פסטיבל ירושלים חוגג 40: אל תפספסו את הסרטים האלה

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

פסטיבל הקולנוע ירושלים ייפתח ביום חמישי הקרוב בבתי הקולנוע בעיר (ובמרכזם, הסינמטק), במהדורה חגיגית התציין 40 שנים להיווסדו. במשך עשרה ימים קיציים, יוקרנו במסגרתו מעל 200 סרטים מהארץ ומהעולם במגוון מסגרות. כרגיל לפסטיבל, התוכנייה כוללת כמה מהסרטים המסקרנים של השנה, שיוצגו לראשונה בארץ אחרי שכיכבו בפסטיבלים הגדולים בעולם, לצד כמה מהסרטים הישראליים החדשים והמסקרנים שבמהשך יגיעו לבתי הקולנוע בארץ ויתחרו על פרס האופיר. השנה, אנו מחכים במיוחד לתפוס את "על עשבים יבשים" של נורי בילגה ג'יילן, "לקראת תערוכה" של קלי רייכהארדט, "אנטומיה של נפילה" של ז'וסטין טרייה, "העגלה הגדולה" של פיליפ גארל ו"בתוך המים" של הונג סנג-סו. מתוך התוכנייה המגוונת, צפינו בחמישה סרטים, כמה פנינים נסתרות וסרט אחד שנוי במחלוקת שעתיד להיות קאלט, שפשוט לא יהיה כדאי לכם לפספס בפסטיבל הקרוב:

בריכת אינסוף

סרטו החדש של ברנדון קרוננברג (בנו של מאסטר האימה דיוויד קרוננברג) שהוקרן בפסטיבל סאנדנס האחרון, הוא עוד אחד מגל סרטי האימה ה"איכותיים" שפוקד את האולמות בשנים האחרונות. עבור חובבי הז'אנר (ותת-הז'אנר של האימה האיכותית הזו, אשר בה אני מונה סרטים כמו "מידסומר" ו"המגדלור", למשל) מדובר ביצירה שעוררה סקרנות עוד לפני שיצאה לאקרנים, וכזו שהביקורות הראשונות עליה בישרו כי היא מקצינה מבחינת דימויים גרפיים ותכנים פרובוקטיביים את המגמה המדוברת של הז'אנר.

ב"בריכת אינסוף", בני זוג הנופשים בריזורט יוקרתי במדינת עולם שלישי בדיונית נקלעים לתקרית לא צפויה, החושף שחיתות הממוסדת של המקום, אך למעשה – אל זו של המין האנושי באופן כללי. בהדרגה, העלילה מתגלגלת לכדי כדור שלג של ביקורת חברתית שקופה ובוטה למדי על האופן שבו העולם המערבי השבע מנצל את העולם השלישי, ועל פערי מעמדות חברתיים-כלכליים באופן כללי.

הסרט שזור בעשרות קטעים גרפיים קשים לצפייה של אלימות וקרינג', וכן בתקריבים על חלקי גוף ואיברי מין שאמורים כביכול להיות פרובוקטיביים ומזעזעים, אך בפועל הם רק מדגישים עד כמה הסרט החלול הזה מנסה, בכוח ממש, לעורר איזהשהו רגש אצל הצופים. עבורי, זו היתה צפייה מתסכלת מאד.
עם זאת, ולמרות הדעה האישית הברורה שלי, קשה להתעלם מכך שרגעי האימה של הסרט הם אפקטיביים, וכי מחוות (ברורות למדי) לקובריק והיצ'קוק הופכים אותו גם ליצירה מהנה עבור חובבי קולנוע מושבעים. אני מעריך שחלק גדול מהצופים שיגיעו אליו עם הציפיות הנכונות, ומתוך היכרות עם הז'אנר, ימצאו בו רבדים מעניינים ויחוו אותו כמלהיב ומרגש יותר משחוויתי. // גדי רימר

מעברים

מפנים לחוץ, מהמיטה לנסיעה סוערת באופניים, ממסיבה לשתיקה מביכה – "מעברים" הצליח לסחוף בתנופה, אפילו כשדמויותיו מאתגרות במיוחד. הרשת גועשת כבר זמן מה סביב סרטו החדש של אירה זקס, מאז שהוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס השנה, נרכש על ידי חברת ההפצה הנחשבת "מובי", ועורר תגובות נלהבות שהיללו את "האסתטיקה המדויקת" שבו. להיכנס לסרט עם כזו הכנה זה תמיד מסוכן, אך "מעברים" לא אכזב.

תומאס, במאי רגשן, נשוי לבן זוגו מרטין כבר מספר שנים. כשתומאס פוגש במסיבה את אגת, בחורה צעירה ומושכת, הוא חש משיכה אליה כפי שלא חש זמן רב. אגת נסחפת אחר תומס הכריזמטי, מרטין מנסה לברוח ממנו, ומעגל האוהבים רק הולך ומסתבך. כך נוצר לו קשר סבוך של אהבה, התערערות מינית ופגיעה.

תומאס מעורר תסכול עמוק ומזכיר כי הקולנוע הוא אמנות של פירוק נפשם של אותם אנשים קשים שנמצאים בחיינו, המעוררים בנו כעס על האגואיזם שלהם. אבל כשהם נשקפים ממסך הקולנוע, דווקא הטיפוסים האלו נהפכים לדמויות המושכות ביותר, המאפשרות לנו ביתר שאת לצפות בלי בושה ולשאול שאלות קשות על המצב האנושי. השחקן פרנץ רוגובסקי מביא למסך עוד הופעה מדויקת בה כל תנועה, הבעה או צליל מרגישים כמו הצצה לעולמו הפנימי של תומאס חסר השקט אותו הוא מגלם.

גם דמותה של אגת, אותה מגלמת אדל אקסרקופולוס, סיקרנה אותי וחשתי שהייתי רוצה שתקבל יותר מקום, אך בתוך סרט הנוגע בעדינות במצב בו אישה מאבדת את עצמה בקשר עם גברים, נדמה כי עיצוב דמותה נעשה במכוון.

את הדמויות הקשות לעיכול זקס מציג בצילום סטטי ומוקפד וקצביות סוחפת, ובחירתו לא להתעכב על עברם של גיבוריו יוצרת תחושת מציצנות מעניינת. תחושה זו מתעצמת בשל עומס הפרטים הממלאים את הסרט, כשזקס בוחר לרגעים לדלג על מידע חשוב, כך שהצפייה מעוררת תשומת לב ודורשת מהצופים להיות בכל רגע עם הדמויות, הנאבקות לחוש אהבה וביטחון. זהו סרט שנע בין החיי לבין הדומם, ודווקא כי מותיר תחושה של חוסר סיפוק – מאתגר את הצופה ללכת לקצה עם דמויות המסקרנות. // ליה דקל

אלף ואחד

סרט הביכורים של איי. וי. רוקוול, זוכה הפרס הגדול של סאנדנס האחרון, הוא דרמה בין-דורית העוסקת ביחסי אם ובן אפרו-אמריקניים בשכונת עוני בניו יורק, העוקבת אחר חייהם במקביל לשינויים המסיביים והג'נטריפיקציה שהעיר עברה בין שנות התשעים לשנות האלפיים. אינז, אימו של טרי בן השש, היא גנבת סוג ב' שבתחילת הסרט סיימה לרצות עונש מאסר. כשהיא יוצאת לחופשי, מתחילה להיפגש בסתר עם בנה, שגדל במסגרות חינוכיות, וכך עדה לתהליך התבגרותו.

עלילת הסרט מהודקת מאוד והוא מבוים ביד בוטחת ורגישה שמבליטה את תצוגות המשחק – בראשן אינז אותה מגלמת הזמרת טיאנה טיילור. לא מדובר בסרט מהפכני, ואפשר אפילו להגדירו כהוליוודי קלאסי, לטוב ולרע. למרות שהוא סוחף רגשית לא מצליח לחדש דבר. בכל זאת, מדובר בסרט אפקטיבי ויומרותיו הנמוכות מאפשרות . סרטים כמוהו חסרים היום בנוף הקולנוע האמריקאי: אלו שרוצים, וחשוב מכך – גם יודעים, לספר סיפור טוב. // עידו שץ

הקיץ האחרון

אין כמו לשבת אל מול מסך ולהיאבק עם עצמך על תחושותיך – האם מותר לי להרגיש ככה? האם ראוי להנות ממעשה מזעזע שקורה אל מול עיניי? "הקיץ האחרון" של קתרין ברייה עוסק בסוגיות המהותיות האלה בדיוק. סרטה החדש הוא מחקר דמות מרתק ששואל שאלות קשות על כוח נשי ויחסי כוחות משפחתיים, ובכך מאתגר אותנו הצופים לשים לב לתחושותינו המבלבלות בעת הצפייה.

עשר שנים עברו מאז צאת סרטה הקודם של הבמאית הצרפתיה, שחוזרת דווקא עם רימייק לסרט הדני המצליח "מלכת הלבבות"; אן, עורכת דין המגנה על קטינות שנאנסו, חיה חיים שקטים בפרבר עם בעל עשיר ושתי בנות צעירות. כאשר בנו הסורר של בעלה, תיאו, עובר לגור עמם נוצרת בין השניים קרבה המעוררת את אן. באיטיות, החיבור בניהן מוביל לקשר מיני, אינטימי וסוער.

על פני השטח עלילת הסרט נשמעה לי סתמית להחריד, אך סרטה של ברייה תפס אותי ולא הרפה הרבה לאחר סופו. עם שפה קולנועית עדינה, משחק נפלא של כל חברי הקאסט, והתפתחות קצבית איטית, מותחת ואמינה, עולה על המסך טייק חדש על סיפור ישן סביב ניצול מיני. הסרט נוקט בגישה לא מוסרנית ובכך מאפשר לצופים להרהר במורכבויות יחסי הכוחות. כך ברייה מצליחה לייצר דיוקן של דמויות מורכבות, עם כבוד ואהבה להתמודדות האישית שכל אחת מביאה עמה. התדרדרותה המוסרית של דמותה של אן הזכירה לי גיבורי פילם-נואר ההולכים ומאבדים כל זכר לערכים שהחזיקו בהם בתחילת הסרט, ובכך ברייה מייצרת דיון מורכב בניצול וכוח נשי.

סצנות הסקס המרתקות מייצרות הקבלה חמקמקה והומוריסטית בין יחסיה של אן עם בעלה לבין יחסיה עם בנו, כך שהסרט קושר את השלושה במעגל טראומטי-משפחתי. יחסי המין מוצגים באופן ריאליסטי וכמעט אנטי-קליימקטי, ובכך אנו הצופים נאלצים להתמודד עם המורכבות העולה מהמפגשים המיניים של השניים, מבלי לייפות את הקשר הבעייתי. נקודת מבטה של ברייה על הנושא הלוהט היא רעננה ומלאת מודעות לשיח התרבותי, בשונה מיוצרות צרפתיות שונות אשר מביעות התנגדות רבה למהפכות בשיח המגדרי בצרפת ובעולם. בנוסף, שמחתי לראות את סגנון בימוי השחקנים של ברייה והצילום (של הצלמת המוכשרת ז׳אן לפוארי) הולך ומתפתח למקום חדש, עדין יותר, כשביחס לסרטיה הקודמים ניכרת השראה מסגנונו האייקוני של הבמאי אריק רומהר. "הקיץ האחרון" הוא סרט בוגר, רלוונטי ומרתק. כל רגע שביליתי במחיצתו חשתי מתח והתרגשות, ואין ספק כי ברייה – במאית מוערכת וותיקה, מוכיחה כי יש לה עוד הרבה לומר. // ליה דקל

מאדים אקספרס

סרט האנימציה "מאדים אקספרס" של הבמאי הצרפתי ג'ראמי פארין הוא יצירת מדע בדיוני אקטואלית ושנונה המלאה בחן והומור. מדובר בסיפור בלשים פתלתל המדלג בין הפתעה אחת לאחרת. אנו עוקבים אחר קורותיהם של שני בלשים פרטיים, אלין וקרלוס, חצי-אנשים חצי-רובוטים שגופם שופר והונדס באמצעים טכנולוגיים (אחד מהם נהרג והוקם לתחייה בגוף מכני לחלוטין). זוג הבלשים מגלה שבעזרת קוד מישהי הצליחה לפרוץ את חוקי הרובוטיקה ומכאן העלילה מסתעפת מטוויסט אחד לאחר. בימים אלו שה- AI עולה לכותרות, מעניין לראות זווית חדשה ומרעננת על העתיד שאולי יגיע. בעקבות קלאסיקות כמו "בלייד ראנר", הסרט שואל מה המשמעות של להיות אנושי בעולם המשתנה בו אנו חיים? הוא עושה זאת דרך שילוב מפתיע של ז'אנרים שונים ועונה על השאלה המוכרת באופן שמציג את גיבוריו האנדרואידיים בזווית חדשה ומרעננת. // עידו שץ

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email