רשימת צפייה: 3 סרטים אהובים של מלך הטראש, ג'ון ווטרס

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

בשנת 1969 פרסמה מבקרת הקולנוע המיתולוגית פאולין קייל טקסט ארוך ומפורט בזכותו של הטראש בקולנוע ועל חשיבותו. "הקולנוע מגיע לעיתים כל כך נדירות לדרגה של אמנות גדולה", כתבה קייל, "שאם איננו יכולים להעריך יצירות טראש גדולות אין לנו הרבה סיבות להתעניין בו בכלל" (תרגום חופשי). חשוב למקם את משמעותו ההיסטורית הנועזת של המשפט הזה בהקשר הרחב של הדיון הביקורתי והציבורי על קולנוע בארה"ב של שנות השישים – אותו עשור מרעיד עולמות שבו האולפנים הגדולים קרסו ועל חורבות ערכיהם הישנים בזמן שצמח דור הבמאים הצעירים של הקולנוע האמריקאי החדש, אמנותי נועז, בוטה ברמה פורצת וחמור הסבר ברובו המכריע.

שנה לפני כן מבקר הקולנוע אנדרו סאריס – יריבה האידיאולוגי הגדול של קייל –  החל לקדם אגרסיבית אל תוך השיח הקולנועי האמריקאי את תיאוריית האוטר, לפיה הבמאי הוא מחבר הסרט אשר מבטא בו את חזונו שלו. בכך הוא ביקש לקדם את היחס לקולנוע כאמנות חשובה וכבדת ראש ובמידה רבה לבטל או לכל היותר להתעלם מסרטים שאינם עונים לגבולות ההגדרה המחמירות של המונח.

בשנת 1970 הקרין לראשונה במאי צעיר מבולטימור בשם ג'ון ווטרס את הסרט הראשון שלו "Multiple Maniacs" בבית קולנוע קטן בעיר, כשלאחר מכן הוא נדד עם עותק הפילם שלו מבית קולנוע אחד למשנהו ברחבי ארה"ב והציגו בבתי קולנוע המיועדים לסרטי ארט האוס.

בסרט זה ובכל אלו שיבואו אחריו, ווטרס ניסח והרחיב הן את גבולותיו של הדימוי הקולנועי הבוטה והגרפי והן את עקרון ה"שוק־ווליו" ותיחומו בקונטקסט שאינו ז'אנרי. במילים אחרות ווטרס לא ראה שום צורך לעגן דימויים קולנועיים בוטים בעקרונות של ז'אנר כזה או אחר, אלא להציג אותו גם כמנותק מקונטקסט ולעיתים אף מהסרט עצמו.

ג'ון ווטרס, שכמה מסרטיו הטובים יוקרנו החל מהיום במחווה מבורכת בסינמטק תל אביב, כונה לא אחת כ"סנדק הטראש" ובצדק. במסגרת המחווה יוקרן הסרט "פינק פלמינגוס" בשיתוף אוף סקרין ועם הקדמה שלי. כרטיסים: https://bit.ly/3zpVTmN

קוד הנחה: pink20

אך יותר משווטרס הוא סנדקו של הטראש, הוא לפני הכול הוא ככול הנראה, במתכוון או שלא, ה"אוטר" האולטימטיבי שלו. ובדיוק חוסר ההגדרה המוחלטת הזו – בין הגדרת האוטר האמנותית לבין העיסוק בדימויים קולנועיים אקסצנטריים ומעוררי סלידה – מותירה אותו בין כסאותיהם מהטקסטים הביקורתיים החשובים של אותה תקופה.

לכבוד כך, בחרתי שלושה סרטים של אוטר הטראש האולטימטיבי, הגדרה פרדוקסלית שכנראה מסבירה למה נותר מחוץ לרוב הטקסטים הביקורתיים החשובים של אותה תקופה. כל סרט מייצג עשור אחר ביצירתו של ווטרס, והדיון בו משקף נושא שהעסיק את הבמאי, יחסי הגומלין בין התרבות לדרך בה אנו רואים את עצמנו.

צרות נשים (1974)

סרט שנעשה שנתיים לאחר "פינק פלמינגוס", והוא במידה רבה גם סרטו הטוב ביותר של ווטרס. האגדה המהלכת דיוויין (השחקן הריס מילסטד) היא תלמידת תיכון סוררת שבורחת מביתה בערב חג המולד מכיוון שהוריה לא קנו לה נעלי ריקוד צ'ה צ'ה. בדרך היא מספיקה להיכנס להריון מנהג שמסיע אותה בטרמפ (אותו משחק מילסטד עצמו), ללדת את תינוקת שכשתגדל תסבול מהתעללויותיה והזנחתה, ובתוך כך לחבור לצמד חברותיה מהתיכון לשורה של פשעים חמורים יותר ופחות.

קצרה היריעה מלהתייחס ולפרט כל מה שהולך בסרט הזה – החל מקשירתה של הילדה הקטנה בעליית הגג בבית, השחתת פנים בחומצה, ובכלליות גועל נפש שאינו חדל לרגע – וכל זה כמובן מצחיק בצורה מטרידה. צרות נשים הוא ערבוב פארודי, היסטרי ואוהב בו זמנית בראש ובראשונה למלודרמות ההוליוודיות הקלאסיות, אלו שכונו בזלזול "סרטי נשים", ובמאים רבים – רובם המוחלט הומוסקסואלים מוצהרים (כמו ווטרס עצמו) – מצאו בהם לא רק מקור השראה ענק אלא גם מורכבויות אסתטיות וחברתיות.

ווטרס מנתק את המלודרמטיות העודפת המאפיינת את סרטים אלו, ובעיקר את סגנון המשחק בהם, וממקם אותם בתוך מרחב חברתי ומוסרי נמוך ככל הניתן. המוחצנות של הדמויות האכזריות וחסרות הרגש שהוא הציג, הופכת את המלודרמטיות לתחושה מנכרת, ובכך מבליטה את הזיוף הגלום בה – זיוף שניסה לשמר במלודרמות הקלאסיות את הערכים החברתיים השמרניים ביותר.

תורם לכך גם הצילום המגורען וה"פגום" בפורמט פילם של 16 מ"מ, והעיצוב האמנותי הבלתי נשכח בצעקנותו המכוערת והמוקפדת שמפקיעים את ההילה האסתטית המתבקשת מהז'אנר, ובכך מבליטים את האכזריות הבסיסית הגלומה בו.

בשורה התחתונה מדובר בסרט מצחיק מאוד, אך גם אכזרי למדי, המזמן חוויית צפייה מאתגרת והרבה יותר מעוררת מחשבה מהנראה לעין בצפייה ראשונה.

ספריי לשיער (1988)

סרטו המצליח והקומוניקטיבי ביותר של ווטרס הוא גם באופן טבעי יצירתו המעודנת ביותר. יחד עם זאת זהו עדיין סרט מהנה ויפה, שנע בין פנטזיה והתרפקות נוסטלגיים לביקורת מחמירה – גם אם היא באה לידי ביטוי בצורה בוטה הרבה פחות. ווטרס נזכר בחינניות ובאסקפיזם לא אופייניים בתחרויות ריקודי הטוויסט לנוער ששטפו את התחנות המקומיות והלאומיות של הטלוויזיה האמריקאית בתחילת הסיקסטיז.

ריקי לייק מגלמת את טרייסי, נערה בעלת משקל עודף שגם כיום לצערי תקוטלג כחריגה במראה, ולכאורה אין לה גרם של סיכוי לזכות בתחרות ובליבו של כוכב הנוער החתיך התורן. מסצנת ריקוד כיפית אחת לאחרת, עלילת הסרט עוסקת במאבק שמובילות טרייסי וחברתה הטובה למען הפסקת ההפרדה הגזעית בתחרויות הריקודים המדוברות.

ווטרס מציע בסרטו נוסטלגיה של תיקון היסטורי בארה"ב האופורית של תקופת קנדי, ומתנגח כהרגלו במודל היופי הנשי הכול-אמריקאי שהקולנוע תרם לשימורו ולהפיכתו לאייקון על זמני. לראשונה אצל ווטרס, פועלת הדמות הראשית לתיקון חברתי עבור אחרים, ולא למטרות אגואיסטיות כמו בסרטיו הקודמים של ווטרס בהם הדמויות פעלו כמעט אך ורק מתוך הרצון ליופי ותהילה. השחקן האריס מילסטד מגלם בפעם האחרונה את דמותה של דיוויין כאמה של הנערה. ימים ספורים לאחר בכורת הסרט הוא הלך לעולמו.

אמא סדרתית (1994)

סרט שאמנם לא יוקרן במסגרת המחווה בסינמטק, אך בהחלט שווה להשלימו לאלו המעוניינים לראות מה קרה עם ווטרס בשנות התשעים. קתלין טרנר – שהייתה אז כוכבת גדולה ומוכרת – מגלמת את מה שכלפי חוץ נדמה כדמות האם האמריקאית המושלמת, אך בפועל יש לה תחביב לקטילה סדרתית של אנשים המעזים לבקר ולו במעט מישהו ממשפחתה המושלמת.

בדומה לסרט אחר של ווטרס, פוליאסטר (תוכלו למצוא אותי מדבר עליו בפודקאסט "טראש טוק"), גם אמא סדרתית הוא פרודיה דרמת פרברים אמריקאית מהסוג שהניינטיז מלא בהם להחריד (כמו "אמריקן ביוטי", "פיתוי קטלני" ועוד), וגם במקרה הזה ווטרס בוחן ושובר את הגבולות התוכניים והאסתטיים של הז'אנר כדי לחשוף ריקבון מוסרי בתרבות האמריקאית.

אף על פי שהסרט מתרחש בניינטיז, הבית כולו, כמו גם פתיחתו של הסרט, מעוצבים כאילו נלקחו היישר מהסיקסטיז ובכך ווטרס יוצר ניגוד מעניין בין הרצון לשמר את הפנטזיה השמרנית הנוסטלגית של הבית בפרברים, לבין מעשי הרצח הסאדיסטיים יותר של האם. גם פה, לצד תאוות הפרסום המוכרת, בוחן ווטרס אולי יותר מבכל סרט אחר שלו את האופן בו מצופה מאישה להתנהג – הן מבחינה חברתית והן מבחינת האופן הוא היא אמורה להצטייר כארכיטיפ קולנועי.

כמו בכל סרטיו, ווטרס מענג או מרתיע את הצופים (תלוי את מי תשאלו) עם דימויים קולנועיים אקסצנטריים שנחרטים בזכרון, במקרה הזה, למשל, בסצנה של רצח באמצעות רגל של צלי טלה, כשברקע מתנגן השיר הקלאסי המתקתק Tomorrow מהמחזמר התמים "אנני".

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email