"ספיידרמן: אין דרך הביתה" מענג את המעריצים אבל שוכח מספיידרמן

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

חוויית הצפייה ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה", ועוד בהקרנת מבקרים מלאה בגיקים רציניים של מארוול, הייתה קצת כמו לצפות בהופעת רוק. לא סתם הופעה, אלא איזה מופע פרידה או איחוד של להקה גדולה שלא הופיעה הרבה זמן ומפרגנת לקהל עם כל הלהיטים האהובים. אני לא חושב שמעולם נכחתי בהקרנת סרט שבה נשמעו כל-כך הרבה מחיאות כפיים ספונטניות, כשכל כל בדיחה או רפרנס לסרט קודם זכו לתגובה קולנית או צחוק רועם. ובזמן שמסביבי ראיתי את המעריצות והמעריצים משתגעים כמו בצילומים של נשים צעירות בהופעה הראשונה של הביטלס באמריקה, ולמרות שאני כן אוהב את הסרטים של מארוול, הפעם מצאתי את עצמי מאוכזב.

אולי אני במרכז פרשת דרכים מול סאגה והתופעה הקולנועית המתמשכת הקרויה "היקום הקולנועי של מארוול" (MCU), סדרת סרטי גיבורי העל שמתאחדים להציל את העולם. אחרי ההישג המשמעותי שהיה "הנוקמים: סוף המשחק", והאפטר-פארטי הנחמד שהיה "ספיידרמן: רחוק מהבית", שסיכמו ביחד סיפור קולנועי שנבנה במשך עשור, מצאתי את עצמי מוותר על צפייה בסרטים הבאים של חבורת גיבורי העל: "האלמנה השחורה", "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" ו"נצחיים".

זה קשור לענייני קורונה, ולעובדה שהסרטים קיבלו ביקורות פושרות-עד-רעות באינטרנט, אבל גם שום דבר בהם לא ריגש אותי. חשבתי שזה קשור לכך שהשניים האחרונים מהם היו סיפורי מקור לדמויות חדשות, והרגשתי שבשלב הזה אני לא מעוניין בדמויות החדשות שמשתלבות ביקום הזה, וגם לא רוצה לעבור את תבנית "סיפור המקור" המוכרת. לכן דווקא חשבתי שאהנה יותר מ"ספיידרמן: אין דרך הביתה" מתוקף היותו סרט המשך לסרטים שכבר הכרתי ואהבתי, ונוכח העובדה ששני סרטי המארוול האהובים עליי ("שומרי הגלקסיה 2" ו"איירון מן 3") היו סרטי המשך.

בנוסף, "אין דרך הביתה" הוא הסרט המשמעותי הראשון של מארוול שמציג את הקונספט העלילתי החדש בסדרה – "המולטיוורס". אם עד עכשיו כל הגיבורים שלרוב פעלו בנפרד שיתפו פעולה ביקום אחד משותף, הרי שכעת אותם גיבורים פועלים במקביל לגרסאות שונות של עצמם ביקומים מקבילים, עם האפשרות שאותם יקומים יכולים גם להצטלב ולהשתלב מסרט לסרט.

העלילה ממשיכה בדיוק מהיכן שהסרט הקודם בסדרה מסתיים: לאחר שזהותו הסודית של ספיידרמן כתלמיד תיכון רגיל בשם פיטר פארקר נחשפה בסרט הקודם בסדרה, פיטר (טום הולנד) מבקש את עזרתו של מכשף העל ד"ר סטריינג (בנדיקט קמברבאץ') לגרום לעולם לשכוח מזה שהוא ספיידרמן, כדי שהוא יכול להמשיך להציל את העיר, ולחיות חיים נורמלים של נער שבדרכו לקולג'. הלחש כמובן משתבש, ויקומים מקבילים שונים מתחילים להתערבב אחד בשני, מה שגורם לפיטר ליותר צרות משהיו לו בהתחלה. כן, יש את כל סצנות האקשן, הופעות האורח, והטוויסטים הדרמטיים שכל מעריץ רק ייחל להם, ובכל זאת – משהו לא עבד. יחסית לסרט בן שעתיים וחצי, פשוט לא הרגשתי שקורה הרבה בסרט והוא בעיקר טוחן מים.

משום מה, נדמה כי יוצרי הסרטים אינם סומכים על הולנד לסחוב את הסרט על גבו, ותמיד מצוותים לו דמות אב מסרט קודם של מארוול. ב"השיבה הביתה" זה היה טוני סטארק (רוברט דאוני ג'וניור), ב"רחוק מהבית" הביאו את ניק פיורי (סמואל ל. ג'קסון) – ובסרט הזה את ד"ר סטריינג'. אך בזמן שבין דאוני והולנד הייתה כימיה מיידית של תלמיד ומנטור, וג'קסון שיחק את התפקיד של הבוס שמנחית הוראות על ספיידרמן מלמעלה, נראה שקאמברבאץ' לא נכנס לתפקיד בנינוחות – יש משהו לא פתור בדמות שלו והכימיה בינו לבין הולנד לא ממש עובדת.

זה בעיקר חבל כי כל תעלולי המולטיוורס של ד"ר סטריינג "נוגסים" בדינמיקה הקומית והדרמטית שנבנתה לאורך הסרטים פיטר לחבריו הטובים מבית הספר, אם-ג'יי ונד. עדיין היו בדיחות ורגעים חמודים, אבל בתור מי שבעיקר נהנה מההוויה הכפולה של גיבור על שהוא בעצם תלמיד תיכון, שהייתה כל כך חיונית לסרטים הקודמים, הרגשתי ש"אין דרך הביתה" מפספס בגדול.

מה שכן יש לנו זה כמות נבלים מכובדת שעושים את עבודתם נאמנה, אקשן אינטנסיבי שמגובה בכמה בדיחות טובות (איזון שנהפך להיות המאפיין הקבוע של סרטי מארוול), והרבה, אבל הרבה "פאן-סרוויס". המונח הזה, שנהפך לדומיננטי בהוליווד של השנים האחרונות, מתאר רגעים ומאפיינים שפונים במיוחד למעריצים השרופים בקהל ונועדו לרגש ולשלהב אותם. כמובן שאפשר להבין את התועלת בלתת למעריצים מה שהם רוצים ולהגשים את כל הפנטזיות הפרועות שלהם – אבל לא במחיר של השקעה בדמויות הראשיות ובסיפור שלהן.

אבל אחרי הכל, אני כן מעריץ של סרטי מארוול. ראיתי את רובם בקולנוע, ואני אפילו מחשיב מעט מהם לסרטים האהובים עליי מהעשור הקודם. גם אני הרגשתי מתוסכל מטענותיו של מרטין סקורסזה שסרטי מארוול הם "לא באמת סרטים". כבודו של סקורסזה במקומו מונח, אבל משהו בהתנסחות הזאת מוטעה. לעומת יוצרים אחרים, שטענו שמארוול "משעממים" אותם (ועם רושם אישי מסרטים קשה להתווכח), סקורסזה טען קטגורית שלא מדובר בקולנוע, ובכלל השווה את סרטי מארוול לרכבות הרים. לדעתי, כשסרט גורם לתחושות ותגובות כה עזות, כמו אלה שראיתי באותה הקרנה, לבטל אותו כ"לא קולנוע" מרגיש לי מטופש – דווקא במובן הזה, ולמרות הכל, הסרט מספק בהצלחה חוויה קולנועית חזקה.

"אין דרך הביתה" פונה לקהל יותר ספציפי של מעריצי ספיידרמן – הדמות עצמה וכל הסרטים בהם הוא כיכב. אם אתם מעריצים או מעריצות כאלה, יכול להיות שתגיבו כמו אותו קהל שואג בהקרנה שאני נכחתי בה. אבל אם אתם אוהבים את סרטיו של טום הולנד כספיידרמן בזכות האנרגיה הכיפית שלהם, הדיאלוג הקומי המהיר, והכימיה הדרמטית בין הדמויות הראשיות, יכול להיות שכמוני תצאו מהסרט הזה מעט מאוכזבים. כאילו להקת הרוק שבאתם לראות ניגנה את כל הלהיטים אבל לא את השיר האהוב עליכם.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email