מחשבות על "רבקה": צבע חדש לקלאסיקה של היצ'קוק?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ככל שעובר הזמן ובתי הקולנוע נותרים סגורים, כמות התוכן שמגיע ישירות לצפייה הביתית רק הולכת ועולה. השבוע, לצד כמה סרטים מעניינים נוספים, עלתה בנטפליקס הגרסה החדשה לרבקה, בבימויו של בן וויטלי. הסרט מבוסס כמובן על המקור הספרותי בעל אותו השם שכתבה דפנה דה מוריה – אולם הוא קודם כל מחייב השוואה לעיבוד הקולנועי של אלפרד היצ׳קוק, משנת 1940.

כפי שניתן לצפות, על אף שמונים השנים שמפרידות בין הגרסאות, רבקה של וויטלי לא מצליח להתקרב למורכבות ולעידון שהקרין העיבוד של היצ׳קוק, שצפייה מחודשת בו גרמה לי להבין עד כמה חדשני ומרהיב הוא. סרטו של היצ׳קוק, בהפקת המפיק האגדי דיוויד או. סלזניק,  נחשב בצדק לאחת מפסגות הקריירה המוקדמת של היוצר הגדול, ואף זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר באותה שנה (שנה קודם לכן זכה המפיק סלזניק באותו הפרס על קלאסיקה קולנועית נוספת – חלף עם הרוח).

העלילה עוקבת אחר בחורה צעירה הנישאת לאלמן ממעמד גבוה ממנה, ונוסעת לגור עמו באחוזתו המשפחתית והמבודדת באנגליה, מנדרליי. שם, היא מנסה להתרגל לשגרת חייה החדשים, ולהיאבק בצלה של אשתו הראשונה והמתה של בעלה, רבקה. שמה הפרטי של הגיבורה לא מוזכר לאורך כל הסרט, כניגוד מעניין לשמה של רבקה, אשר לא נוכחת בסרט פיזית, אך שמה עולה שוב ושוב, רקום על מפיות וכריות ברחבי האחוזה. צלה של רבקה המסתורית מאפיל על האחוזה כולה ועל הסרט עצמו, ובהדרגה נראה שכל אחת ואחת מהדמויות, מלבד הגיבורה התמימה, מכירות צד אחר באותה דמות מסתורית.

במרכז המאבק של הגיבורה להיכנס לנעליה הגדולות של רבקה, עומדת מנהלת משק הבית הקשוחה, גברת דנברס, אשר לא מעוניינת לתת לה לתפוס את מקומה של המנוחה. אין לי כוונה לחשוף את שאר התפניות העלילתיות (בגרסה המוקדמת, וגם את אלו שבגרסה המחודשת והפחות-מצונזרת), אולם אוסיף כי ככל שמתבהרת התמונה לגבי התרחשויות העבר באחוזה, ומותה המסתורי של רבקה בטביעה – כך צפות אל פני השטח גם שאלות נוספות ומטרידות לא פחות בנוגע לבעלה, מקסים דה וינטר.

הגרסה המחודשת של רבקה מנסה בכוח להתאים את עצמה לזמננו ותוך כך לבדל את עצמה מסרטו של היצ׳קוק, קודם כל על ידי הדגשת השימוש בצבע. בעוד שסרטו של היצ׳קוק צולם בשחור לבן מרהיב, הגרסה הנוכחית מתהדרת בהיפר-צבעוניות, שברגעים הטובים שלה היא בעלת חן מסוים וברגעים אחרים נראית מתאמצת, דיגיטלית מדי ולא מעודנת. באופן כללי, על אף השנים הרבות שמפרידות בין הגרסאות, לא ניכר שהשפה הקולנועית של רבקה החדש משוכללת יותר מזו של הגרסה הקודמת.

 

הגרסה של היצ'קוק לצד העיבוד המחודש

 

מעבר לצבעוניות, גם העריכה יוצאת הדופן, המערבבת בין זמנים ומרחבים, מרגישה כבחירה אסתטית שרירותיות למדי, ומנסה לסלול כיוון סגנוני אחר מזה שבו צעדה הגרסה של היצ׳קוק וסלזניק. יחד עם זאת, אציין כי הניסיון להבנות בעזרת העריכה תחושה של זיכרון מעורפל – או יותר נכון מעוות – מתחברת באופן יפה בעיניי לקשר של המספרת (הגיבורה) והצופים: היא מספרת את הסיפור כ״יודעת כל״, אולם היא משמיטה ממנו פרטים שיהיו קריטיים בהמשך הדרך, וככזו, למרות התדמית התמימה שלה, היא למעשה מספרת לא מהימנה ושקרנית – כמו רוב הדמויות שמופיעות בסרט. העריכה מדגישה זאת היטב ובכך יש בה ערך מוסף.

גם מבחינת ההקשר הפמיניסטי של הסיפור הסרט לא ממש מחדש ביחס לגרסה המוקדמת, ואף מבטא סוג של הליכה אחורה במובנים מסוימים. הבסיס הסיפורי של רבקה נשען על מסרים פמיניסטים מובהקים, כשהגיבורה חיה במציאות שבה כולם אומרים לה כיצד היא צריכה להיראות, להתנהג ולחיות. מערכת הציפיות הבלתי אפשרית שאליה היא נקלעת בתחילת הסרט היא סמל למצבן החברתי של נשים באופן כללי, והעובדה שהסרט הנוכחי, שנעשה שמונים שנים לאחר סרטו של היצ׳קוק, עדיין דרוש על מנת לדון במעמד המגדרי הזה – היא עצובה בפני עצמה.

השחקנים הראשיים לא מצליחים למלא את נעליהן הגדולות של הקאסט המקורי, ולא מגיעים בעיניי לשיאים הזכורים של הדמויות בגרסה הישנה – בעיקר לא  ארמי האמר בתפקיד מקסים דה וינטר, שלטעמי הוא החלש ביותר באנסמבל השחקנים הנוכחי. באופן כללי, בעיקר בגלל התסריט, הקשר בין דה וינטר לגיבורת הסרט מרגיש לא אמין כל כך, והכימיה ביניהם לא כובשת את המסך באופן שבו היה ניתן לצפות (וביחס לגרסה המוקדמת כמובן). לילי ג׳יימס בתפקיד הגיבורה ובעיקר קריסטין סקוט טומאס בתפקיד מיס דנברס עושות עבודה מרשימה יותר.

 

 

ה״דמות״ המעניינת ביותר בסרט הנוכחי היא דווקא האחוזה, מנדרליי, שהצילום הצבעוני והדינמי לצד העיצוב המוקפד הופך אותה למרשימה, מסקרנת וייחודית לא פחות מבסרטו של היצ׳קוק. רבקה הוא סרט שבו למרחב בו פועלות הדמויות, בו ״כלואה״ הדמות הראשית ואשר מעליו מרחפת רוחה של רבקה ישנו תפקיד משמעותי מאוד ביצירת האווירה המסויטת של הסיפור. האופן שבו האחוזה משקפת כלפי חוץ את מצבה המנטלי המתערער של הגיבורה ככל שעובר הזמן, מאפשר בהחלט להשוות אותו למרחבים דומים בתולדות הקולנוע אשר תפקדו גם הם באופן דומה – מהאזרח קין של אורסון וולס ועד הניצוץ של סטנלי קובריק.

העיצוב המושקע והצילום הייחודי (רוב הזמן), מגיעים לשיאם בכמה סצנות חלום עמוסות דימויים עוצמתיים, אולם למרות החלומות (שלא היו קיימים בגרסתו של היצ׳קוק) דווקא רבקה הנוכחי מרגיש נהיר וברור מדי, מפורש ומדי ועל כן גם פחות מורכב. המערכה האחרונה של הסרט, בה נזנחים מאפייני המותחן הפסיכולוגי האפקטיבי-יחסית שנבנה עד אז, ובה הסרט הופך לסוג של דרמת בית-משפט, היא החלשה ביותר בעיניי (גם בגרסה המוקדמת). איכשהו, דווקא כשהמניעים של הדמויות השונות נהיים ברורים יותר, וכשהרצונות של הדמות הראשית מתעצבים סוף סוף, הסרט פחות עובד.

רגעים יוצאי דופן שמשקפים מורכבות אמנותית מגיחים מדי פעם לאורך הסרט, ביניהם השנייה האחרונה שלו – מבט מעורר מחלוקת אל המצלמה – אולם הם נבלעים בעומס ויזואלי של עריכה וצילום מודגשים מדי, מתאמצים מדי ומוגזמים, על רקע תסריט לא מספיק משכנע.

בסופו של דבר, רבקה של שנת 2020 הוא סרט מומלץ למי שצפה בגרסתו של היצ׳קוק ומעוניין להשוות אותו אליה, או פשוט לחזור לרגע אל מנדרליי הישנה מזווית קצת אחרת, צבעונית יותר ומעודנת פחות. למי שלא נחשף אל הסרט המוקדם אני ממליץ לצאת לרגע מנטפליקס ולמצוא דרך כלשהי לצפות בו.

 

גם ברבות השנים שחלפו, הגרסה של היצ'קוק מרשימה מתמיד

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email