פסטיבל ירושלים ננעל בשבוע שכבר, ובדיעבד נראה כעת כהפוגה תמימה רגע לפני אירועי השבוע שטלטלו מדינה שלמה כשהפוליטיקאים הזניקו את המהפכה המשפטית במשכן הכנסת (לא רחוק מהסינמטק הירושלמי) והמוני המפגינים צבאו על רחובות הארץ בתגובה. לא רק זאת, אלא ש"ברבי", "אופנהיימר" ואפילו "ההילולה" טרפו את הקלפים וריסקו את קופות הקולנוע בארץ לאורך הסופ"ש.
הקשר בין כל המקרים עלול להיות מקרי בהחלט. אבל דבר אחד בטוח: הפסטיבלים בארץ (וירושלים בראשם) הם נווה מדבר של קולנוע חוצה-תרבויות, מעורר מחשבה ומאתגר מוסכמות. אבל מעבר לכך: הסרטים שראינו – מאיסה, מאירופה, מאמריקה – היו פשוט מהממים ומהמיטב של השנה החולפת. עד לקיץ הבא – מתי מארגנים הפגנה להקרין אותם שוב?
אנטומיה של נפילה
"אנטומיה של נפילה", שזכה בפסטיבל קאן בדקל הזהב, הוא דרמה משפטית אינטליגנטית ומפותלת בבימויה של ז'וסטין טרייה (״סיביל״), העוסקת בסנדרה (בגילומה הנהדר של השחקנית סנדרה הולר), סופרת גרמניה מצליחה שלאחר מותו המסתורי של בעלה, סופר צרפתי כושל ומורה, מוצאת את עצמה עומדת למשפט על רציחתו. הסרט חושף אט אט פרטים אודות האירועים שקדמו לנפילתו של הבעל מחלון הבקתה בה הם גרים בהרים האלפים, וגורם לקהל לתהות בדבר אשמתה (או חפותה) של סנדרה.
בשל מהלכו האינטנסיבי והסוחף, קל מאוד להתמסר ולשקוע בסרט ובקושי להרגיש את השעתיים וחצי לאורכן הוא נמשך. חוזקתו של הסרט טמונה בחשיפת האזורים האפורים בכמה תחומים – למשל, יחסים זוגיים ויחסי הורות. למעשה, הסרט מדגיש את חשיבות ההחלטה הרגשית הסובייקטיבית על פני הכשל של כל ניסיון לקביעה אובייקטיבית. אפשר למצוא קווי דמיון מסוימים לסרטים שחקרו רעיונות דומים כמו ״נעלמת״ (2014), ״סיפור נישואים״ (2019) ואף תת-ז׳אנר דרמות בית המשפט באופן כללי, אך "אנטומיה של נפילה" עוסק בעניין באופן מספיק ייחודי שמצדיק את קיומו.
מעניינת במיוחד הדואליות בדמותה של סנדרה, שנעה בחמקמקות בין עדינות וכוח, כאשר היא עומדת גם לבחינתנו בעת משפטה – העדפתה המינית, יחסי החברה ושיקולי המוסר כלפי נשים קרייריסטיות וחזקות מול תפקידו של בן זוגה המנוח כמטפל המרכזי בבנם בעל לקות ראייה שנגרמה עקב תאונה בילדותו. גם מקומו של הבן, הן ברמה הנרטיבית של מערכת היחסים עם אמו והן במישור הסימבולי בו עיוורנו זהה לעיוורון הקולקטיבי בשפיטה מול חוסר ידיעה, מורגש ונוגע ללב. אפילו סנופ, כלב המשפחה (שזכה בצדק רב בפרס ה-Palm Dog, המוענק לשחקן-כלב המצטיין בפסטיבל הקולנוע בקאן) גונב את ההצגה מספר פעמים לאורך הסרט.
המשחק המצוין של כל המעורבים, ההקפדה על הפרטים הקטנים של טרייה (משחקי השפה המתחלפת בין אנגלית וצרפתית ברגעים מכריעים למשל), המודעות החכמה למשקל של סיקור תקשורתי ויצירה אומנותית בהבניית נרטיב של אמת, וכמו גם עבודת המצלמה הנעה במרחב בהתאם לנקודות המבט המשתנות, מתווספות לדרמה היעילה ומובילות את הסרט להתברג כתוספת מוצלחת במיוחד לז׳אנר שלו בשנים האחרונות ובכלל. // נועה דולברג אלתר
על עשבים יבשים
סרטו החדש של המאסטר הטורקי נורי בילגה ג'יילן – גדול יוצרי הקולנוע החיים כיום בעולם, לטעמי – הוא כל מה שניתן היה לצפות, ואף יותר מכך. מי שלא שרדו או התלהבו מיצירותיו הקודמות, שהלכו והפכו, ככל שהקריירה שלו התקדמה, לארוכות יותר ועמוסות מלל – לא יצליח למצוא את עצמו גם בתוך הסרט הנוכחי. אולם עבור חובביו – מדובר בעוד פיסת קולנוע כמעט מושלמת, תובענית אך מתגמלת, קשה אך מנחמת, קודרות ועגומה אך איכשהו גם אוהבת אדם.
אפילו אם לא הייתי מגדיר את הסרט כאחת מפסגות יצירתו של ג'יילן, לא היתה בו סצנה אחת שהיא פחות מגדולה מבחינתי. מהרגע הראשון שבו נראה הגיבור, סאמט, מורה שנשלח ללמד בכפר קטן ומרוחק בניגוד לרצונו, כשהוא צועד דרך השלג העמוק והלבן של אנטוליה לכיוון המצלמה – ועד קלוז-אפ הסיום המצמרר של הסרט, אין רגע אחד שבו היצירה של ג'יילן לא פועלת על הצופה בכל הרבדים האפשריים, תוקפת את כל החושים והרגשות. זוהי יצירה פילוסופית ופואטית, שעוסקת – ביומרנות האופיינית – בסוגיות בסיסיות של מוסר וחיפוש משמעות, כמו גם בפוליטיקה, שחיתות ופערי מעמדות חברתיים-כלכליים בטורקיה המודרנית.
לצד השימוש המרהיב בנופים טבעיים ומזגי אוויר (הפעם – בעיקר סופות שלגים) והופעות משחק עצומות, כמו בסרטיו הקודמים, בולטים ב"על עשבים יבשים" כמה רגעים מפתיעים ואמיצים מאוד מבחינת הנרטיב והשפה הקולנועית – שלא נראו כמותם עד כה בקריירה של הבמאי, ושמוכיחות שוב שהוא מתעקש תמיד גם להתפתח ולהתנסות – תכונה של אמן גדול באמת. זה לא קל לצפות בסרט איטי ועמוס שמשכו למעלה משלוש שעות – אבל מבחינתי, כל דקה בסרט הזה היא דוגמא לקולנוע מופתי מסוג שהולך ונעלם – ואולי כבר לא קיים עוד בכלל. // גדי רימר
בתוך פקעת הזהב
סרט הביכורים של הבמאי הווייטנאמי פאם תיאן אן שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן האחרון, "בתוך פקעת הזהב", הוא יצירה נוספת המצטרפת לגל הקולנוע האיטי, ולבמאים כמו אפיצ׳אטפונג וויראסתקול, האו שיאו שייאן ובי גאן. כמוהם, הבמאי הצעיר מציע בעבודתו הראשונה ייצוג מאתגר ואיטי של הזמן והמרחב הקולנועיים, ופונה לקהל בעל קשב ואורך רוח, שלא מחפש תגמול מיידי.
לאחר מות גיסתו, ועל רקע היעלמות אחיו בנסיבות מסתוריות, תיאן הצעיר, גיבור הסרט הקרוי על שם יוצרו, נאלץ לחזור מהעיר הגדולה סייגון לכפר ממנו הגיע, ולשמור על אחיינו המיותם. כל זאת, על רקע התמודדותו של תיאן עם משבר אמוני ורוחני שהוא חווה, המגיע בהקשר להיסטוריה של וייטנאם. לאורך הסרט, תיאן נאלץ להתעמת עם אותן דיכוטומיות בנפשו – בין העיר לכפר ובין אמונה לחילוניות.
במיטבו, "בתוך פקעת הזהב" משקף את הלך רוחו הרדוף של גיבורו באופן מרהיב וכבר מהפתיחה ניתן למצוא הברקות קולנועית של ממש ביצירת דימויים סמליים משמעותיים. גם אם הרמה לא נשארת אחידה לכל אורך הסרט, ובשלב מסויים דיאלוגים יותר ישירים עשויים להרגיש פשטניים מדי, סביר להניח ששלוש שעותיו לא יהוו אתגר גדול למי שמנוסה בקולנוע מהסוג.
לקראת סופו, הסרט פונה לכיוון אחר במכוון עמום ואניגמטי יותר. חלק יראו זאת כהזמנה לחקור מחדש את הדימויים. אחרים, גם אלו שהצליחו לעקוב אחר המתרחש עד כה, עלולים להיוותר בתחושת בלבול או חוסר מיצוי בסיום הסרט.
על אף חוסר האחידות שמלווה את הסרט, כבר עכשיו אפשר לקבוע בוודאות כי לבמאי פאם תיאן אן יש ראייה קולנועית ייחודית, ומסקרן לראות איך היא תתגבש עוד יותר בסרטיו הבאים. // ערן אלתר
לקראת התערוכה
הסרטים של קלי רייכהארדט הם טעם נרכש – עבור חלק, הם סרטים איטיים וחסרי דרמה; עבור אחרים, הם מגלמים את אידיאל הקולנוע האמריקאי העצמאי, שבוחן את הדמויות והסיפורים הקטנים בשולי החברה. אני, כפי שכל מי שמכיר אותי יכול לנחש, מחשיב את עצמי בקבוצה השנייה.
"לקראת התערוכה" נמנה בצד היותר מהורהר, איטי ושקט בעבודותיה של רייכהארדט. הוא מתאר את הימים האחרונים טרם פתיחת תערוכת האומנות של ליזי (מישל וויליאמס), פסלת צעירה. את העבודה שנותרה לה לקראת הפתיחה עוצרים ומסיחים את הדעת מספר גורמים: בני משפחתה, שכנתה ובעלת הדירה שלה שגם עובדת על תערוכה משלה, היעדר המים החמים בדירתה, וגם ציפור שנפגעה ועלייה ליזי מתחילה לשמור עד שתחלים, זאת למורת רוחה. הסרט, שמתרחש במדינת אורגון (כמו רבים מסרטיה הקודמים של רייכהארדט), גרם לי לרצות לעבור ללמוד שם אומנות בעצמי.
מי שמצפה לסרט עם קונפליקטים מלודרמטיים בסגנון סוחט דמעות כמובן יתאכזב, וכבר מהסצנה הראשונה. אבל אלו שמגיעים מוכנים לחוות דרמה מינימליסטית ימצאו הרבה ממה להנות – כמו בכל סרטייה של רייכהארדט, הדמויות שמאכלסות את עולמה מרתקות וייחודיות (כולל השחקנים שמגלמים אותם, שחקנים שתזהו את פניהם אך תתקשו לפעמים להיזכר מאין). דרך המעט, עבורי רייכהארדט תמיד מצליחה לתפוס הרבה רגש ויופי. אם אהבתם את סרטיה הקודמים, ואם גם אתם חושבים שפטרסון הוא אחד מהסרטים היפים של ג'רמוש (והקולנוע האמריקאי בכלל), תמצאו הרבה מה לאהוב ב"לקראת התערוכה". // דולב אמתי
העגלה הגדולה
הקולנוען הצרפתי הוותיק פיליפ גארל עוסק בסרטו החדש, עליו זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין האחרון, במורשתו שלו עצמו. במרכז העלילה עומדת משפחת בובנאים המתפרנסים יחדיו מהופעות ילדים. לאחר אובדן האב, כל אחד מילדיו, יחד גם עם חבר שהצטרף אליהם כחלק מלהקת הבובנאים, בוחן ונוקט ביחס אחר להמשך עבודתם האומנותית, בין אם לנסות למצוא דרך חדשה לעצמו, לנסות לשמר את אומנות הבובנאות שהנחיל האב גם כנגד טבעו של הזמן, או לחפש דרך לרענן אותה לזמנינו המודרניים.
כמו הבובנאות, סגנונו הקולנועי של גארל עצמו יכול להידמות במובן מסוים כשייך לעת אחרת, או לכל הפחות לא למיינסטרים העכשווי: הוא מתבונן באירועים באופן צנוע, נטורליסטי ומפוכח, שעשוי לעמוד כנגד לעודפות שיותר דומיננטית ביצירה עכשווית פופולרית. העיסוק הרפלקסיבי מקבל רובד נוסף מעצם כך שאת ילדי אב המשפחה מגלמים ילדיו של גארל עצמו: בנו לואי גארל, המוכר בזכות עצמו בעיקר כשחקן ובמאי, ושתי בנותיו השחקניות אסתר ולנה. הבחירה ללהק אותם ולהתמקד בדמויותיהם יותר מאשר בדמות האב הופכת את הסרט פחות לתוגה אישית על אובדן האומנות והמוות המתקרב ויותר לסרט שמופנה לילדיו, מעין דיאלוג שלו מולם כיצד יוכלו להמשיך הלאה אישית ואמנותית כשיגיע הזמן. זו בחירה שנוגעת ללב ומוסיפה רובד מעניין לסרט.
אלמנט נרטיבי חוזר בסרטיו של גארל, עיסוק באהבה, סיבוכיה ומשלושי אהבים למיניהם, נוכח גם כאן אך באופן פחות דומיננטי. כאשר דמותו של לואי מתאהבת בפרודתו של חברו הטוב ביותר, שלהם גם ילד משותף, הדינמיקה המשעשעת בה לואי מנסה לחזר אחריה אך בטענה שהוא רק דואג לתינוק מוסיפה אלמנט משעשע ומקסים במידה מפתיעה לעלילה יותר מאשר דרמה מתוחה וגדולה, אשר באופן כללי אינה נטייתו של גארל בסרט. גם אם עשוי להרגיש שתובנות ש"העגלה הגדולה" מציע על חייהם של אמנים לא בהכרח מחדשות מדי, המבט האישי והמעקב אחרי מספר דמויות, לכל אחת גישה וגורל שונים הקשורים בחיי האמנות, מאפשר לסרט לספק התבוננות חיננית וחכמה בנושאים המוכרים האלו. // ערן אלתר
