קל להבין מדוע דמותו של הפיזיקאי היהודי-אמריקני ג. רוברט אופנהיימר, שהנהיג את קבוצת המדענים שהיו אמונים על פיתוח פצצת האטום בתקופת מלחמת העולם השנייה, תפסה את תשומת ליבו של במאי הקולנוע כריסטופר נולאן. אופנהיימר, "אבי פצצת האטום", נמשך לרתום בידיו את הכוחות הבלתי מוסברים של היקום וביקוע האטום, אך לאחר שהמצאתו הביאה למותם של מאות אלפים בהירושימה ונגסקי עם הפלת פצצות האטום בסוף המלחמה – סבל מנקיפות מצפון חמורות וניסה להזהיר מההשלכותיה ההרסניות. ההמצאה האדירה שלו, שהשליטה עליה הופקעה מידיו, לא רק ערערה אותו מבפנים. כמה שנים מאוחר יותר, באמריקה של שנות המלחמה הקרה והרדיפות המקארתיסטיות, עבר אופנהיימר משפט שדה לאחר שגורם סודי הדליף כי הוא מהווה סיכון ביטחוני למדינתו.
גם נולאן אחראי במידה רבה להמצאה שהפכה אותו ל"זן נכחד" בתעשייה של עצמו. סרטו "האביר האפל" מ-2008 כונן במידה רבה, ולצד "איירון מן" מאותה השנה, את שלטון הסרטים מבוססי הזיכיון (וגיבורי העל בפרט) בהוליווד, ששורר בעשור האחרון ביד רמה. כיום, אפשר לספור על יד אחת את הבמאים (שלא נדבר על במאיות) שיכולים לקבל תקציבי עתק עבור סרטים מקוריים ואישיים. נולאן הוא שריד אחרון של הוליווד של פעם, בה הסרטים האפיים היו גם בעלי תקציב גבוהה, אך גם בעלי ייחודיות אישית ולא עוד מוצר מסחרי ציני.
אולפני וורנר, ביתו המקצועי של נולאן בשני העשורים האחרונים, הפיצו את סרטו הקודם "טנט" באופן חד-צדדי ישירות לסטרימינג. נולאן שנפגע מהמהלך שנעשה מאחורי גבו וחיבל משמעותית בהצלחת הסרט בקופות, שגם כך היה החלש שבסרטיו. בתגובה, הוא ערק ליוניברסל המתחרים ויצר שם את "אופנהיימר". הרושם היה של של שינוי כיוון ובמידה מסוימת גם חזרה למקורות: הפעם, במקום סרט אקשן או מדע-בידיוני פתלתל, נולאן מתמקד בסיפור ריאליסטי, ומתמקד בקורותיה של דמות היסטורית אמיתית. התוצאה מרשימה – אך אינה חפה מבעיות.
בדומה לסרטים שקנו לו את שמו, נולאן שוב מרכיב נרטיב לא לינארי, שנע הלוך ושוב בין תקופות שונות בחייו של המדען, החל מנעוריו כסטודנט עד לערוב ימיו. בנוסף, הוא בוחן את המורשת שלו המשתקפת דרך דמויות אחרות, ובעיקר דרך דמותו השנויה במחלוקת של לואיס סטראוס, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית, שבסרט עומד בפני שימוע אודות הקשר שלו עם אופנהיימר – ומוצג כיריבו. בניגוד למורכבות הנרטיבית שאפיינה את "ממנטו", "היוקרה" או "דנקרק", כאן, המעברים בין העבר לעתיד ובין הדמויות השונות מדגישים בעיקר את החסרונות של נולאן והנטייה שלו לסבך עניינים פשוטים – אפילו כשלעיתים ראוי להציג אותם בישירות ובצלילות. גם כך, משחקי הזמן הם מהפשוטים ביותר מסרטיו ומרגישים יותר כ"פלאשבקים" המאפיינים את ז'אנר הביופיק. זה מורגש בעיקר בשעה הראשונה של הסרט, שמרגישה יותר כמו סימון דרמטי ומגושם של אירועים חשובים בחייו של אופנהיימר יותר מאשר דיוקן קולנועי מורכב.
למרות זאת, הסרט תופס תאוצה ותנופה ומתחיל להיות מעניין מהרגע שצוות המדענים מתתחילים לעבוד על הפצצה באתר הניסויים המרוחק בניו-מקסיקו. נולאן לא איבד את היכולת שלו להרים סצנות מרגשות ואדירות, שהולמות בצופה ומגיעות לשיא בניסוי טריניטי, בו המדענים יוזמים בפעם הראשונה פיצוץ אטומי בלב המדבר. זו סצנה מותחת ומבויימת לעילא, שנהנית משילוש מנצח משל עצמה: בין הצילום (של הצלם הנפלא הויט ואן הויטמה), העריכה ועיצוב הסאונד. גם לאחר מכן, כשהניסוי נגמר והסרט מתמלא שוב בסצנות דיאלוגים, נולאן משקף את הלך רוחו הפנימי של אופנהיימר בצורה אקספרסיבית ולופתת.
גם הדרמה נהפכת למורכבת ומעניינת הרבה יותר מהרגע שארה"ב מפילה את פצצות האטום על יפן, ואופנהיימר שחווה רגשות אשם וחרטה, מתחיל לדברר בגנות המשך פיתוח הנשק שברא. המורכבות בדמותו של אופנהיימר, שנעה בין כמיהה לכוח אלים ובלתי נשלט, לרתיעה, חרטה ואף חרדה מהשלכותיו, מציבה אותו כדמות "נולאנית" קלאסית. הקונפליקט הזה מציג את הדמות ההיסטורית של אופנהיימר באור מעניין ומורכב. הניגוד המוצלח הזה נושא את הסרט כמעט עד סופו, אז נולאן בוחר להסיט את המיקוד דווקא לדמותו של סטראוס – בסיפור מסגרת בנלי של דרמת בית משפט, שנגאל כאמור רק בזכות המבע החכם.
כרגיל לנולאן, הסרט רווי גברים – הנשים המעטות נדחקות לשולי הפריים, וכמעט מיותר לעסוק בהן. השתיים המרכזיות, כצפוי, הן אשתו של אופנהיימר, קיטי, ומושא אהבתו הבלתי ממומשת, ג'ין טטלוק, אותה מגלמת השחקנית פלורנס פיו. פיו המוכשרת סובלת מתפקיד שנכתב באופן חד-ממדי ועוצב למידותיה של דמות מושא האהבה הקבועה בקולנוע של נולאן – כלומר, אישה שהגיבור אוהב, שמוצאת את מותה בנסיבות טראגיות (לרוב בהתאבדות), ובכך גורמת לו ייסורי מצפון בלתי פתורים שיניעו אותו הלאה. בדיוק כמו ב"ממנטו"… "התחלה"… "האביר האפל"…
"אופנהיימר" הוא הסרט הכי "רגיל" של נולאן מזה זמן רב, ואולי אי פעם. כן, היה אפשר לקצר ולמקד אותו, בעיקר בשעתו הראשונה המסורבלת – וגם בסיום המפוספס. אבל בכל זאת, קשה להישאר אדישים נוכח העשייה הקולנועית הסוחפת והקולחת בשיאים הלא-מעטים שבמרכזו. כדאי לתפוס את הסרט על המסך הגדול, גם בשל עיצוב הסאונד המשובח והפסקול (אותו הלחין לודוויג גורנסון). במשבר היצירתי הכי גדול שהוליווד חווה מזה שנים, "אופנהיימר" הוא תוצר נדיר של יוצר מוכשר ומנוסה, וחרף כל החסרונות – מדובר בפצצה לאוהבי קולנוע.
