ממוריה

יש סרטים בירושלים – המלצות ומחשבות לקראת פסטיבל ירושלים 2021

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

פסטיבל ירושלים חוזר לקולנוע, אחרי שבשנה שעברה הקורונה והסגר הובילו למהדורה וירטואלית. וזו בהחלט חזרה מפוארת, עם מיטב הסרטים של פסטיבל קאן, ברלין, סאנדנס ועוד. חובבי הקולנוע יוכלו להתקהל השנה בסינמטק ירושלים, בלב סמדר ובשאר מוקדי הפסטיבל, בהתאם להנחיות משרד הבריאות. גם אנחנו נהיה שם, מוזמנים ומוזמנות לומר שלום. את הסקירה שלנו, שתמשיך לאורך הפסטיבל, אנחנו מתחילים עם כמה מן הסרטים שכבר ראינו, ולא כדאי לכם לפספס.

ממוריה

"הסרט החדש של אפיצ'טפונג וירסתאקול" הוא תיאור שיעורר את התלהבותם של מעט הצופים שמכירים את הבמאי התאילנדי זוכה דקל הזהב, אך בהם הוא יעורר התלהבות רבה. זה שמדובר בסרט בכיכוב טילדה סווינטון, שחלק את פרס חבר השופטים עם נדב לפיד בפסטיבל קאן האחרון, עשוי לקרב אליו את הקהל שהסרט הזה ראוי לו. הצפייה ב"ממוריה" בקאן היתה חוויה כה עוצמתית ומיוחדת עבורי שבצאתו כבר נהניתי להכריז עליו בהתלהבות כסרט העשור, אך גם בחלוף הזמן ובשכחת ההתלהבות הראשונית, זה סרט מפעים במלוא מובן המילה.

על העלילה אין סיבה להרחיב, ובכל זאת, סווינטון מגלמת את ג'סיקה, שלא מצליחה להירדם מאז ששמעה בום חזק ומסתורי. הניסיון לשחזר את הסאונד שרודף אותה מכניס אותה אל מחילת ארנב שמובילה אל ההיסטוריה האנושית ולחיבור מחודש של זיכרונות אישיים ובינאישיים. אפיצ'טפונג, או בכינויו המפורסם ג'ו, לוקח את הצופים הסבלניים למסע מהורהר ואיטי שהופך לחוויה טרנסצנדנטלית אמיתית. // יובל פרנס־מדר

מין חסר מזל או פורנו משוגעים

מין חסר מזל או פורנו משוגעים

הסרט הרומני הפרוע שזכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין עוקב אחרי מורה בתיכון ביום שבסופו היא תעבור שימוע מול אינקוויזיציה של הורים זועמים, אחרי שקלטת סקס שלה דלפה לאינטרנט והופצה באתרי פורנו. ראדו ג'ודה, מהיוצרים הפורים והמגוונים של דורנו, מחלק את הסרטו לשלושה חלקים שונים באופיים ובסגנונם, אך מפתיע כבר מהרגע הראשון, בתחבולה שמעמידה גם את הצופים עצמם במבחן הנאורות והליברליזם שנדון בחלקו השלישי.

ג'ודה תופס את הקולנוע כמראה המאפשרת להתבונן במציאות, כמו במיתוס על פרסאוס והמדוזה. הוא צילם את הסרט תחת הגבלות הקורונה, הדמויות עוטות מסכות והסרט נטוע בכאן ועכשיו. בכל זאת, הסרט ממשיך בדרכים מגוונות את עיסוקו הרב של ג'ודה בצדדים האפלים בהיסטוריה של מולדתו. בחלק הראשון, כשהגיבורה צועדת מחנות לחנות במהלך היום, אהבתי את השתהות המצלמה הפונה אלה הבניינים ברחוב, בוהה בארכיטקטורה שלהם, שמסגירה היסטריה. בהמשך ג'ודה משלב סגמנטים דוקומנטריים חדים ומושחזים על מונחים מעולם הקולנוע, הפוליטיקה והסקס, וחותר לשיא ששובר את כל הגבולות. // יובל פרנס־מדר

פרה ראשונה

פרה ראשונה

העובדה שסרט שהוקרן לראשונה כבר בשנת 2019 הוא חלק מתכנית הפסטיבל, היא עוד עדות לבלאגן שיצרה הקורונה בלוח השנה הקולנועי. ובכל זאת, במידה וישנם קוראים שעוד לא נחשפו לסרטה החדש של קלי רייכהרדט, הבמאית האמריקאית המוערכת והאהובה במיוחד על כותבי אוף סקרין – המסך הגדול של אולם 1 בסינמטק ירושלים הוא בדיוק המקום לעשות זאת.

"פרה ראשונה" הוא סרט צנוע ועדין, מלא אנושיות וחמלה, מעורר פליאה ותיאבון. הסיפור הפשוט אודות שני חברים שגונבים חלב מהפרה של העשיר המקומי על מנת לייצר עוגיות בעיירה אמריקאית בתחילת המאה ה־19 מתעצב בהדרגה לכדי משל על הקפטיליזם, על טבע האדם ועל היחסים בין האדם והטבע.

כפי שכתבתי בהרחבה כשצפיתי בו בבית בפעם הראשונה, "פרה ראשונה" הוא אחד מסרטיה הנגישים והקלים ביותר לצפייה של רייכהרדט. עובדה זו לא הופכת אותו לפשטני או למורכב פחות מיצירותיה הקודמת, אבל בהחלט מאפשרת, לטעמי, גם למי שלא התחבר לסגנונה המינימליסטי והסגפני בעבר – לחוות את הקולנוע שלה בשיאו, שוב. // גדי רימר

לברוח

אנימציה דנית שזכתה בפרס לקולנוע תיעודי בינלאומי בפסטיבל סאנדנס האחרון. במרכז הסרט סיפורו של אמין, פליט אפגני הומו המספר לראשונה את סיפור ההימלטות המפרכת ממולדתו שלו ושל חלק מבני משפחתו, שהופך גם לסיפור היציאה שלו מהארון.

האנימציה מאפשרת להציג את סיפור החיים האישי בלי לחשוף את פניו של אמין, וגם לספר את זכרונות העבר כאילו הם קורים לנגד עינינו. היא משלבת סגנונות איור שונים, שהולמים את החוויות השונות בדרך של אמין אל דנמרק: רגעים טראומטיים אינטנסיביים מוצגים בסגנון מופשט יותר מהסיפור הכללי, מעיין כתמים נעים בשחור ולבן. בנוסף, ההטמעה החכמה של צילומי חדשות מזכירה מדי פעם את הסכנה הממשית האמיתית שאמין ובני משפחתו נצבו בפניה.

יונאס פוהר ראסמוסן, יוצר הסרט, ניגש אל הזיכרונות הקשים של אמין בכבוד וברגישות הראויה. אמנם, כיוון שההתרחשויות לקוחות מעברו של אמין, קשה להשתחרר מתחושה מסוימת של כתבה מושקעת ועשויה היטב. ובכל זאת, סיפור החיים של אמין נוגע ללב ומעניין ושווה להתמסר לחוויה ולראות את הסרט היפה הזה בקולנוע. // יובל פרנס־מדר

האי של ברגמן

האי של ברגמן

סרטה של הבמאית מיה הנסן־לאב הוא לא בדיוק סרט של הצהרות גדולות ושל דרמה מתפרצת, אבל הוא מצליח להשרות אווירה נעימה במיוחד שנשארת אחרי הצפייה כמו טעם עדין של אוממי. תורמים לכך רבות המשחק העדין, הצילום הרך של האתרים היפהפיים באי פורה שבו חי ופעל הבמאי אינגמר ברגמן, ומכאן שם הסרט.

לאחר מותו של המאסטר השוודי, האי החל לשכן יוצרים בתוכניות רזידנסי למיניהן, והסרט מצטרף אל זוג קולנוענים שמגיעים לאי לקבל השראה לכתיבת סרטיהם, כשטוני (טים רות') כנראה מצליח יותר והוא מציג שם את סרטו. אנו מתמקדים דווקא בזוגתו קריס (ויקי קריפס הנהדרת שפרצה ב"חוטים נסתרים") ובסדקים שהיא חשה בזוגיות שלהם, שמתגלעים בצורה יפה בין היתר ביחס השונה להתנהגות של ברגמן בחייו האישיים ולמעמדו כיוצר.

בערך במחצית הסרט, קריס מבקשת את עצת טוני בסיום לתסריט שאותו היא מתקשה לכתוב, ואנו חוזים בסרט המתואר לנגד עינינו. חלק זה של "האי של ברגמן" מפתח את התחושות של החלק הראשון ויעורר את מי שאולי ישתעממו בחלק הראשון. במרכזו מיה וסיקובסקה (מרשימה בהופעה מקסימה) מגלמת את אמי, שמגיעה לאי לחתונה של חברה ופוגשת בו את החבר הראשון שלה, אחרי שנפרדו וחזרו ואז נפרדו שוב. בחלק הזה מתחילות להטשטש ההפרדות בין מציאות ובדיה כשהחוויה של קריס משפיעה על הסרט שבתוך הסרט, וגם הוא מתערברב במציאות. // יובל פרנס־מדר

המספר העגול

המספר העגול

סרטו החדש של דוד פישר, אחד היוצרים המוערכים ביותר בזירה הדוקומנטרית המקומית ("רשימת אהבה", "שישה מיליון ואחד"), סובב סביב זיכרון השואה – בדומה לחלק מסרטיו הקודמים. כבר בתקציר מנוסחות השאלות הטכניות שישאל הסרט: מאיפה צץ דווקא המספר שישה מיליון כסמל לשואה? מתי מתחילה ספירת הקורבנות ומתי מסתיימת? אך לאורך הסרט מתברר שהשאלה האמיתית שצריכה להישאל היא מדוע בעצם עלינו לשאול את השאלות הללו, והאם בכלל.

כמו כמה סרטים אחרים של פישר, גם "המספר העגול" בנוי כמסע אישי שקשור לחוויות חייו המשפחתיות והאישיות. באחת הסצנות מספר פישר על הוריו, ניצולי שואה, שחיו כקורבנות ומסיים בקביעה כי מבחינתו "המספר הוא לא שישה מיליון, הוא שישה מיליון ושתיים". ההקשר האישי הזה מרחיק את הצופים בחכמה קולנועית, שוב ושוב, מהכבדות היחסית שיכולה הייתה להיווצר לו הסרט היה מתפקד כתחקיר "ראשים מדברים" בלבד.

אלמנט נוסף ששובר את הטכניות של שאלת המחקר הוא השימוש החכם בסצנות וסיטואציות אבסורדיות ו"קלילות" יותר, כגון סצנת הפתיחה המעולה בחנות המשקפיים שמזכירה את הקולנוע התיעודי של ורנר הרצוג, או השימוש המפתיע בקטעי החמישייה הקאמרית. השיבוץ של רגעים כאלו לאורך הסרט, לצד החזרה המתמדת אל נושא המחקר הטכני שבבסיסו, הופכים את הצפייה ב"המספר העגול" לא רק למעוררת מחשבה ומלמדת – אלא גם למהנה ומרגשת. // גדי רימר

טלה סרט אימה

טלה

"טלה" זכה בפרס על מקוריות בתחרות "מבט מסוים" של פסטיבל קאן ומובן למה. הסרט בכיכוב נומי ראפאס (טרילוגיית "נערה עם קעקוע דרקון") מציג זוג שחי עם עדר הכבשים שלהם בחווה מבודדת בהרים היפים והמושלגים של איסלנד. יום אחד, אחת הכבשים ממליטה צאצא עם גוף אנושי וראש טלה, והזוג הבודד מחליטים לאמץ את הרך הנולד.

הסרט שנקנה על ידי A24 מתאים לקו סרטי האימה האווירתיים האהובים של המותג, אך הפעם הסיטואציה המופרכת במיוחד משתלבת בעצם בדרמת מבטים אירופאית, שמתרכזת בהורות של הזוג, וההתרחשות בה מועטה במיוחד. השילוב המוזר והמעניין הזה מייצר סגנון המינימליסטי, רווי השתיקות, לא תמיד גורם לפנטזיה שמניעה אותו לצלוח את מכשול ה־suspension of disbelief וסביר שיגרום לכמה גלגולי עיניים בקהל. יחד עם זאת, ואלדימר ג'והנסון, שעבד עד כה במחלקות התאורה והאפקטים מיוחדים של סרטים הוליוודיים עתירי תקציב, מציג כאן סרט ביכורים כבמאי עם חזון ברור ובולט, שיענג כמה מחובבי הז'אנר. // יובל פרנס־מדר

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email