למרות הכל, "מטריקס: התחייה" הוא מכתב אהבה מרגש

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

בעידן שבו הקולנוע האמריקאי מנצל את רגש הנוסטלגיה עד לשד עצמותיו במקום להציע סיפורים חדשים ומעניינים, האחיות וושובסקי, יוצרות סרטי המטריקס, עמדו שוב ושוב על סירובן ליצור עוד פרק בסדרה. יותר מכך, ככל שהיקומים הקולנועיים, הריבוטים והרימייקים השתלטו על הוליווד, היה נראה כי שאט הנפש של הבמאיות מהמחשבה על סיבוב נוסף רק גברה. עד שמשהו השתנה – ולנה, הפעם בלי אחותה לילי, החליטה לכתוב ולביים סרט נוסף, "מטריקס: התחייה", שעלה למסכי הקולנוע בסוף השבוע האחרון.

מילה על נוסטלגיה. ה"מטריקס" הראשון הוקרן ב־1999 ונהפך לאייקון בקולנוע ובתרבות הפופולארית, ולא אפרט על אותו הרגע כי רבים וטובים עשו זאת במקומי ובעיקר כי הייתי אז רק בן שנתיים. הדבקתי את הפערים עם המטריקס רק כמה שנים מאוחר יותר, כשהייתי בן 8 וצפיתי עם חברים בכל הטרילוגיה שוב ושוב במכשיר ה־DVD בסלון הבית. כשחזרתי למטריקס בנעורים, מצאתי טרילוגיה נוטפת סקס אפיל, פסקול ייחודי, רעיונות פילוסופיים וסצנות אקשן פיזיות ואסתטיות במיוחד, שהרגישה כמו קוד המקור לכל סרטי גיבורי־העל שהוקרנו בקולנוע. התאהבתי בניאו, טריניטי, מורפיאוס, ניאובי ושאר חברי המחתרת האנושית שמנסה לצאת מהתוכנה ולגבור על המכונות.

מאז הדיסקים נותרו על המדף ובעיקר העלו אבק, ולא רק כי הטכנולוגיה התקדמה. ככל שההיכרות שלי עם קולנוע העמיקה, הייתי בטוח שצפייה מחודשת בטרילוגיה רק תפגום בהילה הראשונית שהחזקתי ממנה, למה לי להתעסק עם נוסטלגיה? עד שב־2019 הסרט המקורי חגג 20 – ואני, בערך באותו הגיל וכבר כמה שנים לתוך לימודי הקולנוע האקדמיים, החלטתי לבקר בעמקי המטריקס פעם אחת נוספת. בצפייה הזו פתאום שמתי לב להומור העצמי ולדמויות האקסצנטריות, ובעיקר נמסתי מסיפור האהבה בין ניאו וטריניטי, שאמנם נופל לתבניות מוכרות, אבל גם מסובב אותן מבפנים. גיליתי שמעבר לחליפות העור, השרירים והשכל – למטריקס יש גם לב. בקיצור, התאהבתי מחדש.

ב"מטריקס: התחייה" ניאו שוב בחיים, ושוב בתוך המטריקס. כל זכרונו נשכח ממנו והוא חי את חייו (שוב) כתומאס אנדרסון, בונה משחקי מחשב מיוסר שמשועבד ליצירה האחת שיצר ממזמן והפכה אותו לאייקון תרבותי – ה"מטריקס", הפעם כמשחק בתוך המטריקס עצמו. זכרונות מהעבר צצים בצורת הפרעות טורדניות וחרדות, שאותן הוא מצליח לקבור באמצעות טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוג שמשכנע אותו שהכל פרי דימיונו. עם זאת, מפגש עם כמה דמויות מוכרות וחדשות מציף את העבר בחזרה, ובמיוחד מפגש אקראי עם טריניטי, שעונה הפעם לשם טיפאני וגם היא לא מודעת לעברה, הופך את היציאה מהמטריקס לבלתי נמנעת.

כבר מהפתיחה הסרט פונה למחוזות רפלקסיביים ומטא־טקסטואלים, ומפרק לגורמים את כל הציפיות שנבנו סביבו. המערכה הראשונה, בה ניאו חוזר אט אט להכרה במציאות, כולה תענוג שמתפתל למקומות לא אופייניים, עד שממש נהפך לפרודיה עצמית – על המטריקס, על נוסטלגיה, על הקולנוע ועל התרבות הפופולארית בכלל. הסרט מציג דמויות חדשות לצד דמויות ותיקות שעוברות מתיחת פנים טוטאלית, ולא רק מרפרר קטעים מסרטי העבר אלא ממש מציג אותם בתוכו במקביל להתרחשות החדשה. במילים אחרות, הנוסטלגיה באה פה בעודפות שגובלת בניכור ובציניות – כמו מנת יתר של סם נורא חזק.

"מטריקס: התחייה" עדיין עוסק בשאלות של חופש ובחירה, אבל כופר ברבים מהרעיונות שהיו הבסיס לטרילוגיה המקורית. במקום זאת, הוא מתמקד בעיקר בדבר אחד: הדינמיקה ומערכת היחסים בין ניאו לטריניטי. אם בטרילוגיה המקורית האהבה ביניהם תמיד כפופה לנבואה, למלחמה ולהקרבה עצמית (ולכן לא יכולה להיות מרעננת באמת) – הרי שהסרט חדש כופר זונח אותם לטובת התמקדות בדינמיקה בין השניים, כשהמטרה של ניאו היא לגרום לטיפאני להיזכר שהיא בעצם טריניטי, וכך להשתחרר מחדש מהמטריקס. מדובר בהיפוך מהסיפור המקורי, אבל זה לא קורה בשירות מטרה נעלה, אלא נהפך לדבר החשוב בעצמו. הטון הארסי שאפיין את הסרט עד כה נהפך פתאום לכן ורומנטי מול הקשר בין השניים, עד כדי כך שתהיתי אם "מטריקס: התחייה" הוא דווקא לא פרודיה מטורללת אלא בכלל סרט רומנטי מרגש.

הדינמיקה הזוגית המשובחת בין שתי הדמויות הראשיות לא רק מתקנת את העבר האישי שלהן ומהווה התרה נחוצה לקשר לא פתור, אלא גם מציעה אלטרנטיבה לקונבנציות הוליוודיות של "היפוך מגדרי" שנפוצות בשנים האחרונות. במקום לבצע היפוך כוחות מלאכותי וסמלי (כמו למשל ב"קפטן מארוול" הסתמי), כאן השינוי מגיע באופן אורגני מתוך צורך פנימי לשנות ולתקן את המציאות באופן הדדי ושלם יותר.

אבל לצערי, הסיפור הזה, ולמעשה "מטריקס: התחייה" כיצירה קולנועית, מלווה גם בהמון תקלות, באגים ופיצ'רים לא מוצלחים. אמנם צופים רבים יתאכזבו מציפיות שלא מומשו, אבל גם צופים כמוני, שיתמסרו לגישה החדשה והמרעננת, יתקלו בהמון בעיות שמקשות על הצפייה וקשה לתרץ אותן כ"רפלקסיביות" או "מודעות עצמית".

למרות שהעלילה פשוטה בהרבה ביחס לסרטים הקודמים, היא מסתבכת, מסתעפת ומבלבלת שלא לצורך. בניגוד למבנה החסכוני והפילוסופי של הסרט הראשון, שהיה אפשר לפרש בדרכים רבות, כאן מוצג לנו סיפור עם נושאים הרבה יותר ברורים ומוגדרים. עם זאת, הוא בכל זאת מולעט בהמון הסברים מקושקשים ומורכבים לכאורה שסובבים סביב רעיונות די פשוטים. העלילה מלאה בתפניות כפויות וחורים, ומתקשה לחבר בין נקודה א' לב' בצורה אמינה. כך, לצד ההסברים המתישים והטרחניים יש רגעים חדשים ומקוריים עם פוטנציאל גדול לרגש, שמתפספסים לגמרי. ההנאה מהם, אם בכלל, נחווית באופן סמלי רק למי שיבחרו לחשוב ולהרהר בסרט לאחר יציאתם מאולם הקולנוע.

אך הבעיה האמיתית של "מטריקס: התחייה" טמונה דווקא בצורה ובאסתטיקה שלו: היא פשוט חסרת השראה, גולמית ולעיתים ממש כעורה. זה בולט במיוחד בסצנות האקשן, שהיו הלחם והחמאה של שלושת הסרטים הראשונים וכאן מרגישות כאילו שנשלפו מהסרטים הבנאליים ביותר. את הקונג פו והקומפוזיציות המרעננות מהטרילוגיה המקורית, מחליפים קאטים מהירים, מצלמה רועדת וחוסר אוריינטציה כללית. אפשר להתחכם ולומר שזה בכוונה בהפוך על הפוך, אבל זאת צורה שסותרת את התוכן החתרני לכאורה, וזה גם פשוט עצלני להתנכר למה שעושה את הקולנוע הז'אנרי והמסחרי לנהדר באמת. מלבד כמה דימויים מאוד מסוימים ומוגדרים שבהם באמת אפשר להצדיק את "הכיעור" שלהם כחתירה תחת הקונבנציות המוכרות, אין סיבה אמיתית מאחורי חוסר ההשראה האסתטי שמאפיין את הסרט. יותר פשוט לבלוע את הגלולה האדומה ולהודות שמדובר בעשייה פגומה ולעיתים גם ממש רשלנית.

אמנם הסרט לא סוחט את רגש הנוסטלגיה כדי לייצר הזדמנויות שאפשר יהיה לנצל כלכלית בעתיד, אלא מביט בעבר ובוחר היכן לחתור תחתיו כדי להגיע להתרה שלמה של הסיפור והדמויות, אך לצערי רבות מן האלטרנטיבות שהסרט מציע מרגישות מרושלות ומקשות על הדרך בין המערכה הראשונה המבריקה לסיום המרגש. הסרט לא מצליח לפלס דרך טובה שתגבש ותוביל אותו מנקודה אחת לאחרת, ולמרות לא מעט ריגושים, התקשיתי לשמור על רמת התלהבות גבוהה לכל אורכו.

ועדיין כל המכשלות האלה הן כמו שכבות של מתכת חלודה, שאם תקלפו לאט לאט תגלו שמתחת קבורים דברים שמעולם לא מתו: סיפור רומנטי, בוגר ומקסים באמת בין ניאו וטריניטי, ופרידה מהלב של המטריקס, שאחרי הכל, ממשיך לפעום. בסופו של דבר, "מטריקס: התחייה" הוא מכתב אהבה מקושקש, מקומט ומלא בקללות וגידופים. עבור חלק זו פארסה מיותרת, אבל עבור אחרים, כמוני – זו סגירת מעגל סמלית ויפה.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email