בין משחק לסרט: "הסוד של רטרופוליס" בפסטיבל הסטודנטים (ובדרך לקאן)

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

עם השנים, אני תוהה אילו חוויות אבדו משגרת יומי – ואילו עדיין נוכחות בה, כמה צריך לאחוז בכוח בעבר וכמה אני יכול להתפשר על העתיד. הרבה פעמים אני נרתע ממחשבות אלה, ואולי לכן תמיד נטיתי לצלול לעולם של תחושות נוסטלגיות. אחת מן התחושות הללו היא כלפי הקולנוע, כשגם אם הוא עדיין פה, מרגיש לי שהוא נעלם מרגע לרגע. בתי הקולנוע השכונתיים נעלמו מהנוף העירוני, כמו גם חנויות הוידאו שהיו מהפנטות בתור ילד. בכלל, אני עוד נזכר בעולם שלפני שירותי הסטרימינג והתוכן הבלתי נדלה, עולם של צמצום שקרא לי לחזור בלופ אינסופי על אותם הסרטים ולהינות מהם לא פחות מכאלה שאני רואה לראשונה.

לכן זה ממש אבסורד שדווקא אני אלך להתנסות בפרויקט מציאות וירטואלית (VR), שכן גם תוכן אינטראקטיבי (כמו משחקי מחשב) מעולם לא דיבר אלי, ובטח שלא כשהוא מתווך בטכנולוגיה שאני עדיין לא מכיר. למרות זאת, מצאתי את עצמי מתנסה כחלק מקהל המבחן של "הסוד של רטרופוליס", שהוא פרויקט מציאות וירטואלית חדש מטעם חברה ישראלית קטנה שנקראת "פינאט באטן" של האחים אסף ואיל גבע. בזכות איל התנסיתי לראשונה במציאות וירטואלית, עוד לפני כמה שנים, ולמרות שאני לא מתחבר ליצירות אינטראקטיביות ומשחקים, כבר אז הופתעתי מכמה אינטנסיבית החוויה הייתה עבורי.

לשחק ב"הסוד של רטרופוליס" היתה אחת החוויות ה"קולנועיות" הכי עוצמתיות שחוויתי זה זמן רב. ישבתי עם חיוך במשך שעה וחצי (אורך של סרט קולנוע ממוצע) כשאין לי מושג מה קורה בחדר מסביבי, ונשאבתי לחלוטין לתוך עולם שהתאהבתי בו עוד לפני שהתחלתי לשחק. נכנסתי לחלוטין לדמות אנדרואיד, שיצא לסיבוב בגרסה פארודית ומוקצנת של עולם סייברפנקי ורטרו־פוטוריסטי בסגנון העולמות הקולנועיים של "ברזיל", "מטרופוליס" ו"בלייד ראנר". רק שהפעם העולם הצבעוני הקיף את כל זווית הראייה ושאב אותי למסע מסויט וקומי במיוחד, בנעליה של דמות רובוט ניהיליסטי (בהשראת הרובוט בנדר מסדרת הטלוויזיה "פיוצ'רמה"), כשבחלק מהזמן אתה שולט בבחירותיה ופעולותיה, ולעיתים רק יכולתי לשבת מאחור ולהביט בעלילה נפרשת בפני – ממש כמו בסרט קצר.

הבחירה בז'אנר המדע־הבדיוני וסגנון הקולנועי של פילם נואר, מעלה שאלות אודות הדמויון והשוני בין שני המדיות – קולנוע ומשחק אינטראקטיבי. בפעם הראשונה ניסיתי להבין למשל, איך לעזאזל אני ממשיך לסצנה הבאה? זו סוגיה שאינך נדרש אליה בעת צפייה פסיבית בסרט. בנקודות רבות גם תהיתי אם בחירה אחרת שלי הייתה משפיעה על אופי החוויה – האם יחשפו פיסות הומור שנונות שפספסתי, או קטעים תסריטאיים למניהם שמוסתרים בתוך המשחקיות של הסרט? ללא קשר לבחירותי הספציפיות במהלך המשחק, מצאתי את עצמי חושב לא מעט פעמים אודות הגבולות הנרטיבים החדשים של המדיום.

"הסוד של רטרופוליס" הוא חוויה ששחררה אותי מהקיבעון המחשבתי שהפריד באופן מוחלט בין קולנוע לחוויה נרטיבית אינטראקטיבית. הייתי בתוך עולם מוכר, אבל כזה שעבורי תמיד היה בין המילים בספרים או בצד השני של המסך. ככה הגעתי למקום שחלמתי להיות בו דרך דלת שלא רציתי לעבור דרכה. טעיתי. ושמחתי שטעיתי. העולם של רטרופוליס משלב בין העתיד לעבר, ובין המשחקים החדשים לבין הקולנוע הקלאסי.  

לא מפתיע לגלות שהמשחק התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן במסגרת מיוחדת למשחקי מציאות וירטואלית, שתיערך בחודש יולי הקרוב. לאחר שמתנסים בחוויה כזו, זה נראה הכי הגיוני שמדיום ה־VR יוצג לצד אולמות הקולנוע, הרי שגם כאן הצופה/שחקן "לבד" בתוך קסדה חשוכה, אבל לצדו אחרים שחווים חוויה דומה. נקודת ההשקה הזו בין קולנוע ומשחקיות משתקפת גם בעולמות מהם הגיעו יוצרי המשחק: אסף גבע, מי שלמד מדעי המחשב ואנימציה בבצלאל, ואחיו איל גבע, שלמד תסריטאות בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, כשאליהם חבר דניאל הו שעיצב את האנימציה ואת העולם בו הסיפור מתרחש. שלושתם ישבו במקלט במשך שנת הקורונה ופיתחו יחד את המשחק, כשספרים של ריימונד צ'נדלר מפוזרים על השולחנות ופוסטרים של סרטים משנות ה-40 תלוים על הקירות.

עוד לפני פסטיבל קאן, יהיה ניתן לראות את המשחק במסגרת תערוכת המדיה של פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי. שם אסף ואיל יהיו בחבר השופטים של התחרות הבינלאומית לניו-מדיה, ויספקו הצצה למשחק שלהם. כמו כן, הם יערכו מפגש מיוחד של שאלות ותשובות על פיתוח המשחק, שילווה באירוע השקה חגיגי, ביום רביעי ה-23.06 בשעה 16:00. "הסוד של רטרופוליס" יוצא לרשת ב21.07.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email