רוצחי פרח הירח

על מורכבות של דיכוי ותפיסת עולם ילידית ב"רוצחי פרח הירח"

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

"רוצחי פרח הירח", סרטו החדש של מרטין סקורסזה, הוא פשוט סרט טוב. לא יצירת מופת – אבל כן יצירה מהנה, מעניינת ומרחיבת לב. לא כזו שאזכור לכל החיים – אבל כן כזו שמזכירה מה כוחו של הקולנוע. בטקסט הזה אנסה להרהר על הקשר שבין הסרט לתאוריות פוסט-קולוניאליות, מורכבות ומושמצות ככל שיהיו. אך לפני כן, זה יהיה בלתי-אפשרי לצלול לניתוח של כזה סרט מבלי לעצור רגע ופשוט להתרשם ממנו. יותר מכל דבר אחר, "רוצחי פרח הירח" מוכיח שסקורסזה הוא פשוט מאסטרו אמיתי, ששולט ברזי מלאכת הקולנוע. כל הנדבכים הקולנועיים בסרט עובדים נהדר– הצילום המורכב, העיצוב התקופתי, המשחק המדויק (לאונרדו דיקפריו קצת מעצבן אבל רוברט דה-נירו ולילי גלדסטון מפצים), ובמיוחד – העריכה המוצלחת. סקורסזה יודע בדיוק איך למנן כל אלמנט – והוא לא מגזים בפלאשבקים מעיקים, בפירוטכניקות מתישות או בפסקול תובעני כמו בסרטי גיבורי-העל המעיקים. מצד צד שני, ובניגוד לגל הגואה של סרטי אינדי רזים ומינימליסטיים, בלי פסקול או אולפנים, הקולנוע של סקורסזה הוא מלא ועשיר. כך, "רוצחי פרח הירח" ממשיך את הקו של "האירי" ו"הזאב מוול סטריט" שביים סקורסזה בעשור הקודם, גם הם סרטים ארוכים וקולנועיים מאוד. אם ב"נהג מונית" או ב"רחובות זועמים" סקורסזה הרחיב את המבע הקולנועי ויצא נגד קונבנציות מוכרות, כיום סקורסזה כבר לא שואל שאלות קשות על המבע הקולנועי‏: הוא פשוט שולט בו.

החדש של סקורסזה עוסק בסוגייה גזעית מובהקת: סדרת רציחות שהתבצעה למטרת השתלטותם של אנשים לבנים על משאביו של שבט האוסייג' – מה שנקרא פעם אינדיאנים. בימים אלה, רבים מאיתנו נגעלים וסולדים ממילים כמו "אנטי-קולוניאליזם", "מאבק גזעי", "זכויות ילידים" ועוד. האמת, אפשר להבין למה – המושגים הגדולים והמשחררים האלה רודדו בחודשיים האחרונים לססמאות ילדותיות, טיפשיות ומקוממות, שצפות בסרטוני טיקטוק אנטי-ישראליים ואנטישמיים. ובכל זאת, אם משתמשים ברגישות בפרספקטיבה הפוסט-קולוניאלית כדי להתחקות אחרי דיכויים גזעיים ואתניים, מתקבלת דווקא הבנה עדינה ורגישה יותר של המציאות, כזו שמתנגדת לאלימות ולא משטיחה ומצדיקה אותה. הסרט החדש של סקורסזה מוכיח בדיוק את זה – ובשתי רמות שונות: הצטלביות, שהיא המושג הקושר בין היררכיות, זהויות ומאבקים, ואפיסטמולוגיה, שהיא הכרת המציאות הבסיסית של חברה מסוימת.

בניגוד למה שאפשר היה לצפות לו, "רוצחי פרח הירח" ממש לא מתעסק רק בגזע. בניגוד לזומרים בטוויטר האמריקאי ששכחו את כל המורכבות של המציאות הפוליטית ובוחנים כל סוגייה לפי מי שחור ומי לבן – סקורסזה מראה שגם במאבק גזעי פר סה פועלים זה לצד זה מנגנונים חברתיים סותרים ומרובים. קודם כל, יש בסרט אלמנט מעמדי מובהק, מכיוון שהוא עוקב אחרי סיפורו האמיתי של שבט ששלט במצבורי נפט רווחיים. בזמן שהלבנים בסרט הם עניים ברובם, ורובם הם פועלים או אפילו משרתים – דווקא בני האוסייג' בו הם בעלי-הון, שגרים באחוזות מערביות ומתניידים במכוניות מפוארות. גם הפטריארכיה ממלאת תפקיד מרכזי בעלילה: הנשים בסרט נהנות מהחירות לפלרטט ולבחור את בעליהן. אך ברגע שהן מתחתנות – בנות האוסייג' מאבדות את עצמאותן והופכות לעקרות בית שנתונות לחסדי הגברים, שמרמים אותן ואף מסכנים את חייהן. כוחות חברתיים כמו חוק ונצרות מבצבצים גם הם בסרט, בתפקידי משנה.

גם במישור הקולקטיבי, של שבט האוסייג' כולו, הקהילה לא נרמסת באופן פסיבי על-ידי הלבנים בסרט, אלא מנהלת כל הזמן משא ומתן על תנאי הרמיסה שלה, כמו כל קבוצה אנושית מוחלשת אחרת. לדוגמא, על-אף שבני האוסייג' בוחרים לזנוח את מלאכותיהם המסורתיות ולהתפרנס מהנפט במקום – הם לא מוותרים על שפתם. אפילו הלבנים שמגיעים לשמורת האוסייג' במטרה לנשל את השבט מנכסיו נאלצים ללמוד את השפה שלו. כך, הדינמיקה שמוצגת בסרט היא לא כזו של מאבק פשטני בין לבנים רשעים ללא-לבנים מושלמים, אלא שדה מורכב מאוד, בו היבטים שונים של כוח מצטלבים בכל מיני תצורות. כמובן שהלבנים מנצחים בסוף הסרט – אך עלילת הסרט מראה שהילידים יודעים לנצל את כוחם, לקדם את האינטרסים שלהם, להפעיל מניפולציות ולנקוט באלימות. בסרט ברור לגמרי שעל-אף שהם חיים תחת דיכוי, לבני האוסייג' עדיין יש מידה רבה של עצמאות ואחריות על עצמם ועל מעשיהם. הלוואי שכולם היו זוכרים את מוסר ההשכל הזה.

קיים בסרט גם מישור נוסף, עמוק יותר, בו סקורסזה בוחן רעיונות פוסט-קולוניאליים עכשוויים. הז'אנר הקרוי "מערבונים רוויזיוניסטיים" מורכב מסרטים שמשתמשים במוטיבים מז'אנר המערבון באופן ביקורתי, וכך יוצרים ייצוג מורכב יותר של קולוניאליזם ושל השמדת העמים הילידיים באמריקה. אך גם הז'אנר הזה זכה כמובן לביקורת שמאלית, ואחת מהטענות הכי ווקיות שנשמעו נגדו הייתה שגם הסרטים האלה, שמנסים כביכול לתקן את ייצוג הילידים, משועבדים למעשה להגיון לבן. כך למשל גם ב"איש מת" של ג'ים ג'ארמוש וגם ב"אומץ אמיתי" של האחים כהן – שני סרטים נהדרים – תפיסת המציאות של כל הדמויות, כולל אלו הילידיות, כפופה לאפיסטמולוגיה מערבית. כלומר, הכל פועל במסגרת הגיון אירופאי: אם מישהו חולה בסרט – זה בגלל שהוא חטף וירוס, ולא כי הטילו עליו קללה. אם למישהו קוראים "שור יושב" – זה בגלל איזה מנהג אקזוטי ומוזר, ולא בשל חיבור רוחני אמיתי בינו לבין השור היושב. למעשה, הפער בין האפיסטמולוגיה המערבית לתפיסות עולם ילידיות באמריקה ובאפריקה עומד היום בלב האנתרופולוגיה הפוסט-קולוניאלי. אני ממש לא חושב שיש בעיה בסרטים של ג'ארמוש והאחים כהן – זה נראה לי סבבה לגמרי ליצור סרטים עם הגיון מערבי, ושילכו לעזאזל הטמבלים בטיקטוק. אבל כן יש סרטים חדשים, מעניינים מאוד גם הם, בהם הטקסים הילידיים לא מוצגים רק כריטואלים תמוהים, אלא גם כשער לחוויה אחרת של המציאות. לא מדובר רק בסרטים של יוצרים ילידיים – אלא גם בסרטים הוליוודיים, כמו למשל "רוחות קרות" של טיילור שרידן.

בוויכוח הסוער הזה – סקורסזה מסרב לבחור צד. על-פניו, הסרט שלו כפוף גם הוא לאפיסטמולוגיה מערבית: למשל, הסכרת של אחת הדמויות בו מטופלת על-ידי האינסולין של הרופאים הלבנים, ולא על-ידי פרקטיקות ריפוי שמאניות. ובכל זאת, בשתי סצנות קריטיות בסרט ישנה סטייה ברורה מהריאליזם שמאפיין אותו. בשוטים שהם מעין-חלום, בצילום בהיר, בלי סאונד, ועם ינשוף או עם שלושה ילידים בלבוש מסורתי – קשישה אחת בסרט מצליחה לחזות את מותה. אז האם הקשישה הזו אכן פועלת בתוך אפיסטמולוגיה אחרת, ילידית, כשלא עוברת הלאה לדורות הבאים כחלק מקריסת התרבות השבטית – או שאולי פשוט מדובר בהזיות של זקנה משוגעת וגוססת? קצת כמו ב"באפלו ביל והאינדיאנים" של רוברט אלטמן – סרט מופתי בו הילידים מצליחים לחולל ניסים בלתי-מבוארים – גם ב"רוצחי פרח הירח" השאלה נותרת פתוחה. זה נפלא בעיניי: סקורסזה לוכד כך מורכבות פוליטית וחברתית מבלי להיות שטחי וססמתי. תוך כדי הוא מתכתב ב"רוצחי פרח הירח" עם דיון פילוסופי שלם. ועל הדרך, הוא גם מוכיח שכשמשתמשים בהן בעדינות – תאוריות פוסט-קולוניאליות לא מרדדות את המציאות, אלא דווקא מעשירות אותה. ובעצם, לא רק את המציאות – אלא גם את הקולנוע.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email