הולדת אימה: "מלתעות" חוזר לבתי הקולנוע

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

"מלתעות" חזר השבוע להקרנות סדירות בבתי הקולנוע, כמעט חמישה עשורים מאז שהוקרן לראשונה וניסח בין לילה את התבנית הנרטיבית והאסתטית הבסיסית של סרטי הבלוקבאסטר המפלצתיים. הוא הכתיב כללים חדשים וחסרי תקדים באופן בו צריך לשווק סרט וכיצד יש להפוך אותו לאירוע תרבותי מכונן, ובעיקר בישר על הלידה המחודשת של אידיאולוגיה ואתוס אמריקאים שיש לברוא מחדש על רקע סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים הסוערות ושינויי העומק המהותיים שחלו בחברה האמריקאית, כשיצא בקיץ 1975. במידה רבה, "מלתעות" הוא "הולדת אומה" המודרני של הקולנוע האמריקאי.

אך אם החזון המופתי מבחינה אסתטית אך המבחיל מבחינה אידיאולוגית של גריפית' מ-1915 שמתרחש במלחמת האזרחים הציב שתי משפחות כמייצגות את הקוטביות שבה שרויה החברה האמריקאית, הלבנה יש לציין, בקשר לשינוי העומק שהוא ביטול העבדות, "מלתעות" מציב בשיאו שלושה מודלים שונים אך מוכרים מעשרות סרטים אחרים של גבריות אמריקאית ממעמדות ורקע שונים שהמטרה של כל אחד מהם היא להציל את הבית – וכמשתמע מכך בסקאלה רחבה הרבה יותר את המולדת –  מאיום הכריש הטורף שמאיים בכוחו האגרסיבי והבלתי נשלט להחריב את עיירת החוף הקטנה "אמיטי". את השיטה, ודרך החיים הקפיטליסטית כולה, מיוצגת בדמותו של ראש העיר שכזכור שואף להשאיר את החוף פתוח גם במחיר טרגדיה נוראית ידועה מראש. אם ב"הולדת אומה" האיום הוא על יציבות והשליטה על האדם הלבן ביצירת הזהות האמריקאית, הרי שבמלתעות האיום הוא על ערכי החיים האמריקאים עצמם, על הפנטזיה האולטימטיבית של הלובן שהיא גם כמובן התגלמות החלום האמריקאי.

הכריש של ספילברג לא היה הסכנה המוחשית היחידה שארבה לפתחם של גיבורי הסרטים האמריקאים בשנות השבעים – ב-1974 כשנה לפני היציאה של מלתעות, יצאו בשלושה חודשים עוקבים שלושה מסרטי האסונות המכוננים של הז'אנר – באוקטובר 1974 עלה "שדה תעופה 1975", בנובמבר "רעידת אדמה" ובדצמבר עלה לאקרנים שובר הקופות הגדול ביותר של אותה השנה בארה"ב "המגדל הבוער". כל הסרטים הופקו בתקציבים מרשימים, כללו קאסט אגדי ששילב בין כוכבי הוליווד הקלאסית לשמות החמים של התקופה וכולם, ללא יוצא מן, הכלל הציבו קטסטרופה אדירת ממדים שלא ניתן לשלוט בהרסנותה הרצחנית אך כן ניתן היה למנוע אותה או למזער את נזקיה בדרכים כאלה ואחרות. גיבורי הסרטים בדרך כלל מתעמתים עם בעלי השררה בעוד אלו מתעלמים מהם לחלוטין במקרה הטוב או מטייחים אותם וגרמים לנזק עצום עוד יותר במקרה הרע. בכולם ערכי העוצמה והיוקרה האמריקאית נמצאים תחת איום של השמדה, ובכולם ההרס מוצג במלוא הספקטקולריות המהפנטת והנוראית, ורובם גם היו מועמדים ואף זכו באוסקרים על האפקטים פורצי הדרך של ממש שהם הציגו.

אימת הכריש ב"מלתעות"

המעניין מכולם – גם אם לא הטוב ביותר – בגל הסרטים האלו, הוא "רעידת אדמה" של מארק רובסון (שכבר ידע ימים וסרטים טובים הרבה יותר כמו דרמת האגרוף המשובחת "האלוף" מ-1949), שעלילתו מביאה תרחיש של רעידת אדמה קטסטרופלית במיוחד שכמעט מחריבה את לוס אנג'לס כולה. כשהסיוע הממשלתי ממאן להגיע, הדמויות השורדות נדרשות לכונן מחדש את החברה האמריקאית על חורבותיה של העיר ולשמר את ערכיה. כך לדוגמה, בזיזה וגניבה של מזון וכסף בידי צעירה מדיינר מוביל למעצרה וליחס חמור כלפיה, בעוד שחייל מהמשמר הלאומי שסוגר חשבון ורוצח שלושה חפים מפשע שהתנכלו לו לפני כן זוכה להירצח בעצמו בידי שוטר רק בעת שהוא מנסה לאנוס את אותה הצעירה. במילים אחרות, גניבה ובזיזה של דברים חיוניים להישרדות נענית באופן תקיף בידי רשות רשמית מסודרת, בעוד שאלימות סדיסטית לשמה נענית בנקמה מאולתרת נוסח המערבון.

האסונות הרבים שמאיימים בכיליון מוחלט וסופני על השיטה האמריקאית כולה לא באו בחלל ריק – כולם נעשו בתקופת התפוצצותה של פרשת ווטרגייט המסועפת והבלתי נגמרת, חלקם יצאו ישר לאחר פרישתו חסרת התקדים של ניקסון מהנשיאות. הטיוח האינסופי שאפיין את הפרשה הזו לצד התחושה שערכים בסיסיים בחברה ובתרבות האמריקאית מצויים על סף הכחדה הם הקרקע שהצמיחה את הסרטים האלו והיא גם זו שתרמה לניסוח ההדרגתי של הבלוקבאסטר העכשווי שכמובן הגיע לשיא ב"מלתעות".

נדמה כי אין צורך ואפילו מייגע לפרט בפעם המי יודע כמה את כל תלאות ההפקה פקדו את צילומי "מלתעות" – החל מהבעיות בהפעלת בובת הכריש המשוכללת שכונתה בפי כל אנשי הצוות "ברוס", דרך העיכוב העצום בצילומי הים שגררו אותו הרבה מעבר לתקציבו ועד הקמפיין האגרסיבי לשיווקו. הכול מתועד היטב באינספור מאמרים וטקסטים, וכך כמובן גם הסרט עצמו שנותח מכל היבט וכיוון. ועדיין אנסה להסיט את הדיון המרתק לכשעצמו על ההפקה הכאוטית והשפעתה על התוצאה הסופית, לטובת ניסיון להעמיק עוד קצת במה הופך את היצירה הזו לכל כך מיתולוגית וכזאת שהצליחה לשמר נוסחה שעובדת גם חמישים שנה לאחר צאתו.

"שוגרלנד אקספרס"

אם בבסיסם של סרטי האסונות עומד כפי שנכתב מקודם המערבון, הרי שבמלתעות בכלל, ובקולנוע המוקדם של סטיבן ספילברג בפרט, הדבר נכון על אחת כמה וכמה. הן בסרטו הראשון "דואל" (1971) – שכמובן משמש כחזרה גנרלית מוצלחת של ממש ל"מלתעות" – והן ב"שוגרלנד אקספרס" (1974), ניצבים גיבור וגיבורה בודדים שנלחמים על ערכים בסיסיים בזהות האמריקאית כנגד מוסדות גדולים שבגדו לחלוטין בתפקידם ויגייסו את כל כוחן למנוע מהן לממש זאת. במילים אחרות, הגיבורים הם השריד היחיד לערכים מאחדים, והפעם החברה עצמה או נציגיה הם אלו אשר עומדים בדרכם ומנסים להכשילם. נזכיר שבבסיסו של ז'אנר המערבון עומדת לא רק היווסדותה של האומה האמריקאית, אלא בעיקר השלטת החוק והסדר וריכוזם בידי סמכות אחת ויחידה. איום חיצוני בדמות פורעי חוק אמריקאים אחרים או הילידים האמריקאים מאיימים על הסדר הזה.

ב"דואל", נהג המכונית התמים מקבל כתף קרה בכל מקום שהוא עוצר בו ומבקש עזרה מפני המשאית המפלצתית שלא מפסיקה לדלוק אחריו ולנסות לרוצחו. את פניו של נהג המשאית לא רואים ולו פעם אחת בסרט, מה שהופך את הכוח שלו למטאפיזי של ממש מצד אחד ואימתני מהצד השני. מעבר לאיום הקיומי המובן מאליו, האיום היסודי על חירותו של האינדיבידואל שרק רוצה לחיות את חייו מודגש מאוד ביצירה הנהדרת הזו. ב"שוגרלנד אקספרס", גולדי הון הנהדרת (שנדמה שספילברג הוא הבמאי היחיד שהשכיל לנצל הן יכולותיה הדרמטיות והקומיות בצורה מבריקה) נלחמת על איחוד התא המשפחתי המפורק עם בנה הקטן שנמסר למשפחה מאמצת כנגד רצונה, כשהיא בורחת מנציגי החוק לצד בעלה שברח מן הכלא.

"שוגרלנד אקספרס" מדגיש יותר מכל אסתטיקת "המכונה המאיימת" של ספילברג – הצלם הענק וילמוש זיגמונד וספילברג מעצבים באופן מרהיב את שיירות מכוניות המשטרה שדולקות לאורך ימים אחרי המכונית של הזוג. כיאה לספילברג, כולם מסודרות בסימטריה מאורגנת ומרשימה, מנקרת עיניים במוקפדות שלה – האיום העצום על הפרט מהותי לעיתים הרבה יותר מהאיום על התא המשפחתי. בכך ספילברג מחזיר אותנו למהות הבסיסית והיסודית של האינדיבידואליזם האמריקאי והמערבוני – שכזכור לרוב זהו גיבור או שניים כנגד חבורת נבלים שלכאורה אין סיכוי לנצחם. ב"מלתעות", תושבי עיירת החוף, לצד הגיבורים המוכרים, נהפכים לחסרי אונים בהרבה – הם ניצבים מול איום לא אנושי ובלתי נשלט המטיל טרור על עיירה שלמה.

סצנת הפתיחה של "מלתעות" אינה רק מופת של אימה טהורה ומצמיתה, אלא גם ביטוי ממבריק לא-מיניות (ששורה על הקולנוע של שפילברג כולו). הקורבן הראשון היא נערה צעירה שלאחר פלירטוט מבטים קצר עם בחור צעיר במהלך מסיבת חוף, מתחילה לרוץ לעבר המים. היא מתפשטת כמעט לחלוטין במהלך הריצה לים עד שנותרת עם תחתונים בלבד לגופה. בעוד הבחור הצעיר מנסה להדביק את הקצב ומתקשה אפילו לחלוץ את נעליו, היא כבר מזמן שוחה להנאתה בחופשיות ובתנועות מרהיבות בים. כשהצעיר מוותר על הכניסה למים ונשכב על החוף עם חולצתו הפתוחה, המצלמה חותכת לנקודת המבט של הכריש – שכמובן אינו נראה עד כמעט שעה לתוך הסרט –  שמביט בנערה מתחת למים ובמהרה הוא מתחיל לתקוף אותה ולמשוך אותה למעמקי הים.

נקודת המבט של הכריש ב"מלתעות"

בשניות המאבק של הצעירה בכריש יש מהלך עריכה מבריק (של העורכת הקבועה של שפילברג, ורנה פילדס) בו היא השוטים נחתכים במקביל, בין הנערה המסכנה הזועקת לעזרה ואומרת "אלוהים, זה כואב!" לנער השיכור השוכב על החוף, שאינו מודע למתרחש ומשיב לצעקות במלמול ובהתנשמות "אני בא, אני בא". באנגלית, הביטוי: "I'm Coming, I'm Coming" הוא בעל כפל משמעות ברור שרומז על שפיכה גברית. זוהי במידה רבה גם חרדה מהאקט של הסקס עצמו, וגם עונש על עצם הרצון במגע מיני. הסצנה הזו, על האימה והא-מיניות שבמרכזה, מייצגת את "מלתעות" כאחד מן הסרטים הבודדים שמתאפיין בפריצת הגבולות של "הוליווד החדשה" משנות השבעים, ובו זמנית מבשר על השמרנות של סרטי הבלוקבאסטר שבדרך.

כידוע, ספילברג הוא מאסטר בצילום ובעיצוב של מיזנסצנות וקומפוזיציות. סצנות רבות מצולמות בטייקים רציפים וכמעט לא מורגשים, והרבה בזכות עיצוב מושכל של תנועת השחקנים במרחב של השוט, והמעקב של המצלמה אחריהם. הביטוי הראשון לכך ב"מלתעות" קורה בסצנה בה מפקד המשטרה ברודי ומומחה הכרישים הופר ממש מתחננים לפני ראש העיר שלא לפתוח את החוף. ראש העיר עומד במרכזו של הפריים, ברודי משמאלו והופר מימינו. יחדיו שלושתם חוסמים בפריים את הנוף לחוף הים. כשהוויכוח מתלהט והתנגדותו של ראש העיר נותרת בעינה (העיירה כולה מתפרנסת מתיירות קיץ), הופר חוצה את הפריים לצידו ברודי והמצלמה עוקבת אחריו ימינה, בתנועה קטנה וכמעט בלתי מורגשת. כעת ראש העיר הוא זה שתופס את המקום בו עמד אך לפני שנייה הופר. לרגע אחד, השניים מצליחים לדחוק אותו לפינה, אך במהרה הוא יוצא משם וחוזר למרכז – ובעצם מתחיל מחול שכנועים שבסופו ראש העיר אינו מתרצה ולא מסכים לסגור את חוף הים.

ההפרעה בנטרול איום הכריש נמשכת גם בסצנה המתרחשת בחוף עצמו. ברודי יושב עם משפחתו על החוף, ובבירור מוטרד מהאיום שבסופו של דבר אכן מתממש בסוף הסצנה הזכורה – תקיפתו ומותו של אחד המתרחצים. לאורך כל הסצנה אנשי העיירה לא מפסיקים להפריע לברודי, ולנו הצופים – הם אינם חדלים לעבור לפני המצלמה כשלא מפסיקים לנסות ולהטריד אותו בזוטות. כל זאת במקביל על רקע רעשי ההמולה מן הים, כמו צרחות בחורה צעירה בזמן שמישהו נושא אותה על כתפיו. זו גם הסצנה הכי "היצ'קוקית" בסרט, גם מבחינת הצילום והעריכה שיוצרים אצל הצופה ציפייה למשהו נורא שמתעכב ולא מתרחש באותו הרגע, וגם מבחינת האחריות הגדולה מהאדם היחיד עצמו המוטלת עליו, ובמידה רבה נקלע אליה שלא בטובתו.

ברודי והכריש ב"מלתעות"

רצח נוסף מוביל את ראש העיר להסכים לסגור את חופי העיירה ולפתח החלק המערכה הסופית והמפורסמת של העימות מול הכריש. בניגוד לסרטי האסונות האחרים בהם יש אסון פיזי של מקום ומרחב, במלתעות ישנה יציאה מודעת למרחבי הים – שהוא כמובן המרחב היחידי בו ניתן לברוא הכול מאפס ולכאורה ללא השפעה חברתית. במילים אחרות זוהי אקס הטריטוריה בה לא רק ניתן להשמיד פיזית את האיום של הכריש אלא גם להגדיר מחדש את האחווה הגברית האמריקאית ולכונן את החברה מחדש. מי שכמובן מוקרב על מזבח בנייתה המחודשת של ערכי האמריקאיות הוא קווינט, איש הים שמצטרף לציד הכריש עם ברודי והופר – איש מעמד הפועלים הקלאסי וההמוני, ושורד תקרית האינדיאנפוליס הידועה לשמצה ממלחמת העולם השנייה. ברודי הוא איש העיר הגדולה שעובר מסע חניכה במסע הזה וגם מי שמצליח להשמיד את הכריש ובדרך נרפא מהחרדה שלו לים, בעוד שהופר, החוקר ממגדל השן, מכין לו את התשתית הראויה לכך. הסוף של הסרט בו השניים חותרים בעזרת מצוף אל החוף – ויציאתם הפיזית מן הים המוצגת על רקע כותרות הסיום – היא גם כמובן לידה מחדש.

בניגוד לסרטי האסונות האחרים שגם אם סופם טוב בכולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, יש עדיין חמיצות ותחושה פסימית בסופו של "מלתעות" ישנה תחושה של גאולה אמיתית. כשבוע בדיוק לפני יציאתו לאקרנים של "מלתעות" עלתה יצירת מופת נוספת שהיא "נאשוויל" של רוברט אלטמן, שהוא מהמתמודדים החזקים לתואר הסרט האמריקאי הגדול ביותר אי פעם. גם הוא נגמר באסון והגם הוא נגמר בלידה מחודשת וכמעט מידית ואירונית מאוד שרק מבשרת על האסון הגדול הבא ועל שבר שלא באמת עתיד להתאחות. אם אצל אלטמן המיתולוגיה מתה, הרי שב"מלתעות" היא נולדה מחדש והושבה לה הגאולה. כפי שאפשר לראות ב"מלתעות", ובסרטים שייצור לאחר מכן כמו "אי.טי.", "פארק היורה" וסדרת סרטי "אינדיאנה ג'ונס" – אצל ספילברג, חשוב לשמור על המיתוס – מעל לכל אפשרות אחרת.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email