פריסילה אלביס פרסלי סופיה קופולה

לאן נעלמה פריסילה פרסלי בסרט של סופיה קופולה על חייה?

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

״פריסילה״, סרטה החדש של סופיה קופולה, מגיע למסכים בישראל בימים שבהם אני עסוקה יותר מאי־פעם בשאלות על קולנוע ומלחמה והצפייה בו עימתה אותי עם השאלות האלה במיוחד. במה לגיטימי או לא לגיטימי לעסוק עכשיו? האם יש מקום לקולנוע שלא עוסק במצב הפוליטי? האם לגיטימי לספר סיפורים על טרגדיות שלא אני עברתי בעצמי? יותר מכל, מעסיקה אותי שאלת המקום של יצירה נשית בזמן מלחמה. האם יש מקום לסיפורים שלנו, כאלו יום־יומיים וכאלו שקצת פחות, גם בימים אלו?

״יצירה נשית״, מה זה אומר בכלל? האם יצירה נשית היא יצירה של יוצרות נשים? מהו מבט נשי? רבות וטובות עוסקות בשאלה המורכבת הזו. גם כשההגדרה אמורפית, בטוח שסרטיה של סופיה קופולה נכללים בקטגוריה. הגיבורות של קופולה הן נשים, לרוב נערות מתבגרות שקטות, אשר חוות משבר עמוק כשהן נאבקות להגדיר את עצמן ולמצוא את קולן; יהיו אלה האחיות הבלונדיניות שבוחרות במותן ב״חמש ילדות יפות״, דמותה האייקונית של סקרלט ג׳והנסון שתקועה במלון ביפן ב״אבודים בטוקיו״, או מארי אנטואנט שמתגלה לנו על המסך כנערה מתוסכלת ומשועממת בסרט המדהים ״מארי אנטואנט״, שלטעמי הוא שיא יצירתה.

קופולה תמיד בוחרת במבע קולנועי עדין המתחקה אחר החוויה הרגשית של הדמויות, בעיצוב מוקפד בגווני פסטל, ובמאבק כן לחופש בתוך סביבה מדכאת וכולאת. רבים מסרטיה עוסקים בדמויות פריבילגיות בדרכים שונות – מעמדן הכלכלי־חברתי גבוה, הן משכילות, ויותר מכל – יפייפיות. קופולה הצליחה לעשות קריירה מפירוק הקלישאה שאומרת שאם את יפה טוב לך. היא הצליחה לחשוף ברגישות כיצד יופי יכול להוות מכשול, וכיצד פריבילגיה לא מבטיחה תחושת ביטחון וחופש. אלו חלק מהסיבות שהפכו אותה, מהרגע שנחשפתי לסרטיה, לאחת ההשראות הכי גדולות שלי.

אך ״פריסילה״, לצערי הרב, הוא אכזבה קולנועית עצומה. הסרט, שעובד על־ידי קופולה מהאוטוביוגרפיה המהוללת שכתבה פריסילה פרסלי ("אלביס ואני״), עוסק כמובן במערכת היחסים שהתפתחה בין פריסילה בת ה־14 לאלביס, בהיותו גבר מבוגר. על פניו זהו סרט על אהבה ושברה, על הבטחה לאהבה שהופכת לאימה. על הנייר מונח סיפור אינטימי על נערה חסרת קול שנכנסת למערכת יחסים מטלטלת, שבה אין לה טיפת שליטה על חייה, ושעם התבגרותה היא הופכת לאישה שמוצאת את כוחה ועצמאותה. בפועל, ״פריסילה״ מרגיש כמו קליפה ריקה, חיקוי לא משכנע שקופולה עושה לסרטיה הקודמים.

קודם כל, חסרה ל״פרסיליה״ התפתחות עלילתית ורגשית והסרט נחווה כאסופה של רגעים מרוחקים וקרים. אמנם גם סרטיה הקודמים של קופולה עקבו אחר מהלך רגשי סובייקטיבי יותר מאשר עלילה דרמטית קלאסית, אך התפתחות הדמויות הצליחה לטלטל את הצופים ולשכנע אותנו. לעומת זאת, פריסילה נותרת דמות שטחית, פאסיבית ולא מוגדרת מההתחלה ועד הסיום.

אני מבינה כי קופולה ניסתה להתחקות אחר דמות של נערה ביישנית שלא יודעת מה היא רוצה, אך במקום לייצר תחושה שמתחת לנימוסים ולחיוכים מסתתרת נערה עם חשקים ורצונות, פריסילה נותרת לאורך כל הסרט חסרת אופי. גם הרגעים שבהם היא מתפרצת על אלביס עוברים מתחת לרדאר, כי המצלמה נותרת רחוקה ממנה או מתמקדת בדמות אחרת במקום. באופן כללי, הסרט מתבונן בפריסילה מהצד, ממרחק, ובכך מקשה להזדהות עמה. רגשותיה לא נחשפים, הם אינם נגישים לצופה ולכן גם אינם משכנעים. המבט של פריסילה, תחושותיה ומחשבותיה נשארים מחוץ לסרט. כמה חבל.

לא זאת בלבד אלא שפריסילה נדמית לאורך הסרט מושלמת, חסרת פגמים לחלוטין. היא הזכירה לי גרסה של ברבי מסרטה של גרטה גרוויג יותר מאשר נערה אמיתית שבן זוגה המבוגר כופה עליה להפוך לבובת ראווה בלבד. הסרט נפתח במונטאז׳ קצר של פריסילה מתאפרת ועוטה על עצמה את הסממנים הפיזיים המוחצנים שמזוהים עם דמותה האייקונית. מצד אחד, יש כאן ניסיון להציג את הרגע זה כהתחפשות מלאכותית. מצד שני, הסרט מעולם לא חושף בפנינו את פריסילה של מתחת לתחפושת. לכן, סיקוונס ההתאפרות מרגיש כמו חיקוי למונטאז׳ים דומים מסרטיה הקודמים של קופולה, יותר מאשר מרכיב נחוץ ובעל משמעות בסרט הזה.

הקושי להזדהות עם פריסילה נובע גם מאופן הצילום והעריכה בסרט: סצנות מורכבות ומעניינות של מאבקי כוחות כואבים צולמו באופן כה שמרני – שוט–רוורס שוט – שקשה להאמין שהן באמת בוימו על ידי קופולה. במקום לאפשר שתיקות ומבוכה כנה, הסרט קופץ מיד לסצנה הבאה, ולא משאיר שום מקום להרגיש. גם עריכת הסאונד מחזקת את הקופצנות הזאת, כשסצנות קצרצרות מלוות במוזיקה חזקה, שמיד נעלמת במעבר לסצנה הבאה. העריכה והצילום הגנרי יוצרים חוסר הלימה בין סצנה לסצנה.

פריסילה ביקורת אלביס פרסלי סופיה קופולה

קונפליקט מרכזי בסרט הינו רצונה של פריסילה לשכב עם אלביס, בעוד שהוא דוחה אותה שוב ושוב בתירוצים שונים וכואבים, אך שוכב עם נשים רבות מהצד. אך הפלא ופלא, כשמגיע הרגע והשניים שוכבים, סצנת הסקס נותרת על רצפת חדר העריכה ואנו הצופים לא עדים לרגע שפריסילה כה ציפתה לו. האם אלביס התייחס אליה בכבוד? האם כאב לה? האם היא נהנתה? לעולם לא נדע. הסרט מתייחס לחשקיה של פריסילה באדישות מוחלטת, בדיוק כמו שאלביס מתייחס אליה. גם כאשר היא עומדת ללדת (מופיע רגע קטן ומשעשע שבו היא מתאפרת לקראת הלידה) אנו קופצים מיד לסצנה שלאחר הלידה, כשהיא יושבת במיטת בית החולים, זוהרת ונקייה, אוחזת בבתה. לא נזכה לראות אותה מזיעה, כואבת, בוכה או מתעצבנת. הסרט מנסה לצייר את פריסילה כמי שתמיד נאלצה להיראות טוב עבור אלביס, בניגוד לרצונה, אך קופולה שוכחת לחשוף מה רצונה הרגשי, על מה היא נאבקת. כשהסרט מראה מי היא פריסילה רק ביחס לאחרים, ולא מי היא ביחס לעצמה ומה הם רצונותיה המושתקים, אנו נותרים רק עם הזיוף שהיא מעלה עבור אלביס.

זו הבעיה העיקרית שלי עם ״פריסילה״ – גם בסרט שמתיימר לספר סיפור מנקודת מבטה של רעייתו המפורסמת של אלביס (שהושתקה לחלוטין ב״אלביס״ של באז לורמן), אנו מעולם לא זוכים לראות מי היא בלעדיו. הסרט נפתח ברגע שבו היא מוזמנת לפגוש את אלביס, ונגמר ברגע שהיא עוזבת אותו. כנראה לא סתם קוראים לספרה של פרסלי ״אלביס ואני״. ממש כך – זהו סרט רק על פריסילה כשהיא עם אלביס, ולא שום דבר מעבר לכך. מאבקה לחופש ולעצמאות לא מופיע בסרט. ניסיון לא מספק לכך מופיע בסצנות קצרות, כשפריסילה נוסעת לבדה ללוס אנג׳לס, אוכלת עם חברים (מי הם חבריה? אנו לא יודעים), לומדת אומנות לחימה ומפלרטטת עם המאמן שלה. כשהיא חוזרת, היא מודיעה לאלביס, ״אני עוזבת את הנישואים שלנו״. הוא לא נאבק, והיא עוזבת. כך, בסיקוונס אחד, ללא שום מכשולים, אנו צופים בפריסילה הופכת לעצמאית. או במילים אחרות, פריסילה פגשה גבר אחר. מאבקה לעצמאות מסומן בלבד, ולכן מאכזב ולא משכנע. דמותה כמו שואבת משמעות ואופי רק ביחס לאלביס. כדמות עצמאית היא לא מחזיקה מעמד.

עם זאת, יש דברים שקופולה עושה נפלא כמו בכל אחד מסרטיה. העיצוב האמנותי יוצא מן הכלל בריאליזם שלו ובו בעת באסתטיקה המהפנטת שלו. הכימיה והמתח המיני בין קיילי ספייני (פריסילה) וג׳ייקוב אלרודי (אלביס) מצליחים להרים סצנות שלמות. שני הכוכבים הצעירים עושים עבודה יפה ומחזיקים את הסרט על כתפיהם, אך גם הם נופלים אל המניירות, וככל שהסרט מתקדם ונישואיהם מתפרקים האמינות הולכת ואובדת.

בסופו של דבר, ״פריסילה״ היה יכול להיות סרט מרתק. יש כאן הזדמנות לעסוק מקרוב ביחסים ידועים של נערה צעירה ואנונימית עם גבר מבוגר ומפורסם. הזדמנות לעסוק ביחסי כוחות וביחסי מרות, במאבק של נערה שיש־לה־הכל־כביכול עם ההשתקה היום־יומית שהיא חווה, כלואה בכלוב זהב. במקום זאת, קופולה לא מחדשת דבר – לא מבחינה נרטיבית, לא בייצוג נשי, לא בשפה הקולנועית. סגנונה איך שהוא הלך והצטמצם לכדי חיקוי תפל של עצמו. מה המוטיבציה לעשות סרט כזה, כאשר הוא לא מאפשר לנו להעמיק בחוויה האישית והספציפית של פריסילה פרסלי?

כשאני שואלת את עצמי מה המקום של יצירה נשית בעת מלחמה, התשובה בסופו של דבר ברורה לי. סיפורן של נשים הוא תמיד רלוונטי וחשוב, גם אם מלחמות מזוהות עם גברים ומנוהלות, לצערנו, על ידי גברים בלבד. החוויה היום־יומית או הלא־יום־יומית שלנו בעקבות המלחמה תמיד חשובה ולשים אותה בצד בשביל סיפורים של גברים זו אף פעם לא התשובה. לצערי, קשה להמליץ על סרטה החדש של סופיה קופולה במיוחד עכשיו – סרט שמפספס את הפוטנציאל הענק שחבוי בו, ונוגע בחוויה הנשית רק בשטחיות.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email