הבית הוא היכן שהלב נמצא – מחשבות על "ארץ הנוודים"

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

"ארץ הנוודים" נחשב לאחד הסרטים המוערכים ועטורי השבחים של השנה החולפת. ההתלהבות הזו מוצדקת בעיניי בעיקר בגלל שסרטה החדש של קלואי ז׳או מצליח לתפוס את רוח התקופה המטלטלת בה אנו שרויים – ולברוא אל מולה אלטרנטיבה קולנועית פנטסטית. מהסרט משתקפת כמיהה אנושית לשוב אל המרחבים, אל הטבע ואל הפשטות שהשנה המחרידה הזו כמעט וגרמה לנו לשכוח; לצאת מהסביבה העירונית החונקת ולחפש את הדברים שמחכים במורד הדרך.

הסרט חף מדרמות וסנסציות, ודווקא בזכות השקט והאיטיות האסתטיים שמאפיינים אותו,  הוא מתבלט כיצירה אשר אוצרת בתוכה התנגדות לחרדה הקולקטיבית שמקיפה אותנו מכל כבר למעלה משנה. בדומה לכמה סרטים נוספים של במאיות אשר זכו לשבחים בעת האחרונה (כמו "פרה ראשונה" הנפלא של קלי רייכארדט) – זהו סרט שהאיכויות שלו נעוצות בפשטותו הבלתי מתפשרת. סרטים אלו ממצבים את השנה החולפת כאחת המוצלחות ביותר עבור סרטים שביימו נשים, ולחובבי הקולנוע בעולם נותר רק לקוות כי מדובר בתחילתה של מגמה משמעותית יותר, ולא בצירוף מקרים שנובע מנסיבות התקופה.

בעת כתיבת מילים אלו, "ארץ הנוודים" נמצא בעיצומה של אחת מעונות הפרסים המוצלחות ביותר של סרט בודד בשנים האחרונות. לאחר הזכייה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, זכתה הבמאית ז׳או גם בפרס הראשון בפסטיבל טורונטו, והמשיכה לזכיות בפרס סרט הדרמה הטוב ביותר ובפרס הבימוי בטקס גלובוס הזהב (האישה השנייה בהיסטוריה שזוכה בפרס זה) – ודרכו של הסרט אל פרס האוסקר נראית בטוחה למדי. זכיה שכזו תחתום שנה מופלאה עבור הסרט הצנוע והקטן הזה, ותעורר מן הסתם מחדש את הדיון העקר סביב השאלה האם בשנה אחרת, ללא מגפה ובהשתתפות סרטים הוליוודיים מתחרים, "ארץ הנוודים" היה זוכה לתשומת הלב יוצאת הדופן הזו.

העלילה של "ארץ הנוודים" עוקבת אחר פרן, אישה בשנות השישים לחייה, אשר נודדת עם רכבה בכבישי ארה״ב, מחפשת אחר עבודות זמניות ולא נותרת במקום אחד מספיק זמן על מנת לקרוא לו ״בית״. פרן לא עושה זאת מתוך מצוקה כלכלית, וגם לא מתוך בחירה אידאולוגית מובחנת – אלא מתוך רגש פנימי לא מוסבר לנוע ולחפש. במהרה מתברר לצופים כי היא יוצאת למסעה בעקבות שני אירועים משמעותיים שהתרחשו בסמיכות יחסית זה לזה. הראשון הוא מות בעלה, שעל דמותו אנו מגלים מעט מאוד במהלך הסרט. השני הוא סגירתו של מפעל בנבאדה, אשר הוביל למחיקת העיירה הקטנה בה התגוררו יחד ולעזיבה מהירה של כל המקומיים, בחיפושם אחר מקום בו ניתן להתפרנס ולהתקיים. במהלך מסעה, פוגשת פרן קהילה של נוודים (רובם בני גילה פחות או יותר), אשר מתנתקים מהקפיטליזם האמריקאי ומהחברה ובוחרים באורח חיים חריג, המשקף התנגדות לסדר החברתי המוכר.

דווקא בשנה שבה המושג "בית" הפך כה מרכזי, "ארץ הנוודים" תוהה אודות חיים ללא בית – לפחות במובן המקובל של המילה; ודווקא בשנה של סטטיות מוחלטת, הוא מציע אפשרות של חיים בתנועה. בין ההרים והיערות, האגמים והנהרות, לצד האוקיינוס ולצד המדבר – המפגשים של פרן עם הנוודים לאורך הדרך מתחברים בהדרגה לכדי יצירה הומניסטית ונוגעת ללב על חברות ועל קשרים אנושיים, הנרקמים מחוץ לחברה הממוסדת.

לצד זאת, זהו גם סרט על פרידות: פרן נפרדת מבעלה המת, מביתה ומהעיר בה חיה – אשר נמחקה מהמפה, ובעצם מכל תחנה ותחנה שאליה מגיעה במסעה. הפרידה היא מוטיב מרכזי בסרט, אולם זה לא הופך אותו לפסימי או מלנכולי. למעשה, מדובר באחד הסרטים האופטימיים ביותר שניתן להעלות על הדעת, כפי שמתבטא היטב בסצנת שיחה בה נאמר לפרן כי פרידות בחייהם של הנוודים הן אף פעם לא סופיות, מכיוון שאלו תמיד מבטיחים זה לזה ״להיפגש שוב במורד הדרך״.

הבמאית קלואי ז׳או הפכה לאחד השמות המדוברים בעולם הקולנוע עוד לפני הצלחת סרטה הנוכחי – בעקבות הצלחת סרטה "הרוכב" וכשהוכרז כי תביים את הפקת הענק ההוליוודית "הנצחיים" (The Eternals) – סרט גיבורי־על של אולפני מארוול. ז׳או נולדה בבייג׳ין, למדה בלונדון ועברה לבסוף לארה״ב – שם למדה קולנוע באוניברסיטת ניו־יורק. מסלול החיים יוצא הדופן שלה, והיותה יוצרת ממוצא סיני שפועלת בלב הקולנוע האמריקאי, מאפשרים לה לבטא בסרטיה נקודת מבט נדירה וייחודית כלפי דמויות השוליים שהיא נוהגת לעסוק בהן – כזו שהיא גם חיצונית וגם פנימית, זרה ומקומית כאחד.

סרטה הראשון, "שירים שאחיי לימדו אותי" (2015), עקב אחר צעירים החיים בשמורה אינדיאנית נידחת בדקוטה הדרומית. כבר בו ניתן היה לראות את הנטייה התמטית של ז׳או להתמקד בדמויות שוליים של החברה האמריקאית; ומבחינה אסתטית – את הרצון שלה לחבר בין הפואטי ליום־יומי (בהשראתו של טרנס מאליק – במאי הקולנוע האגדי שהשפיע עליה יותר מכל).

סרטה השני, "הרוכב" (2017), עסק ברוכב רודיאו לשעבר, שפרש לאחר שנפצע בראשו ונאלץ למצוא את מקומו בעולם מחדש. זהו סרט יפהפה וכואב על גבריות שבורה וחלומות שבורים. מלבד הגיבור, בריידי, שמגלם פחות או יותר את דמותו שלו, גם בני משפחתו וחברו הטוב (שנפצע על זירת הרודיאו באורח קשה עוד יותר ממנו) מופיעים בסרט בתפקיד עצמם, כשהסיפור שואב את השראתו ממציאות חייהם.

הבמאית קלואי ז'או בצילומי "ארץ הנוודים"

בדומה לשני סרטיה הראשונים של ז׳או, גם "ארץ הנוודים" נשען על הבחירה להשתמש בשחקנים לא מקצועיים המגלמים את עצמם, בסביבתם הביתית האמיתית (במקרה הזה, חוץ מהדמות הראשית, שמגולמת בידיי פרנסס מקדורמנד הנפלאה). אמנם הבחירה האמנותית הזו נעשית לאחרונה פופולרית למדי מסביב לעולם, אך ראוי לציין כי הנוכחות שלה מתמדת עוד מימי הנאוריאליזם האיטלקי, וגם מאוחר יותר בסרטיהם של כמה מהיוצרים החשובים של המאה העשרים – מאנייס ורדה ועד עבאס קיארוסטמי. יחד עם זאת, בעוד שלעיתים קרובות הבחירה הזו מתבררת כגחמה ותו לא, בסרטיה של ז׳או מדובר באידאולוגיה של ממש, ובתפיסה אמנותית־פוליטית שמעניקה במה ומקום לדמויות שוליים, לנשכחים ולחלשים. ניתן לומר כי באמצעות הבחירה להציב במרכז יצירותיה את הדמויות כפי שהן ובתפקיד עצמן, ז׳או מצליחה לשקף, מלבד סקרנות וחמלה אנושית, גם אהבת אדם גדולה. בסצנות רבות ב"ארץ הנוודים", הדמויות השונות מדברות אל פרן ומספרות את סיפורן האישי והאמיתי באופן זהה פחות או יותר לראיון מצולם בסרט תיעודי. דמותה של פרן (או של פרנסס, אם נרצה) הופכת למעין מתווכת – לא רק בין העולם של האדם הממוצע אל עולמם של הנוודים, אלא גם בין עולמו של צופה הקולנוע הרגיל להפרדה ברורה בין העלילתי והבדיוני – אל תוך הגישה ההיברידית החריגה של הסרט.

כמסורת אינספור סרטי מסע קודמים, במרכזו של סרט זה קיים הצורך של הדמות הראשית לברוח מהזרם המרכזי של החברה האמריקאית וממה שהיא מייצגת. פארק הקראוונים אליו מגיעה פרן הוא מקום מפלט ומחסה מהקפיטליזם הדורסני – אך גם מתופעות חברתיות אחרות, הקשורות ביחס החברה האמריקאית למבוגרים, למיעוטים ולנשים. בפרט, מעניין בעיניי להשוות את סרטה של ז׳או הן לסרטי מסע נשיים אמריקאיים (למשל "תלמה ולואיז" של רידלי סקוט, אשר עסק בשתי נשים שבורחות מהממסד הגברי) והן לסרטי מסע נשיים פחות קאנוניים, שמתאימים יותר לסגנון המהורהר ומינורי שמוצג כאן. אחד מהסרטים הללו, שעלה בראשי לכל אורך הצפייה בסרטה של ז׳או, הוא "עוברת אורח" של אנייס ורדה. בסרט המסע המשונה והיפהפה של ורדה, הגיבורה נעה ממקום למקום בלי מניעים ברורים – ופוגשת בדמויות שוליים שונות, שמספרות כל אחת את סיפורה. היות וגם בסרטה של ורדה משתלבות באופן ייחודי העשייה התיעודית והבדיונית, לצד שימוש בשפה קולנועית מינימליסטית וסגפנית (שמייצגת את הלך הרוח והמצב הרגשי של הגיבורה), ההשוואה מתבקשת בהחלט.

"ארץ הנוודים" נמנע באופן מופגן מדרמות גדולות ומפיתולי עלילה, וככזה הוא דורש מצופיו סבלנות ואורך רוח, ומבקש להתמסר אל תחושות ואווירה. ובכל זאת, כמה רגעים לקראת סופו של הסרט טעונים בדרמה של ממש, ומדגימים את הכישרון של ז׳או לספר סיפורים קולנועיים באמצעות דימויים וסיטואציות פשוטות למדי.

בסצנה שבה פרן נפגשת לראשונה בסרט עם משפחתה של אחותה וחבריהם (באופן אירוני, אלו מתבררים כסוכני נדל״ן, וסביב נושא זה נעות רוב השיחות שלהם), הצופים חשים ביחד עמה את חוסר השייכות שלה לסיטואציה החברתית הזו, ואת הצורך שלה לברוח משם.

בסצנה אחרת, אולי היפה והמרגשת ביותר בסרט, מגיעה פרן לבית בו גרה בעבר עם בעלה בעיירה שכעת נטושה ועזובה. גם כאן היא מוצגת כתלושה ולא שייכת. היא מבינה באותה הסצנה שזהו רק ביקור קצר ולא חזרה הביתה, ויוצאת החוצה דרך הדלת האחורית. באותו הרגע, היא מצולמת מתוך פנים הבית כשהיא ממסוגרת במשקוף הדלת, בשוט שמהדהד במובהק את הדימוי האיקוני מתוך "המחפשים" של ג׳ון פורד. המערבונים הקלאסיים נחשבים למייצגים של המיתוס האמריקאי הבסיסי – ואת המאבק שמתחולל בו בין טבע לבין תרבות. כמו דמותו של ג׳ון וויין, אשר יוצאת ממסגרת הבית וצועדת אל המדבר בסיום הסרט, גם פרן בוחרת במרחבים, בטבע ובמסע על פני הבית.

המצלמה מתקרבת אל פתח הדלת ונותרת אל מול השממה הריקה כמה רגעים נוספים, כשפרן כבר לא שם. בשוט העוקב, שמסיים את הסרט, נראה הוואן שלה (אליו היא מתייחסת בלשון נקבה – בחירה שמדגישה את החיבור ביניהן) נוסע אל האופק. שוט הסיום הזה מייצג את הבחירה של פרן לחיות בתנועה מתמדת. היא לא מעוניינת להכות שורשים ולהישאר במקום, ומרגישה צורך להתקדם, לחתור ולחפש – כפי שרבים מאיתנו אולי מרגישים לאחר שנה חונקת שכזו. באורח החיים בו היא בוחרת יש אלמנט סיזיפי, ובוודאי צפויים בו רגעים קשים ומייאשים – אך גם רגעי חסד ופליאה של ממש, מהטבע ומהאדם.

סיפור ההצלחה של "ארץ הנוודים", שייתכן וייגמר גם בפרס אוסקר נדיר וחשוב לבמאית, הוא בפני עצמו אירוע מרגש. אבל בסופו של דבר, מבעד לכל ההישגים והפרסים הנוצצים להם זוכה סרטה של ז׳או, ניצבת יצירה עדינה ופשוטה שאוצרת בתוכה את הכמיהות והתקוות הכמוסות של העת הזו: הצורך לנוע בספונטניות קדימה מבלי להביט לאחור, לחוות ולהתאחד שנית עם הסביבה הטבעית שממנה היינו מנותקים זמן כה רב, כשנותרנו ספונים בין קירות הבתים במשך חודשים רבים. זהו סרט שהמסר הבסיסי שלו הוא כה פשוט – וכה רלוונטי: הבית נמצא במקום בו הלב נמצא.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email