זוהי תקופה תוססת בקולנוע, שיכולה למנף סרט קטן שיוצא לאקרנים אבל גם לקבור אותו. מצד אחד, שביתות ענק של האיגודים המקצועיים בהוליווד, שנלחמים על תנאי עבודה הוגנים יותר מול מנהלי האולפנים לנוכח טכנולוגיה וסטרימינג שמקילים על הזלזול באנשי התעשייה, ומצד שני, קיץ קולנועי שכמותו לא נראה כבר שנים, שמושך המונים אל בתי הקולנוע, כשבראש ניצב הדאבל־פיצ׳ר שובר הקופות ״ברבי״ ו״אופנהיימר״. מוקדם עוד לקבוע אם הקיץ הזה יירשם כתחיית עוף החול של הקולנוע, אמנות שהוספדה עוד מיום המצאתה, או כשירת הברבור של ההקרנות באולמות, שבימים אחרים הולכים ומתרוקנים. את ההשפעה של השביתה עוד נרגיש בחודשים הבאים, אבל את האולמות המלאים מרגישים כאן כבר עכשיו (בנוסף להצלחות ישראליות, כמו ״ההילולה״ ואולי ״המזח״). אל הקלחת הזו מצטרף בסוף השבוע הנוכחי ״חיים שלמים״, סרט ביכורים סמי־אוטוביוגרפי של מחזאית־שהפכה־במאית, סלין סונג שמה, ללא כוכבים גדולים, אבל כזה שהפך לאחד הסרטים המסקרנים של השנה לאחר שזכה בשבחי הביקורות בעקבות בכורותיו בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין. אפשר רק לקוות שסרט הארט-האוס העצמאי, הקטן והמקורי הזה יזכה להצלחה היחסית שלו בתוך הגל הנוכחי – ״חיים שלמים״ הוא סרט עדין ואלגנטי שמיטיב לתאר מערכת יחסים לא ממומשת בלי רעש וצלצולים, אבל בדרך שמחלחלת רגשית ונשארת אחרי הצפייה.
במרכז הסרט עומדים נורה והא־סונג, חברי ילדות צמודים שנפרדו כשמשפחתה של נורה היגרה מקוריאה לקנדה. שנים לאחר מכן, נורה גרה בניו יורק וחולמת להיות סופרת, הא־סונג לומד הנדסה בסיאול. בזכות המצאה חדשנית בשם פייסבוק הם מוצאים אחד את השני ומתחדשים את הקשר בשיחות וידאו טרנס־פסיפיות, מרצדות ותקועות בהתאם לאינטרנט של התקופה, אבל שלוכדות משהו שחי בתוכם מימי החברות המיוחדת שהיתה להם ונקטעה. כשמובן שהקשר עתיד להישאר בגבולות הסקייפ ושמפגש לא אפשרי בטווח הנראה לעין, נורה מפסיקה את השיחות. השנים חולפות, נורה נישאת לסופר יהודי בשם ארתור, גם הא־סונג ממשיך בחייו. עד שיום אחד, עשרים וארבע שנים לאחר שהתפצלו כילדים, הא־סונג טס לניו יורק לפגוש את נורה. במשך הימים שלהם ביחד, צפים זכרונות עבר, של חיים שהיו ואינם עוד ועולות מחשבות מושתקות על חיים שהיו יכולים להיות ולא היו. איתם, עולות מחשבות על הזהויות המשתנות שמאפיינות כל אחד, על הגירה, על פערי תרבויות, ועל הזוגיות והאושר של כל אחד. כל אלה משתקפים גם בדיאלוג היפה והפיוטי, אבל לא פחות מזה בשתיקות של השניים – במה שאי אפשר, או שקשה מדי לומר זה לזה.
אחד הדמויים היפים המובילים את ״חיים שלמים״, הוא של אין-יאן בגלגולים שונים של הנשמה. אם שני זרים חולפים זה על פני זה ברחוב, והבגדים שלהם מתחככים זה בזה בטעות, פירוש הדבר שנבנו ביניהם 1,000 שכבות של אין-יאן'. כדי שזוג יתחתן, דרושות 8,000 שכבות. באחד הרגעים היפים של הסרט, כשנורה והא־סונג נוסעים ברכבת התחתית, אוחזים בעמוד שבקרון, הידיים שלהם – זו של נורה עם טבעת נישואין, זו של הא־סונג עירומה – כמעט נוגעות זו בזו, אבל רק כמעט. האם היין־יאנג שלהם מספיק? כמה שכבות כבר נערמו בו? הדימוי של היין־יאנג חקוק בזיכרון הסינפילי בנוסחים אחרים מסרטים רבים, היפה שבהם הוא אולי הפתיחה של ״צ׳אנגקינג אקספרס״ של וונג־קאר וואי. סונג הבמאית חוזרת אליו שוב ושוב לכל אורך הסרט, בכל פעם הפירוש שלו מתאים מחדש לסיטואציה, מחבר בין דמויות שונות, וגם מלמד עליהן: מי מאמין בחיים קודמים, מי לא, ומתי.
החזרות האלה מאפשרות לסונג, ולדמויות עצמן, להביט על מערכות היחסים שלהן ועל הקשר הלא ממומש של שני הגיבורים בפרט, ביחס לגלגולים הקודמים שלהם, אבל גם ביחס לגלגולים הבאים שעתידים להם. המבט הזה מקנה ל״חיים שלמים״ תפיסת זמן מעגלית, לא לינארית, שמתבטאת גם בעריכה של הסרט עצמו. למשל, הסרט נפתח בפלאש־פורוורד לסצנה מאוחרת בהתרחשות, אבל מנקודת מבט של ניצבים אלמוניים, שמשקיפים על נורה, הא־סונג וארתור ומנסים לנחש מה הקשר בין השלושה. אף יותר מכך, הרצף של הסרט חוזר ברגעי מפתח להבזקי זכרונות מהילדות של הגיבורים, לא כפלאשבקים ממושכים שמלמדים משהו חדש, אלא לרגעים שנחקקו בזיכרון ומהדהדים בהווה הנוכחי. המשחק העריכתי הזה מקפל את העבר, את העתיד ואת מה שהיה יכול להיות בתוך רגע אחד, ומשקף ברגישות קולנועית את הלכי הנפש הפנימיים של הדמויות.
אך אליה וקוץ בה, כי יש בתעלול הקונספטואלי משהו שסותר את החיות שנוצרת בעדינות בשוטים הארוכים ובשיטוטים המתמשכים של הדמויות, אה־לה טרילוגיית לפני של ריצ׳רד לינקלייטר. חלק מההבזקים האלה מפתיעים ומרגישים טבעיים, כמו במפגש הראשון של נורה והא־סונג הבוגרים, ולעומת אחרים – אנליטיים ומתוכננים. בכלל, התחושה היא שהסרט בנוי כשכל התמונה עומדת לנגד העיניים של היוצרת בכל שלב בצורה מחושבת שמגבילה את המתח בין מה שהיינו מייחלים בליבנו שיקרה ובין מה שאפשרי שיקרה, משוואה שעליה מבוסס כל הסרט. נורה הגיבורה מאוד בטוחה בעצמה לאורך כל הסרט, לא באמת מאבדת שליטה, וגם כצופה הרגשתי כך. האיפוק המאפיין את הסרט משמעותי גם לעיסוק המעניין שלו בפערי התרבויות, בחוויית ההגירה והוא מאפיין גם את מיקום המפגשים החדשים של נורה והא־סונג, שמתרחשים באתרי תיירות ולא ממשיכים למקומות מועדים לפורענות ואינטימיים יותר. אבל דמיינו למשל את ״מטריות שרבורג״, אם הסרט היה רק מתרפק על מה שלא קרה ולא מעורר את עוצמות הרגש שמשהו אחר עוד יקרה.
כל זה לא בא כדי לומר שהסרט לא מרגש, בצורתו שלו. התוצאה עדיין נוגעת ללב ומעוררת תובנות נעימות וחמוצות־מתוקות על יחסים, אבל היתה מרוויחה מתעוזה ומחופש גדולים יותר. כך גם בהעמדות המצלמה – יש סצנות יפות שיוצרות מעורבות בסרט, שבהן סונג מפגינה את כישורי מיזנסצנה וקומפוזיציה מעניינות וחכמות. אבל רבות מהן עוברות לעריכת שוט–ריברס־שוט קלאסית, שכבודה במקומה מונח, אבל במקרה הזה קטעה את הרצף הרגשי והדרמטי לתחושתי. פעמים אחרות, התרחשות שמשוחקת ומבוימת בצורה טבעית ונטורליסטית יפהפייה מתנגשת עם בימוי ניצבים בוסרי יותר, כמו זוג שעומד ברקע ומתנשק במשך סצנת דיאלוג ארוכה כאילו היו קרטון שהועמד שם לשם הדימוי האינטלקטואלי והניגוד שהוא יוצר עם הרגע העצור של צמד הגיבורים.
אולי כבר אי אפשר לגשת ל״חיים שלמים״ בתחושת הגילוי שליוותה את הקרנותיו הראשונות, לאחר שזכה לשבחים מקיר לקיר וסומן אפילו כמועמד בולט לפרס האוסקר שיתקיים בשנה הבאה. ובכל זאת, מובן למה הוא עורר את אותה ההתרגשות מלכתחילה. ״חיים שלמים״ הוא סרט ביכורים קטן וטוב שמצליח להקסים, לגעת ולעורר מחשבה. וגם – לעורר סקרנות לסרטיה הבאים של סלין סונג (וגם לתפקידים הבאים של גרטה לי המהפנטת שמגלמת את נורה). אולי כמו שכבות של אין-יאן, כך גם הקשר בין במאית חדשה ומבטיחה והקהל יבנה שכבה אחר שכבה עם כל סרט. אולי אלה עוד לא חיים שלמים, אבל גם לא רחוק מהם, ושווה לפגוש אותם בקולנוע.
