בקולנוע: 2 הזוכים הטריים באוסקר והחדש של האח כהן

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

מסכנים שכאלה

"מסכנים שכאלה" זורק את הקהל לכל הכיוונים – הוא מזעזע, מהמם ביופיו, מעורר גועל, קורע מצחוק או מכעיס וגורם לצאת מהאולם באמצע. מי הם אותם יצורים מסכנים שבמרכז הסרט? לא בלה, יצור הכלאיים הבלתי ניתן לשליטה שמלאה בסקרנות (תפקיד שזיכה השבוע את השחקנית אמה סטון בפרס האוסקר), אלא דווקא הגברים הסובבים אותה. סרטו החדש של יורגוס לנתימוס הוא יצירה על גבריות מתפרקת מול נשיות חדשה, שלא מתכופפת בפני חוקים ומוסכמות ומציבה מראה בפני החברה.

דנקן, המאהב המסוכן שבלה מחליטה שהוא כרטיס היציאה שלה למסע הגילוי המיני, תחילה נהנה מהמסתורין שלה, משבירת המוסכמות, מהאותנטיות, מהתשוקה והסקרנות – עד שהאגו שלו נפגע והוא מתפרק לגמרי. כל אחד מהגברים סביב בלה אומר לה שגבר אחר מנסה לנצל אותה. זה קורה כאשר הם עצמם רוצים ממנה משהו, ודרך המבט הראשוני שלה הם משתקפים כמנצלים בעצמם ולא רלוונטיים. אם כך, רק החוויה הפנימית שלה חשובה. אם כל האופציות גרועות גם ככה, בלה לא נותנת להן לעצור בעדה להשיג את מה שהיא באמת רוצה: להתפתח.

בלה היא ניסוי מדעי – אישה שהושתל לה המוח של עוברה ובעצם זה הופך אותה לכלי לחקירת העולם דרך מבט ראשוני. המסע של בלה לשחרור עובר דרך פילוסופיה, גילוי עולמות והרבה סקס בצורה גרוטסקית. הגרוטסקה המינית מלעיגה ומקצינה את הגבריות מסביבה ומנטרלת את הגברים מהכוח שלהם, מאפשרת חשיפה של יחסי כוח ושליטה. דרך הגרוטסקה הצורנית של הפיזיות בסרט, מתבצעות הרחקה והגזמה למפלצתי בחברה ומאפשרות לנו להתבונן על ארכיטיפים של גבריות במבט ביקורתי. זה סרט על אנושיות יותר מאשר על שחרור האישה דרך מין, אמירה על מוסכמות חברתית וצביעות. העניין הוא לא הדוניזם נשי אלא להגיד בפשטות: מי שלא מתפתח נותר שבויי מאחור. // טל הוניג

סעי בובה

בעקבות צפייה ב"נשארים לחג" (המעולה, המנחם והיפה כל-כך) של אלכסנדר פיין, חזרתי לסרט ישן של הבמאי – "דרכים צדדיות". כפי שחשבתי – הסרט שורד טוב את מבחן הזמן (כבר שני עשורים מאז שיצא), ואף משתבח: מדובר בסרט מסע-גברי מצחיק ומרגש באווירת ג'אז מגניבה, ספוג כולו (כמו הגיבורים שלו) בטעם וריח של יין טוב ובחמימות של שמש אחר הצהריים על הגפנים של קליפורניה.

מאוחר יותר באותו השבוע צפיתי בסרטו החדש של אית'ן כהן, "סעי בובה" (במקור השם רק קצת פחות רע – Drive-Away Dolls) – ויום לאחר מכן ב"פארגו", יצירת המופת של האחים כהן מהימים שבהם עוד ביימו ביחד.
בעקבות הסמיכות לצפייה ב"דרכים צדדיות" וב"פארגו", סרטו החדש של כהן איכזב אותי והוכיח שוב, כמו שהוכיח כבר הסרט שביים אחיו, ג'ואל, לבדו לאחרונה ("הטרגדיה של מקבת'") – שלטובת כולם עדיף שהאחים ישובו לעשות סרטים ביחד.

"דרכים צדדיות" של פיין עוסק במסע של שני חברים ותיקים מהקולג' שתכונותיהן הבולטות מנוגדות והפוכות אלו לאלו: האחד שחקן פרוע והולל שעומד להתחתן בקרוב והשני סופר כושל וגרוש, חובב יין איכותי אבל שקוע בבעיות כלכליות, שלא עשה דבר ספונטני מימיו. לגבי "סעי בובה" של כהן – למעשה, מדובר כמעט בגרסא נשית, פרועה ובוטה יותר של סרט המסע ההוא: שתי חברות שהן הפכים מושלמים יוצאות למסע-דרכים ברכב שכור ומאחות את השברים ביניהן בהדרגה.

ככל שהעלילה מתקדמת, מתברר כי בתא המטען של הרכב מוחבאת מזוודה יקרת ערך (וראש אנושי כרות עטוף קרח). על אף שהוא עמוס בדיחות שנונות וסצנות אחים-כהניות של קומדיה מטורפת במיטבה, כמעט כל האלמנטים ב"סעי בובה" מרגישים לי בוטים מדי, מאולצים ומרושלים. הצפייה בו היתה מהנה וקלילה, אולם כשצופים בו יום אחרי סרט-מסע מושלם כמו "דרכים צדדיות" ויום לפני סרט אחים-כהן מושלם כמו "פארגו" – כל הפגמים בו צפים על פני השטח.

בעבר כתבתי לאוף סקרין על סרטי מסע של נשים המהווים אנטיתזה למסע הגברי המוכר בקולנוע האמריקאי. המסעות הללו היוו מעין התנגדות נרטיבית – אך גם אסתטית (דרך האיטיות ותשומת הלב לדמויות שבשולי הדרך) לסרטי המסע האמריקאיים המסחריים שלרוב סבבו סביב גברים. במובנים מסוימים, "סעי בובה" כן מתחבר לכמה מהרעיונות שהעלתי אז, ובהחלט ניתן להשוות אותו ל"תלמה ולואיז" – הבסיס של כל מסע נשי בקולנוע האמריקאי. הייצוג של הזוג הלסבי שחוצה את פלורידה השמרנית והגברית כשהוא מותיר אחריו אבק של פורענות ובלאגן בהחלט מעניין וכאמור – רגעים רבים של הומור ושנינות הופכים את חווית הצפייה בו לנחמדה מאד. כנראה שכמו תמיד – הכל תלוי בהקשר, ובתזמון: העובדה שצפיתי בו בין סרטו הטוב ביותר של פיין לסרטם הטוב ביותר (אולי) של האחים כהן בשיאם – גרם לי להרגיש את הפספוס. // גדי רימר

מעשיה אמריקאית

"מעשיה אמריקאית" מתחיל כך – ת'לוניוס אליסון (ג'פרי רייט), סופר ומרצה בקורס על ספרות אמריקאיות מהדרום, מתווכח עם סטודנטית שלו על כך שעל הלוח כתוב שם הספר "הכושי המלאכותי" של פלאנרי אוקונור. הסטודנטית הלבנה (שמאופיינת בשיער צבעוני "הסטריאוטיפי" של דור הפוליטיקלי קורקט) מתווכחת עם אליסון האפרו-אמריקאי על הקושי שלה לצפות במילה הזאת במהלך השיעור. בעוד האירוניה הברורה שעולה מהסצנה הזאת אינה מעודנת, היא מייצגת בצורה משעשעת את אותה תרבות הפרוגרסיביות ומבקרת אותה. כאחד שנכנס לסרט מבלי לדעת את עלילתו מעבר למימד הביקורתי שבו, נדרכתי לבאות. אך הסרט שהתגלה בהמשך לא הצליח להתעלות על נקודת הפתיחה.

הסרט, שמעובד מהספר Erasure אותו כתב פרסיבל אוורט בתחילת המילניום, מתאר בקוטביות את חייו האישים של אליסון אל מול משפחתו, ובמקביל את חייו כסופר המשויך לתרבות האפרו-אמריקאית הכולאת אותו בתוך עולם הדימויים שלה. כשספרו האחרון אינו מייצר עניין אצל המוציאים לאור, ומצבה הבריאותי של אימו מדרדר (וכשהוא מושעה מהאוניברסיטה לאור מעשיו בסצנה הראשונה), אליסון מוכרח לייצר לעצמו הכנסה. ברגע של כעס על חוסר העניין בספריו השכלתניים, וקנאות בהצלחת הספרות השחורה המצליחה שמיוצגת כמושתת על דימויים סטריאוטיפיים של חיי הפשע והרחוב של התרבות האפרו-אמריקאית, מחליט אליסון לכתוב ספר המכיל את כל הדימויים הסטריאוטיפים האלו תחת שם בדוי כניסיון להאיר אור על הצביעות של עולם הספרות. הבעיה נוצרת כאשר הספר הופך להצלחה כבירה ומייצר בעצם זהות מקבילה עבור אליסון, זאת של פושע נמלט שכותב על חייו האישיים.

דרך חלוקת הסרט לשני עלילות שונות – הדרמה המשפחתית והסאטירה החברתית – "מעשיה אמריקאית" מבקש בעצם לייצר ביקורת ולהציג את התשובה אליה. הדרמה המשפחתית, בצורה עקיפה, מייצרת את אותו סיפור על משפחה אפרו-אמריקאית מהמעמד הבינוני-עליון, שכל קשייה והדרמות שבה אינן עונות להגדרות הסטריאוטיפים האפרו-אמריקאים, אותם סיפורים שנאמרים לאליסון שלא מייצרים עניין. בעוד החלוקה העלילתית הזאת מייצרת עניין כדימוי בפני עצמו, הוא מייצר גם חולשה בכך שכל נרטיב מרגיש לא שלם בפני עצמו, ויחדיו מובילים לתחושת מחסור ופספוס. מצד אחד, הסרט דורש את שני החלקים, מצד שני עצם הקיום המקביל שלהם מחליש את הכוח של כל אחד מהם.

הבעיה הנוספת היא הביקורת העקרה של הסרט על עולם הספרות. לא רק שעצם ההומור הביקורתי מרגיש רדוד ושטחי – לדוגמה, הסצנות הקשורות אל עמותת הסופרים המתדיינים על בחירת הספר הטוב ביותר של השנה ובה כל דמות קלישאתית יותר משניתן לדמיין – אלא שהעולם אותו הוא מבקר מרגיש כמו עולם הדימויים של התרבות האפרו-אמריקאית בשנים שבהן הספר נכתב (סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים) ולא העולם בו אנו מצויים כעת. לא שהמצב העכשווי מזהיר (הסרט הינו הנציג "השחור" היחיד בטקס האוסקרים), אבל לאחר שנים בהן סרטים כמו "אור ירח", "רחוב ביל" ו"הפנתר השחור" הציגו עולם דימויים שונה מהנורמה, יש תחושה שהספרים והסרטים אליהם הסרט מרפרפר – למשל סרטיו של לי דניאל, לרבות "פרשס" המחריד מ-2009, או כל ז'אנר סרטי הפשע בגטו שנוצרו בניינטיז – כבר מיושנים מעט, אם רק באופיים (כלומר, הדימויים התרבותיים האפרו-אמריקאיים שזוכים להכרה עדיין לרוב מסתכמים בסרטים על הנושאים האלו, אך הם נהפכו מעט יותר מורכבים).

ולבסוף, עבודת הבימוי של קורד ג'פרסון לוקה בחסר. ג'פרסון, שפרץ לתעשייה דרך עבודתו כתסריטאי במספר סדרות טלוויזיה, מדגיש את הפער ביכולותיו בין תסריטאי מוכשר לבין במאי חסר ניסיון. בסרט ניכרת חוסר הבנה מוחלטת להעמדת סצנות, בימוי מצלמה או חשיבה על המיזנסצנה ויצירת דימויים ויזואליים (וכשזה כן קורה לבסוף, זה צועק את הדימויים כמו תרגיל בימוי שנה א).

אם זה נשמע שהסרט אינו ראוי לצפייה, רחוק הוא מכך. ג'פרי רייט בתצוגת משחק מצויינת שמעלה את התהייה למה הוא לא מקבל יותר תפקידים ראשיים, ואיתו שאר הקאסט המעולה. הביקורת העולה מהסרט הינה חשובה ויש לתת עלייה את הדעת. הבעיה היא שהסרט מבטיח ומעלה רעיונות חשובים ומרתקים, אך לא מצליח למצות אותם או להתעמק בהם כפי שהם דורשים. // דולב אמתי

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email