5 סרטים אהובים של מיכאל הנקה – תמונה ראשית מתוך "לחיות על הקצה"

ניכור ששולח חצים ללב – 5 סרטים אהובים של מיכאל הנקה

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

מיכאל הנקה, אחד הבמאים האהובים עליי, יחגוג יום הולדת 79 בשבוע הבא. בעיניי, סרטיו של הבמאי האוסטרי הם קודם כל איזו נקודת מפגש בין קולנוע אירופי מהוגן ומפואר לאלימות של קולנוע פוסט־מודרני שסוע. בין סצנות של קונצרטים, נשים בעגילים גדולים ושיחות על פילוסופיה – לבין פליטים מוסלמים חסרי כל, עולם טכנולוגי בלי טיפת פרטיות, וזוועות במשפחה. על הציר הזה, שבין הקולנוע המהורהר של אינגמר ברגמן ותיאו אנגלופולוס לבין הדחיסות והמהירות של לארס פון־טרייר ופדרו אלמודובר, הנקה מתמקם בנקודה שמאפשרת לו לזעזע את יסודות הסדר הקיים. פעם אחר פעם, הוא מצלם מערב שהניאו־ליברליזם הקפיטליסטי פורר דרך עוני, תקשורת המונים, קריסת התא המשפחתי, ניכור חברתי, הגירה ואמריקניזציה.

הנקה הוא יוצר מגוון: חלק מסרטיו מתרחשים בהווה, חלק בעבר, ואחד אפילו בעתיד אפוקליפטי מדומיין. לפעמים הנקה מתמקד בחקירה פסיכולוגית של דמות אחת, לפעמים הוא עוקב אחרי משפחה מסוימת, ולפעמים הוא פורש מניפה רחבה של דמויות ועלילות. גם בשפות הוא מלהטט: יש לו סרטים בצרפתית ויש לו סרטים בגרמנית. כך או אחרת, גם הסיפורים האישיים שלו הם חברתיים ופוליטיים, וגם הפוליטיקה שלו שולחת חצים ללב. ובתוך הגיוון, יש מכנה משותף ברור לסרטים שלו: כאב אמיתי על תחלואות החברה, ועל כשלון השחרור וההומניזם שהמערב מתיימר להציע.

מבחינה טכנית, הנקה הוא מאסטר של סאונד, ודרך עריכת פסקול מוקפדת הוא מצליח להפחיד מבלי להראות כמעט אף טיפת דם על המסך. כמו כל במאי שמשחק אותה דגול, הוא עשיר בהתכתבויות קולנועיות עם ז'אנרים ספציפיים, בעיקר עם כאלו של מתח ואימה. וכמו כל במאי דגול באמת, הוא גם דואג לקשר בין סרטיו – שכמעט בכולם לדמות הראשית קוראים גאורג, ג'ורג', או ז'ורז' – תלוי בשפתם.

הסרטים ברשימה לא מדורגים והרשימה כולה היא פשוט מעין ארוחת טעימות המייצגת את העושר הסגנוני של הנקה, ואת הנושאים העיקריים בהם הוא עוסק. כל אחד מחמשת הסרטים האלו מופתי בעיניי – אבל כך כמעט כל הסרטים של הנקה, שביים 12 יצירות למסך הגדול, בהן רימייק אמריקאי אחד לסרט של עצמו. הסרטים מסודרים באופן כרונולוגי, אבל אין בכך שום המלצה על סדר צפייה.

מיכאל הנקה
היבשת השביעית (1989)

היבשת השביעית (1989)

הנקה עבד כבמאי תיאטרון וטלוויזיה שנים לפני שעבר לקולנוע, ואת סרטו הראשון – "היבשת השביעית" – יצר בגיל 47, גיל שבמאים גדולים אחרים, למשל ריינר ורנר פאסבינדר, מעולם לא הגיעו אליו. זו כנראה הסיבה שאין שום תחושה של סרט ביכורים בסרט המהוקצע הזה.

הסרט, שמתרחש כמעט כולו בדירה אחת בווינה, עוקב אחר שלושה ימים שונים בחייה של משפחה בורגנית אחת, עד לזוועה שמסיימת אותו. קצת כמו גרסה נגישה של "ז'אן דילמן" של שנטל אקרמן, במהלך הסרט אין שום תחושה של אסון מתקרב, אך בתום הצפייה, אחרי שמעכלים את העוצמות של סרט, פתאום קולטים שבאוסף הרגעים המשפחתיים והטריוויאליים שהוצגו, נטמנו בחכמה זרעי הפורענות שהובילו לסוף הנורא.

הסרט הוא לא רק דרמה משפחתית, אלא גם כתב אישום נוקב נגד המשפחה האירופית עם הקרירות והאיפוק שלה, ונגד הפנטזיות הבורגניות הטיפשיות של בעלי המקצועות החופשיים. המכניות של הדמויות ומיעוט הדיאלוג לוקחות אל הקיצון את הניכור שהנקה מציג בסרטיו, אבל "היבשת השביעית" מצליח בכל זאת לתפוס בלב ובקרביים. כמובן שהסרט לא נשאר רק בביקורת על מוסד המשפחה, אלא דואג להשמיץ גם את הכסף, שיורד למטה באסלה בסצנה מהממת, ואת מכשיר הטלפון – נושא שעוד יחזור בסרטים אחרים של הנקה.

71 פרגמנטים של כרונולוגיה מקרית (1994)​

71 פרגמנטים של כרונולוגיה מקרית (1994)

ביצירת המופת הזו הנקה שובר את הכללים המוכרים של קולנוע עלילתי עם דמויות ראשיות ועלילה הבנויה מהתחלה, אמצע וסוף. הוא מציג 71 קטעים קצרים – פרגמנטים, חלקם באורך חצי דקה או פחות – משלל סוגים. חלקם עוקבים אחרי דמויות שהצופים לומדים לזהות, חלקם מציגים אנשים שלא ברור עד הסוף מה הקשר שלהם לסרט, וחלקם כתבות טלוויזיה אמיתיות על מגוון זוועות רחוקות־כביכול – טרור בסומליה, מלחמה בבלקן, ואפילו איזה מייקל ג'קסון אחד שנגע בילדים.

הפרגמנטים משתלבים יחד בשני אופנים: ברמה העלילתית, הסוף המחריד של הסרט (כן, גם סוף מחריד הוא מוטיב חוזר של הנקה) מחבר רבות מהדמויות וההתרחשויות שהופיעו קודם על המסך. כך, קצת כמו בסרטים של קז'ישטוף קישלובסקי, נבחנות המשמעות של מקריות וההשפעה של אינטראקציות קטנות על גורל ואירועים הרי גורל. ברמה העמוקה יותר, כל המעשים הקטנים, דיווחי החדשות וההתחקות אחר אנשים בודדים בווינה – קשיש, ילד פליט, זוג עקר, ועוד – יוצרים פסיפס עצוב ומרהיב של החברה האוסטרית, ששקעה בתרדמה מדוכדכת על אף האסונות שמתרחשים בה ומעבר לים.

יש לא מעט סרטים שמנסים ללכוד אווירה של מקום או זמן דרך ריבוי קיצוני של דמויות – מסרטים דוקומנטריים כמו "גן עדן" (רן טל, 2012), שעוקב אחרי מתרחצים בסחנה, ועד "נאשוויל" (1975) של רוברט אלטמן, עליו שני כתב כאן לא מזמן. ובכל זאת, אף סרט, בעיניי לפחות, לא דומה בעוצמות שלו לסרט הזה של הנקה – בעושר האווירה שהוא מצליח ללכוד, באופן שבו כל העלילות השונות הולכות ומשתלבות אט אט, בהתעצמות האופל והכאב, ובעריכה הגאונית.

מחבואים (2005)

מחבואים (2005)

הרבה סרטים של הנקה מציגים דמויות פרנואידיות בעולם של מסכים ותקשורת המונים. הרבה מסרטיו עוסקים בהגירה – בכישלון שילובם של פליטים ומהגרים מוסלמים בחברות המערב, ובאתגרים שהם מציבים לחברה הנוצרית־לבנה. לא מתוך נקודת מבט לאומנית עוינת, אלא מנקודת מבט שכואבת את חוסר היכולת של המערב להכיל ולשלב, ולשמור על זהות מוצקה. השיא של הפרנויה ושל ההגירה אצל הנקה נמצא, כנראה, בסרט "מחבואים".

"מחבואים" הוא סרט על משפחה בורגנית – בפריז ולא בווינה – שמקבלת כל מיני מסרים ספק־מפחידים דרך קלטות וציורים מסתוריים. ההתחקות אחריהם מובילים למשפחת מהגרים אלג'יראית, שקשורה בעבותות של חטא ואשמה אל המשפחה הצרפתית. בתוך תהליך המעקב אחר הסימנים ופענוח פשרם, המשפחה נאלצת להתמודד עם השדים הקולוניאליים של כיבוש אלג'יריה בידי צרפת, ועם השד הפרטי שלה: נסיון נאור כביכול לסייע לילד אלג'יראי אחד, שנגמר, איך לא, באסון. בבסיס הסרט מונח קשר בין־דורי כאוב, בו ילדים משלמים שוב ושוב את המחיר על הטעויות של הוריהם, אפילו אם הם בעצמם לא סובלים אותם.

לא רואים הרבה בסרט. הקטע הכי קשה בו בכלל לא מופיע על המסך – רואים רק את הרגע שלפניו ואת הרגע שאחריו. אבל דווקא העידון שבסרט הופך את האימה בו לכזו קרובה וממשית, והופך אותו לאחד המותחנים הפסיכולוגיים הכי עמוקים, כואבים ומטלטלים שאני מכיר. רק עם זוועה אחת על המסך, אבל עם הרבה מועקה וחומר למחשבה.

סרט לבן (2009)

סרט לבן (2009)

בניגוד חריף למודרניות ולטכנולוגיה של "מחבואים", "סרט לבן" הוא דרמה היסטורית שמתרחשת לפני למעלה ממאה שנה. כפל המשמעות בשמו מופיע רק בעברית – בגרמנית, הכוונה היא לסרט שקושרים איתו עטיפה (באנגלית: Ribbon), שאין בינו ובין קולנוע שום דבר.

הרבה נכתב על הסרט – נהוג להגיד שהנקה חוקר בו את שורשי הנאציזם, ואת האלימות הטבועה בשורשי החינוך הפרוטסטנטי (על אף שהוא אוסטרי, הנקה התחנך כפרוטסטנטי אדוק, ואפילו תכנן להיות כומר). אבל פרשנויות טובות לא הופכות סרט לטוב. מה שהופך את "סרט לבן" ליצירת מופת הוא האסתטיקה האפלולית והיפהפייה שלו שמוכיחה כמה צבעוני יכול להיות צילום בשחור־לבן, המשחק המוקפד שלו, וכמובן, העלילה המיוחדת שלו.

כביכול אין לסרט קו מנחה – אין בו בדיוק דמויות ראשיות, אלא רק אוסף התרחשויות מדאיגות ומלחיצות בכפר קטן. אך כמו בסרטים אחרים של הנקה, גם כאן ההתרחשויות יוצרות אווירה כללית גדולה מסך חלקיה. כך נוצרת הבנה עמוקה שההגינות ששולטת בכפר מסתירה למעשה דיכוי מגדרי, דתי, חברתי ודורי חריף, ושאכזריות נוראה טבועה בכל סדר חברתי באשר הוא.

אהבה (2012)

אהבה (2012)

אצילות היא תכונה קולנועית חמקמקה. קצת קשה להגדיר אותה, אבל ברור, למשל, שהיא נמצאת בסרטים של אנטוניוני, ובסרטים מסוימים של אריק רוהמר. בדרך כלל, בסרטים אציליים יש דמויות אירופאיות שכאלה, שלא ברור איך, אבל הן נורא יפות, נורא חכמות, לא מוטרדות מכסף אף פעם, ומצליחות לעבור באותו משפט בין אהבה לפילוסופיה, כשברקע מצולם איזה חדר מדהים באיזו טירה יפה, או לכל הפחות אחוזה. אצילות היא תכונה חמקמקה, אבל גם בלי לנסות לתאר אותה במדויק, אפשר להגיד שהיא כמעט ונעלמה. תמיד היו במאים שהתנגדו אליה, והציגו קו ריאליסטי יותר, אבל נראה שהיום כבר אין למה להתנגד – אולי כסימפטום נוסף של דעיכת אירופה האצילית, עליה הנקה מתריע בסרטיו, גם הקולנוע האצילי כמעט ונעלם.

כך או אחרת, "אהבה" הוא מופע ארוך של אצילות. הסרט מציג קשיש אחד שמצבה של אשתו האהובה הולך ומדרדר, פיזית וקוגניטיבית. הוא מטפל בה, תוך שהוא מנסה לשמור על כבודה. הלב נקרע מהמצב שלה, ומתרחב מהמסירות שלו. הסרט מטשטש בין גאווה ואהבה – האם הוא באמת מתנהג בצורה אכפתית, כשהוא מונע ממנה, למשל, לעבור לבית אבות? – כשגם הסוף המורכב של הסרט מעלה יותר שאלות אתיות מפתרונות קלים.

הסרט הזה הוא אולי הסרט הישיר ביותר והאמיץ ביותר של הנקה. זוג אחד, דירה אחת, וחקירה של נושא מפחיד נורא אחד – זקנה. אין בו צירופי מקרים מיוחדים או אירועים שקורים רק בקולנוע, אלא תיאור ממשי של חיים אמיתיים, ושל ההתקרבות אל סופם. לא סתם הסיפור הזה, כל כך קטן וכל כך אנושי, זכה בדקל הזהב בקאן. אין חקירה יפה ממנו של זוגיות ושל הנצח.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email