6 סרטים ששווה לראות בפסטיבל הקולנוע ירושלים

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

פסטיבל הקולנוע ירושלים הוא אחת התקופות היפות בשנה עבור חובבי קולנוע, רק שבדרך כלל הוא מתקיים בחודש יוני ובסינמטק ירושלים. שנת 2020 הצליחה לדחות את האירוע פעמיים ולהעביר אותו למתכונת מקוונת במסך הקרוב אליכם, אבל היא לא הצליחה לקחת ממנו את הסרטים המצוינים. תכנית הפסטיבל השנה עשירה ומגוונת, ומציעה לצפייה כמה מהסרטים הכי טובים ומעניינים של השנה. פסטיבל הקולנוע ירושלים ייפתח מחר, יום חמישי 10.12, והוא יימשך עשרה ימים עד יום שבת 20.12 (שימו לב לתנאי הצפייה בכל סרט על פי תקנון הפסטיבל).

ברשימה זו ריכזנו 6 המלצות נבחרות שלנו, בסגנונות שונים של יוצרים מכל העולם. חלק מהסרטים ברשימה נגישים וקלים יותר וחלקים נוגעים בקצה "הפסטיבלי" של סרטי הפסטיבל. חוץ מההמלצות הראשונות, ומסרטים שכבר זכו לתהודה תקשורתית כמו "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", חלק מהכיף הוא לצלול סרטים שלא מכירים, ובמהלך השבוע נחזור לסקר סרטים נוספים שבהם נצפה בפסטיבל.

1. קג'יליונר

סרט הביכורים הקורע מצחוק של מירנדה ג'ולי, "אני, אתה וכל השאר", מיצב אותה כקול בולט ומרענן בקולנוע העצמאי האמריקאי והציג בצורה בלתי נשכחת ומדויקת תקשורת ואינטימיות וירטואלית שהיתה אז בחיתוליה. "קג'יליונר" עוסק באותם הנושאים בעדכון גרסה ל־2020, ומשרטט דיוקן מצחיק ואקסצנטרי של נבכי ההוויה המילניאלית העכשווית. עולמה של צעירה (אוון רייצ'ל ווד, "ווסטוורלד") שמעולם לא התנתקה מהוריה הנוכלים מתהפך כשלחבורה מצטרפת זרה שבה פגשו באחת ממשימות הנוכלות הנואשות שלהם (ג'ינה רודריגז בהופעה שפשוט גונבת את ההצגה).

"קג'יליונר" מהוקצע יותר מסרטיה הקודמים של ג'ולי וזה לפעמים מקשה לבלוע את המבוכה שבהומור שלה. הדמויות הקריקטוריות והעולם המיופה עכבו מעט את האמון שהסרט דרש ממני כדי להמתסר אליו רגשית. אבל מרגע שהחומות נפלו והאמון הזה ניתן – וג'ולי יודעת לקנות אותו עם כמה מהסצנות היפות של השנה, מהסוג שרק היא יכולה להגות – לא יכולתי שלא לצחוק ולהתרגש מהסיפור המוזר הזה, ולהתלהב מחדש מהמוזרות המיוחדת של ג'ולי. // יובל פרנס־מדר

 

2. קורפוס כריסטי

"קורפוס כריסטי", סרטו של הבמאי הפולני יאן קומסה, הוא ללא ספק אחד הסרטים הבולטים בהיצע הבינלאומי של הפסטיבל השנה. הוא החל את מסלולו בפסטיבל ונציה 2019 והגיע עד למועמדות לפרס הסרט הבינלאומי בטקס האוסקר האחרון. הסרט עוסק בדמותו של דניאל (התגלית ברטוש בילניה), המשתחרר ממוסד לעבריינים צעירים בתמיכת הכומר של המוסד. הוא נשלח לעבודות נגרות בעיירה קטנה, אך בשקר שיוצא משליטה הוא מתחזה לכומר והופך במהרה לדמות משמעותית בעיירה. בעזרת הכריזמטיות המרעננת שלו, הוא סוחף את בני העיירה והממסד הדתי, אך גם חושף את עוולותיהם ואת צביעותם.

דניאל הוא דמות מרתקת, אאוטסיידר אשר נמצא בסתירה בין ה"טומאה" שממנה הוא מגיע ובין הטהרה של הקדושה שבה הוא נאחז ואליה הוא שואף. דרך חקירת האשמה בשילוב ביקורת חברתית ובחינה אישית של דמותו של דניאל, הסרט עוסק ברוחניות ובדרכים השונות שבהן היא יכולה להתבטא. הצילום המוקפד והסטטי ברובו, בשילוב האור ופלטת הצבעים הייחודיים, יוצרים בסרט אווירה פואטית.  העלילה סוחפת ואנו נעשים מושקעים בדמותו של דניאל, אשר על אף פגמיו הגלויים לנו מראה דרך של הבנה אנושית, שאולי מייצגת נכונה את הערכים הרוחניים יותר מאשר הממסד מולו הוא מתמודד. // נועה דולברג

3. ויטלינה וארלה

סרטו של פדרו קוסטה, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל לוקרנו היוקרתי, ממשיך את עיסוקו בשכונת העוני הפורטגזית פונטיינס, שבה חיים מהגרים אפריקאיים בתנאים נוראיים. קוסטה גילה אותה כשמצולמים של סרט קודם שלו ביקשו ממנו לשלוח מכתבים לבני משפחותיהם שגרים בה. בסרטים שיצר בפונטיינס, קוסטה מתמקד באנשים מהשכונה ומבקש מהם לגלם את עצמם. "כוכבת" הסרט החדש ויטלינה הצליחה להגר לפורטוגל לאחר מאמצים רבים רק כדי לגלות שבעלה נפטר ושהיא פספסה את לווייתו. בלי אפשרות לחזור, היא משתקעת בפונטיינס והסרט מתאר את מצבה הנפשי בתקופה הזו.

בסרטים שצילם קוסטה בשכונה, הוא יצר שפה קולנועית חדשה שהפכה מינימליסטית וקשה יותר בכל פעם ובאמצעותה הוא מערער על היחסים בין בדיה ומציאות. ל"ויטלינה וארלה" אין עלילה סדורה, אלא הוא מתבסס על שוטים סטטיים שמנסים לחדור לתוך רגשותיה ונפשה של ויטלינה. אם זה נשמע כמו סרט דורשני וקשה, זה אכן נכון. אבל דרך השוטים המרהיבים של קוסטה (כל שוט מואר ומצולם כאילו היה ציור של רמברנדט או קאראווג'ו) ודרך המשחק ספק הוויתה של ויטלינה, הסרט מצליח לרגש ולהפעים יחדיו. // דולב אמתי

4. אונדינה

כריסטיאן פצולד, אחד מגדולי הבמאים הפועלים כיום, מעתיק לימינו את דמותה של הנימפה המיתולוגית אונדינה (פאולה בר, שמסרט לסרט מקבעת את מעמדה כאחת מהשחקניות הטובות כיום), כהיסטוריונית של התפתחות האורבנית של ברלין. הסרט נפתח כשאהובה נפרד ממנה, דבר שאמור להוביל לסופה המיתי המר, אך אונדינה מנסה לברוח מגורלה ובסיור שהיא מעבירה במוזיאון היא פוגשת בכריסטוף (פרנץ רוגובסקי המצוין), אחד המאזינים בקבוצה שעבודתו היא לתקן קווי תשתית מתחת למים.

במבט ראשון נדמה כי "אונדינה" סוטה מהרצף היצירתי המפואר של סרטיו הקודמים של פצולד (ביניהם "פניקס" המופתי). הבמאי מוכר ומוערך בזכות עיסוקו בזהות הגרמנית באמצעות פירוק והרכבה מחדש של ז'אנר הסרט התקופתי, סרטים בעלי אופי ניסיוני מובהק ותעוזה נרטיבית ואסתטית. "אונדינה" אמנם עכשווי וצפוי יותר לכאורה, אך אעז לומר שבצלילה מעמיקה למשמעויותיו הוא אפילו מנסה לעמוד על מקורות השיח שהחל בסרטיו הקודמים של פצולד.

דרך הדמות מהפולקלור הגרמני, פצולד משרטט את הטופוגרפיה המורכבת של הלכי הנפש הגרמניים. השינוי הרידקלי שהוא מבצע בעיצוב דמותה של אונדינה – רצונה להותיר את ההיסטוריה המיתית שלה מאחור ולהמשיך לעתיד טוב – לא תמיד עובד וכשיש חריקות הן ניכרות. אך יכולתו של ליצור גם מן החומרים הדרמטיים השחוקים ביותר קולנוע כנה, חף מסנטימנטליות מיותרת ומלא ברגש אמתי אינה פחות ממדהימה. זהו סרט שראוי לדיון מעמיק הרבה יותר, וכך או כך זוהי המלצה גורפת מול אחרים שצקצקו מולו לגמרי לא בצדק. המתמסרים יזכו לחוויה מרגשת ועזה, שמורכבותה לעיתים חבויה במינוריות שפצולד משרה במכוון על הסרט. // שני קיניסו

5. בני האדם האחרונים והראשונים

ניגשתי לסרט בציפייה רבה. על הנייר, זה אמור היה להיות אחד הסרטים המאתגרים בתכנית הפסטיבל. להפתעתי, חווית הצפייה היתה סוחפת ולא משעממת לרגע. "בני האדם האחרונים והראשונים" הוא סרטו הראשון והיחיד כבמאי של המלחין האיסלנדי יוהאן יוהנסון (שאחרי בין היתר על הפסקול הנהדר של "המפגש"), ולמעשה הסרט הושלם על ידי שותפיו לפרויקט לאחר שיוהנסון נפטר בטרם עת בתחילת 2018.

במשך 70 דקות (בלבד), נשמעת טילדה סווינטון כבת קול הנשלחת אלינו מהעתיד, כשני מליארד שנים מהיום (כשאפילו הקורונה חלפה), ובפיה מסר לבני האדם. הישות הפוסט אנושית מתארת בקולה את מה שהביא להכחדת האנושות שלנו, את ההתפתחות הפיזית והחברתית של האדם החדש, ואת הסיבה הקוסמית שבגללה היא פונה אלינו מלכתחילה.

קריינות והפסקול המעולה מייצרים מסע פילוסופי מעורר מחשבה על האדם, הטבע והאל, אשר מלווה את הצילומים המדהימים של הסרט. נפרש בפנינו חזון צורני מהפנט, עולם של שמיים ומבני אבן וברזל מתקופות שונות, המצולמים בשחור־לבן ובתנועות מצלמה מדויקות ומכאניות (לא פעם ולא פעמיים הצילום נע פנימה בתנועת זום־אין אל תוך הרקיע הנגלה מבעד למונומנט האבן).

אך בניגוד לקרירות המשתמעת, הצילום היפהפה בפורמט פילם 16 מ"מ מעניק לדימויים חיות אינסופית: הגרעיניות הקופצנית נעימה לעין והופכת את דממת המבנים לתנועות מחול של רישום באור; שריטות עדינות מחדירות אקראיות לפריימים המחושבים; לפעמים קצוות הפריים נותרים רכים ומלוכלכים, מזכירים שזהו סרט מעשה ידי אדם ופרי של חיים. באחד הקטעים בסרט, בת הקול קובעת שההישג העליון של הרוח האנושית הוא הנאמנות לכוחות החיים הנאבקים במוות. אם נקבל את דבריה, נגלה שגם סרט שלא מצולמת בו דמות אדם אחת, מסוגל בכל זאת להיות אנושי. // יובל פרנס־מדר

6. ימים

"ימים" עוקב אחר לי-קנג שנג, גיבורו הקבוע של טסאי מינג ליאנג, שסובל מכאבי צוואר נוראיים (כפי שסבל בסרט המוקדם, "הנהר"). במקביל לניסיונותיו השונים של לי-קנג לטפל בכאבים, הסרט מתמקד גם בנון, מהגר שמעביר את רוב זמנו בשטיפת וקילוף ירקות. בשוטים ארוכים ומינימליסטיים, טסאי מתאר את שגרת היום-יום של השניים, עד לפגישה שנוצרת בין השניים.

זהו הוא הסרט הראשון של טסאי מינג ליאנג אחרי שהודיע על פרישה ב־2013 ועבר ליצור וידאו-ארט וסרטים ניסיוניים קצרים (כולם כמובן עם שחקנו הקבוע לי-קנג שנג). "כלבים משוטטים" (גם הוא הוצג בפסטיבל ירושלים) היה מעין סוף רשמי לסדרת הסרטים של טסאי ולעולם שבנה בהם. התחושה היתה שהוא אמר כל שהיה לו לומר ובחר לפרוש כשידו עוד עליונה. לכן, ההכרזה על סרטו החדש בפסטיבל ברלין היתה מפתיעה, מלהיבה אך גם מרתיעה שמא הסרט החדש יתפספס ויקלקל את מה שנבנה.

כמעריץ של טסאי אני עומד איפשהו באמצע. מצד אחד, הסרט אינו נמנה עם יצירותיו הגדולות ביותר. מצד שני, הסרט עדיין מצליח להיות מרגש ומיוחד, ולמעשה הוא אחד הסרטים הרגישים ביותר של הבמאי. אפשר לראות בסרט גם כסרטו העדין והמינימליסטי ביותר של טסאי, פשטות שגם מאפשר לו להיות הכי ישיר מבחינה רגשית.

סרטיו של טסאי, עם הקצב האיטי והקומפוזיציות המבריקות שלו דורשים הרבה מן הצופה, ועצוב שלא ניתן לצפות בסרט בקולנוע יחד עם קהל. אך מי שמתמסר ומאפשר לעצמו להתחבר לדמויות השקטות שלו, מתחיל לגלות לקראת סוף הסרט רגשות שלא היה מודע להן. מעטים הסרטים שיודעים לעשות זאת. // דולב אמתי

פסטיבל הקולנוע ירושלים קג'יליונר
מתוך "קג'יליונר".

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email