וסוחף ברומנטיקה שלהם, שהיא הרבה יותר פגיעה ולכן כל מחווה היא זהירה ומדודה. לעיתים אפילו קל לשכוח היא חוסה תחת צל של פגם מוסרי וחברתי.

ב"הביגמיסט", אידה משלבת בדרמה הזו אלמנטים מאוד עדינים של פילם־נואר, גם בסגנון וגם בנרטיב, בצורה הרבה יותר שלמה ומשוכללת מסרטיה הראשונים. באמצעות המבנה והדמויות היא יוצרת מבוך רגשי ומוסרי סבוך, שהצופות והצופים מוזמנים לנווט בו, כל אחת ואחד עם המצפן המוסרי שלה או שלו. במידה רבה, אפשר לומר שזה סרטה האולטימטיבי.

5. "מספר 5 עזב" (1956)

הסרט הזה הוא בכלל פרק בסדרת טלוויזיה. בגלל כמה החלטות עסקיות כושלות, חברת הסרטים שאידה לופינו הקימה נקלעה לקשיים כלכליים ודי מהר נסגרה. זמן לא רב לאחר מכן אידה פצחה בקריירה כבמאית שכירה בתעשיית הטלוויזיה הצעירה והצומחת, ושם בלטה בעשייה הענפה שלה. כמות הפרקים שביימה לא ידועה מאחר שרבים מהם לא נשמרו, אך ההערכה היא שבין עשרות למאות פרקים בסדרות טלוויזיה שונות. בין היתר, ביימה לסדרה "אלפרד היצ'קוק מציג" והייתה האישה היחידה שביימה פרק בסדרת המופת "אזור הדמדומים".

למען הכנות, רובם המכריע של פרקים אלו מאוד מוגבל אמנותית, מטבעה הטכני והאמנותי של הטלוויזיה באותה העת, והנימה האישית שאפיינה את אידה מבצבצת רק לעיתים נדירות בתוך הפרקים עצמם. יוצא מן הכלל הוא פרק אחד שאידה ביימה ל"Screen Directors Playhouse", סדרת טלוויזיה אנתולוגית שנתנה לבמאי קולנוע יריעה קצרה ויד חופשית לכתוב ולביים פרק העומד בפני עצמו. לכן, הפרק שביימה אידה למעשה מתפקד גם כסרט קצר שלה, כמעט בכל מובן.

"מספר 5 עזב" הוא סיפור קצר, אירוני ומלנכולי על קשר שמעולם לא יוכל להתממש בין זוג אנשים שהמגבלות האישיות מלכדות ביניהם ומפרידות אותם, בעת ובעונה אחת. צעירה חירשת מנהלת עסק בקתות נופש משפחתי, כששני עבריינים זוטרים שוכרים את בקתה מספר 5. בין הצעירה התמימה לאחד העבריינים מתפתח קשר הגובל בין ידידות לרומנטיקה. הפושע מנצל את תמימותה אך גם מגן עליה, בעוד שהיא יודעת ומבינה יותר ממה שנדמה לו. את הצעירה מגלמת תרזה רייט (צ'ארלי הנערה מ"צל של ספק" של היצ'קוק) ואת שני העבריינים מגלמים וויליאם טלמן (שחוזר מ"הטרמפיסט") ופיטר לורה.

בתוך היצירה הצנועה הזו, שאמנם לא מגיעה לשיאים הגבוהים של הסרטים של לופינו, יש גם רגע קטן נפלא: אנו צופים בצעירה החירשת "מאזינה" לרדיו וחווים אותו יחד איתה באמצעות תקריב על כף ידה הממששת את אפרכסת הרמקול הרוטטת. תנודות הקול זורמות כחשמל בקצות אצבעותיה, ויוצרות רגע קולנועי עילאי שמתעלה על המגבלות הפיזיות. לדעתי, הדימוי חולק דמיון טלפתי עם הסגנון של הבמאי הצרפתי רובר ברסון, אבל כמובן שקשה לי להאמין שיש השפעה ישירה בין השניים.

בשנת 1966, כשני עשורים לאחר שהקריירה הקולנועית שלה נעצרה, אידה לופינו חזרה לביים סרט אחד אחרון, "צרות עם מלאכים". זו קומדיה שהופקה עבור אולפן הוליוודי גדול, נחלה הצלחה ואף הניבה סרט המשך (שאותו לא ביימה). זה למעשה גם סרטה היחיד בו טרם צפיתי, ואני ממתין בכיליון עיניים להשלים אותו על מסך הסינמטק בהמשך החודש הזה. הסרטים של אידה לופינו הן יצירות של תשוקה, כישרון ותושייה קולנועית. האמינו לי שהם שמרו על רלוונטיות ורעננות בחלוף הזמן, כאילו הם יצאו לקולנוע רק עכשיו – אז עשו לעצמכן ועצמכם טובה ואל תפספסו אותם על המסך הגדול.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email