בשגרה לתפארת, בשתיקות בין המילים, "ימים מושלמים" מוצא יופי אמיתי מתחת לבית

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

לכו לראות את "ימים מושלמים". לכו, אבל אל תרוצו. עדיף להתהלך אט־אט אל אולם הקולנוע, אולי אפילו לשוטט. וים ונדרס, מהבמאים האהובים על מערכת אוף סקרין, מתעלה בסרטו החדש לשיאים אליהם לא הגיע זה שנים, ומציע לקהל הרחב סרט עלילתי, מיוחד וקיומי, שמחמם את הלב ומרוצף ברגעים שמחלחלים עמוק־עמוק.

הסרט עוקב אחרי היריאמה, שעובד כמנקה שירותים ציבוריים בטוקיו. אך הדגש בסרט הוא לא על אתרי הנקיון המיוחדים, אלא על שגרת ימיו של המנקה – שחייו מוכתבים על ידי פשטות חזרתית ורצופה. קצת כמו ב"פטרסון", סרטו המופלא של ג'ים ג'רמוש, היריאמה עובר בכל יום את אותו המסלול. הוא מקרצף את אותן האסלות, ובתוך כך – מוצא אושר, הקלה ונחמה.

הפתעות שונות צצות מול היריאמה, קטנות כגדולות, אך לא הן ולא המצוקה החומרית בה הוא נתון מצליחות להסיח אותו מדבקותו בריטואלים הקטנים שלו. קפה בבוקר, ביקור בבית־המרחץ, ארוחת־צהריים בחצר מקדש – אלו חוזרים על עצמם שוב ושוב, כשהיריאמה לא נותן למציאות החיצונית להסיט אותו מדרכו הצפויה והשלווה. מבלי לגלות יותר מידי, אפשר לומר שעיקר העלילה בסרט הוא שאין בו ממש עלילה.

אפילו ביחס לוים ונדרס, מדובר בסרט איטי וחסר עלילה. הוא כמעט אטמוספרי, וכל מרכיביו – אדריכלות השירותים, מוזיקת הרוק הישנה, המכונית הקטנה – נדחסים לכדי תחושה יפהפייה, שעל אף שקשה, אולי, לתאר אותה במילים – היא ברורה ומובחנת. האווירה העוצמתית הזו היא גם הסיבה שיפן בחרה בסרט לייצג אותה השנה באוסקר– למרות שונדרס, האינטלקטואל הגרמני, הוא לא בדיוק דוגמה מייצגת של הקולנוע היפני. אבל באמת, אי אפשר בכלל להשתעמם מכזה סרט, ולו רק בגלל תצוגת המשחק המרהיבה. לא פלא שהשחקן קוז'י יאקושו זכה בפסטיבל קאן על גילום דמותו של היריאמה.

כמו בכל סרטיו היפים של ונדרס, השורה התחתונה שלו, ההכרה ביופיה של המציאות – כוללת רומנטיזציה של עוני ומצוקה. מי שמחפש ביקורת חברתית נוקבת על מנקי שירותים, שיקרא את "המנקה טטיאנה": בסרט הזה זה הגיוני לגמרי שמנקה הרחובות המאושר קורא ספרות אמריקאית מתוחכמת אחרי שהוא מקדיש עשרות שעות בשבוע לניקוי של חרא. אפשר גם למתוח ביקורת על האוריינטליזם של הסרט, שמציג את היריאמה כמעין נזיר זן סגפן, נקי ושמח בחלקו. אבל האמת שלי זה לא ממש הזיז – כי הסרט לא מתיימר להיות ריאליסטי במיוחד, וכי מותר לקולנוע לייפות לרגע את החיים ולהזכיר לנו כמה הם מלאים, במיוחד בתקופות מחורבנות שכאלה.

קלישאה ישנה אומרת שונדרס לא מביים את הדיאלוגים בסרטיו – אלא את השתיקות שבין המילים. הסרט הזה מדגים זאת נהדר. בפרימיירה של "ימים מושלמים" בברלין, שם ראיתי את הסרט, ונדרס סיפר לקהל שכשהוא והצלם צילמו סצנות עם השחקן הראשי הוצמדה אליהם מתרגמת, שהייתה חברת הצוות היחידה מלבדם על הסט. אבל אפילו זה היה קצת מביך והמוני מידי עבורו, בעיקר משום שלא היה למתרגמת מה לתרגם – רוב הזמן שררה על הסט שתיקה נעימה. וכשונדרס סיפר את זה, התפשט בקרב הקהל חיוך נעים. היו לונדרס כמה סרטים דוקומנטריים מעניינים בעשורים האחרונים, אבל הם היו מאוד שונים מהסגנון המובחן שלו. לכן, חלק מההנאה שלי מ"ימים מושלמים" נבעה מכך שהוא מצליח לשחזר את נוסחת הקסם המהורהרת של סרטי המופת הישנים שלו, כמו "פריז, טקסס" או "אליס בערים". ובכל זאת, בנקודה מהותית אחת הסרט הזה שונה מכל סרטיו האחרים: אין בו נדודים.

במתכון הקלאסי לסרט ונדרסי טעים, צריך בחור מבולבל, אוטו, ובדרך־כלל גם בחורה. זה תמיד השיטוט – במדבר האמריקאי, בין עיירות גרמניות או בשמיים שמעל ברלין – שמצליח לחלץ מהגיבורים תובנה עמוקה. הליכה לאיבוד – פיזית ורגשית, היעדר עבודה ברורה ומסגרת משפחתית, חירות גדולה  – אלו הם האמצעים דרכם ונדרס מחפש בדרך־כלל את הטעם בחיים. הפעם, התובנות הן אותן תובנות – אבל הדרך להגיע אליהן היא לגמרי שונה. אמנם יש מכונית, אבל היא נוסעת שוב ושוב באותו המסלול, בין אותם תאי־שירותים. אולי המסר העיקרי של הסרט הוא בדיוק זה. לא צריך לצאת לטיולים גדולים בשביל להגיע להארות קיומיות. אפשר פשוט לדבוק בשגרה.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email