הצצה ליחסים

״הצצה ליחסים״ הוא סרטו הטוב ביותר של טוד היינס זה שנים

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

באחת הסצנות באמצע סרטו החדש של טוד היינס, ״הצצה ליחסים״, מגיעה הגיבורה אליזבת (נטלי פורטמן) להעביר כיתת אמן במשחק. השאלה הראשונה אותה היא נשאלת, על ידי אחד התלמידים הנבוכים, היא האם היא השתתפה בסצנות סקס בעבר. הגיבורה עונה שכן, ומפרטת על תחושותיה, כשהיא מסבירה כי בשלב מסוים בתוך האינטימיות שנוצרת בין השחקנים, ובתוך הכוראוגרפיה של הסצנה, היא לעיתים מתקשה להבין האם היא ״מזייפת שהיא נהנית, או מזייפת שהיא לא נהנית״. כלומר, האם השחקנית שבה מהווה את הצד שמעמיד פנים – או שמה דווקא האישה שמגלמת אותה היא זו ש"משקרת" כאן.

מעבר לעובדה שמדובר בסצנה משעשעת, מעוררת מחשבה ורפלקסיבית, אשר קשורה באופן ישיר להתרחשויות הסרט עצמו, היא העלתה בי את התהייה שאולי היתה צריכה להיות מובנת מאליה: האם החזרה לאולמות הקולנוע בימים הללו מהווה התקדמות אותנטית אל עבר השגרה המיוחלת, או שיש כאן זיוף של הנפש, העמדת פנים – ואולי ללכת לקולנוע עכשיו פשוט לא יכול להיות אותו דבר כמו שהוא היה לפני אותה שבת, לפני חודשיים. בכל אופן, אני מרוצה מהעובדה שהסרט הראשון אותו ראיתי על המסך הגדול מאז השתנו חיינו כאן היה ״הצצה ליחסים״, ובהחלט הרגשתי שהוא מתאים למאורע: לא מהנה מדי אבל גם לא אלים, צעקני או טריגרי בשום מובן. פשוט סרט מתוחכם, עשוי טוב ומעורר מחשבה, שאפשר לי לברוח מהחדשות ומצרות המציאות לכמה שעות.

עלילת הסרט עוקבת אחר השחקנית אליזבת כשהיא מגיחה אל חייה של גרייסי (ג׳וליאן מור, שהופיעה בכמה מסרטיו הבולטים של היינס), כדי ללמוד עליה לקראת צילומי סרט המבוסס על סיפור חייה, שבו היא תגלם את דמותה. סיפורה של גרייסי מעניינים במיוחד עבור המפיקים ההוליוודים חובבי הסנסציות: בן זוגה ואב ילדיה, ג'ו (צ'רלס מלטון) צעיר ממנה ב־23 שנה; והקשר ביניהם החל כשג׳ו היה תלמיד של גרייסי והוא רק בן 13 (שם הסרט המקורי, מאי דצמבר, הוא כינוי לרומן שבו צד אחד מבוגר בהרבה מהשני). הקשר בין השניים המשיך גם לאחר שגרייסי הורשעה ונכנסה לכלא, הם הביאו ילדים וטענו תמיד שהם מאוהבים – דבר שהפך את הפרשייה לידועה לשמצה, מתוקשרת ומדוברת מאוד.

הצצה ליחסים

מובן כי הסרט עוסק לא רק בטאבו של יחסים בין מבוגרת לילד, אלא בהתבגרות – ולא בכדי עלילתו מתפרשת על פני תקופה מוגדרת שמסתיימת בטקס הבגרות (סיום התיכון) של ביתה של גרייסי. לצד זאת, בולט בו העיסוק (שחוזר, גם הוא, בסרטיו השונים של היינס) ביחסים בין הטבעי־פראי לאנושי־מבוית. ג'ו מגדל פרפרים ומייצר את אחד המוטיבים הויזואלים הבולטים והבוטים של הסרט, בדימוי שחוזר על עצמו ומייצג מחזוריות החיים מזחל לגולם ושוב לפרפר. אך עולם החי באופן כללי נוכח בסרט מאוד: החל בחנות החיות שבה התרחש, כביכול, המפגש בין גרייסי לג׳ו, ושבה מנסה אליזבת' להבין את אותו הרגע, ועד לנחש שמופיע בסצנה שנויה במחלוקת ומלאה בקרינג׳.

זהו סרטו הטוב ביותר זה שנים של טוד היינס המוערך, שביים סרטים כמו ״Safe״ (1995), ״קרול״ (2015) ו״אני לא שם״ (2007). היינס חובב סיפורים על דמויות אשר נעות על הקו הדק והמתעתע שבין המוסרי והלא־מוסרי, כאלו שהולכות אחרי ליבן אבל הוא לא תמיד נמצא במקום הנכון מבחינה אתית. הוא מרבה להעמיד נושאי־טאבו חברתיים במרכז, ולערער על תבניות חברתיות גם כשמדובר בסרטים תקופתיים (שבהם הוא מבקר את החברה בת־זמננו דרך העבר) וגם כשמדובר בסרטים המתרחשים בהווה. אולי מעל לכל, היינס מזוהה עם ז׳אנר המלודרמה, אשר כמו מספר מצומצם של במאים עכשוויים שפועלים במסגרת הז׳אנר הזה (הגדול מכולם הוא כנראה אלמודובר) מנסים להעניק לו משמעות מחודשת המתאימה לרוח הזמן. שיאו של העיסוק הז'אנריסטי של היינס במלודרמה היה כמובן בסרט המדהים ״הרחק מגן עדן״ (2002), שהיה מחווה ישירה לסרטי דגלס סירק ובמיוחד לסרט ״כל שהשמיים מרשים״.

אמנם ״הצצה ליחסים״ הוא סרט הרבה פחות מוחצן מ״הרחק מגן עדן״, אבל בהחלט מעניין להביט עליו דרך הפריזמה של ז׳אנר המלודרמה, ושל הקריירה של היינס – אשר מצליח שוב להוציא משחקניו (ובעיקר שחקניותיו) הופעות מעולות, דווקא כשהן משחקות באופן ״מוגזם״ ומוחצן. גם הצילום בסרט מהמם כרגיל  (הצלם, כריסטופר בלוולט, הוא גם הצלם הקבוע של הבמאית קלי רייכהארדט, האהובה עליי מאוד). עם זאת, מדובר בסרט שמפלרטט גם עם סרטי בלש ומותחנים, אפילו מותחנים פסיכולוגיים – אם כי הצד הזה מודגש בו פחות לדעתי. בהקשר של המשחק והצילום, והשילוב בין השניים, היו שני שוטים ארוכים ומרשימים במיוחד שהיוו את שיאי הסרט מבחינתי: אחד מהם הוא מונולוג אל המראה/מצלמה, שבו אליזבת ״הופכת״ לדמותה של גרייס דרך הדיבור, והשני, מוקדם יותר, הוא שוט ארוך ליד מראה בחנות בגדים, בו נראית אליזבת כשהיא יושבת בין גרייס האמיתית להשתקפות שלה במראה, כלואה בין הבבואה והמקור של הדמות אותה היא מגלמת. אלו שוטים מרהיבים ביופיים אך גם חכמים, שמוציאים החוצה באופן הישיר ביותר את הפן המודע־לעצמו והמתייחס־לעצמו של הסרט, ומנכיחים את המנגנון הקולנועי. כשמתוודעים לעובדה שסרטו של היינס מבוסס על מקרה אמיתי, ושלמעשה יש כאן מערכת משולשת של יצירת סרט המבוסס על מקרה אמיתי בתוך סרט המבוסס על מקרה אמיתי – כל ההתייחסות ל״הצצה ליחסים״ מקבלת עומק ורבדים נוספים.

הצצה ליחסים

התכונה הרפלקסיבית הזו, שבולטת מאוד בסרטו של היינס, והעובדה שבמרכזו שתי נשים שהזהויות שלהן מתערבבות – או לפחות מתקרבות – בתהליך שבמסגרתו האחת מנסה ״להפוך״ לשניה, מהדהד באופן מובהק למדי את ״פרסונה״ האגדי של אינגמר ברגמן. לצד זאת, הסרט הזכיר לי מאוד גם את ״דיוקן של נערה עולה באש״ המבריק של סלין סיאמה וגם – אולי באופן לא מפתיע – את ״ורטיגו״ של היצ׳קוק. ההיתלות בשמות הגדולים הללו אולי הופכת את ההמלצה שלי על ״הצצה ליחסים״ לחמה מדי (אני לא חושב שהוא מתקרב לרמה של אף אחד מהסרטים שהוזכרו כאן), אולם בכל זאת נהניתי ממנו מאוד, ובעיקר הרגשתי שזה סרט שניתן לחשוב ולנתח אותו מכיוונים רבים מאוד. בימים שבהם כל אסקפיזם מהול ברגשות אשם, וכל רגע קטן יכול להפוך לטריגר ולעורר בכי וחרדה – הרגשתי שהצפייה בו היא החזרה הכי הגיונית לשגרת הקולנוע שיכולתי לבקש כרגע.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email