שאנג צ'י

מי הגיבור האמיתי של "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות"? – ביקורת סרט

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

"שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות", שיוצא השבוע למסכי הקולנוע מסקרן משתי סיבות. ראשית, אחרי "האלמנה השחורה", הוא החזרה המשמעותית הראשונה של סדרת "היקום הקולנועי של מארוול" מהנוקאאוט שהביאה הקורונה לתעשייה ולתרבות הצפייה בקולנוע בכלל. שנית, הוא הסרט הראשון בסדרה (ובכלל בז'אנר גיבורי העל העכשווי) שבמרכזו גיבור אסייתי־אמריקאי, כחלק מטרנד נחוץ של גיוון אתני, מגדרי ותרבותי, לאחר עשור שלם של סרטים על גברים אמריקאים לבנים.

לצד ההצלחה המסחרית והפופולאריות הכבירה, חיצי ביקורת רבים עדיין מופנים כלפי סרטי "היקום הקולנועי של מארוול", המותג המרכזי בקולנוע האמריקאי המסחרי של העשור האחרון. הפטנט שעומד מאחורי הסדרה – בה כל הסרטים קשורים אחד לשני במידה כזו או אחרת – ודחק את שוברי הקופות הקלאסיים הצידה ונהפך למעין מונופול הוליוודי (לא מפתיע, כשהוא בבעלות דיסני). אך המאשימים רואים את סרטי מארוול כמוצרים סכריניים ושבלוניים, תוצרים טרנדיים של פס יצור שעיקר עניינו הוא רווח כלכלי, אשר פונים לקהל רחב ככל הניתן על חשבון עשיית קולנוע אישי שלוקח סיכונים.

מבלי להתייחס בהרחבה לגופן של הטענות (ולא להשלכות היותר רחבות שהן מציגות ביחס להוליווד), אציין שאני מסכים רק באופן חלקי: ביקום של מארוול מסתתרות כמה יצירות באמת נהדרות (כמו "איירון מן" ו"שומרי הגלקסיה"), וגם כמה סרטים אפיים שה"קולנועיות" שלהם נמדדת בהיותם אירוע הוליוודי עצום, היסטרי והיסטורי: "הנוקמים: סוף המשחק", האפוס שאיחד את כל הגיבורים לקרב על עתיד האנושות, הוא "חלף עם הרוח" של ימינו (וכנראה יתיישן כמוהו). בכל מקרה, הרעיון הקולנועי הכי מעניין שהיקום של מארוול מציע הוא החזרה החוזרת והנשנית של דמויות בסרטים השונים־דומים של המותג, ולא רק בהמשכונים ישירים – ניסיון שמשלב בין תוצרים קולנועיים לנרטיב המשכי וחזרתי. כלומר, השלם גדול מסך חלקיו.

והפעם – שאנג צ'י הוא הבן המנוכר של מנהיג ארגון הצללים "עשר הטבעות", שבעזרת כוחן של עשר טבעות קסם שולט ביד רמה בטרור העולמי. הוא נאלץ לחזור למזרח הרחוק מגלותו האמריקאית ולהתעמת עם אביו כדי למנוע התפרצות של איום קוסמי קמאי שעלול לפרוץ בכל רגע ולכלות את העולם כולו. אם הסיפור הזה נשמע מצלצל לכם מוכר, אתם לא טועים: לא רק שהוא הונצח בצורה דומה בסדרת "מלחמת הכוכבים", הוא גם חזר בסרטים רבים לפני ולאחר מכן, אפילו בתוך היקום של מארוול ("שומרי הגלקסיה חלק 2", למשל). גם אם נשארים נאמנים למקורות הקומיקס, "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" לוקח תבנית מאוד מוכרת של בן מורד שמנצח את אביו כמעשה גבורה והתבגרות, וניגש אליה בצורה צפויה וחסרת מורכבות: האג'נדות של הדמויות מובנות בצורה שטחית וממצה כבר בתחילת הסרט והן מובילות אותן ממש עד הסיום.

 
שאנג צ'י

כדי לפצות על פיתולים מעניינים בעלילה, הסרט אורג פלאשבקים לכל אורכו ומתרכז בעיסוק חוזר ונשנה ומעט מתיש בעבר. חלקים אלה מציגים את התפתחות מערכת היחסים בין האב לבנו שהובילה ליחסים ביניהם כיום כדי להסביר את סיפור הרקע המפותל. אך העריכה בין העבר להווה יוצרת ערבוב מוזר: בעוד שחלק מהסצנות מגיעות מאוחר מדי ומעט מדי, חלקן חוזרות שוב ושוב עד שכל ניואנס בהן כבר נדרס לחלוטין.

ההרגשה הזו חוזרת גם בכתיבת הדיאלוגים, כשהדמויות מרבות לדברר באופן ישיר את מה שהן מרגישות (בלי ליצור פערים אירוניים בין הנאמר למורגש, למשל). אותי זה לפעמים הצחיק, אבל לרוב העיק ותסכל. לדעתי, זה בעיקר חותר תחת כל מה שאני מצפה שקולנוע יעורר בי כצופה.

אבל, אם לא נרתעתם לחלוטין מצפייה בסרט עד כה, תנו לי לזקוף לזכות "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" גם כמה מעלות. ראשית, הבחירה בפרספקטיבה תרבותית אחרת, גם אם לפעמים מרגישה רק סמלית, בכל זאת מייחדת את הסרט. חלקים נרחבים ממנו דוברים מנדרינית, רובו מתרחש במזרח הרחוק ואת הנבל הפטריארך מגלם טוני ליונג, שידוע בעיקר בזכות תפקידיו בסרטים של וונג קאר וואי כמו "מצב רוח לאהבה". הוא למעשה הכוכב האמיתי של הסרט, ולא רק בגלל שדמותו היא הכי מורכבת ומעניינת. ליונג, ולצידו גם השחקנית מישל יאו, הם שני שחקני־על ותיקים בקולנוע האסייתי שכל פריצה שלהם בסרט מיינסטרים מערבי היא תענוג. במקרה הזה הם מפיחים חיים ורגש בדמויות שנכתבו מתחת למידותיהם. קשה לומר את אותו הדבר על השחקנים האחרים ובייחוד על סימו ליו, המגלם את שאנג צ'י הגיבור, שהופעתו הייתה אנמית וחסרת ייחוד.

שאנג צ'י
טוני ליונג, גדול על הסרט.

הסרט שואב מהמקורות התרבותיים של ז'אנר סיפורי הלוחמים הסיני הקרוי "וושיה" (Wuxia), שהשפיע בהוליווד גם על סרטי ה"מטריקס" שצולמו בידי אותו צלם, ביל פופ. בהתאם, "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" מציג אקשן של אמנויות לחימה עם כוריאוגרפיה אקספרסיבית – גם של השחקנים וגם של המצלמה. השימוש בסגנון הזה מעניק לסצנות האקשן בסרט מעט ייחוד ועניין, ובעיקר מבדל אותו מהסגנון הקבוע של סרטים אחרים רבים מבית מארוול, שידוע כי לרוב הם מבוימים בנפרד על ידי צוות טכני מיוחד. בכל זאת, האקשן לא הצליח לרגש באמת. כל קטעי הפעולה בסרט מרגישים מאוד "סטריליים", בדומה לשאר הסרטים של מארוול, ומסיבות דומות: הימנעות מהצגת אלימות פיזית מפורשת, ודימויים שבעיקר נשענים על אפקטים מיוחדים ואנימציה ממוחשבת.

למרות הפרספקטיבה החדשה, "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" שטחי להחריד, עושה קיצורי דרך שמעקרים כל סיכון רגשי אמתי או השלכה משמעותית כלפי הדמויות, ואפילו סצנות האקשן שבו מנסות לחדש אבל לא פורצות מהגבולות הבטוחים של הז'אנר. לכן בעיניי הסרט לא נמנה עם הסרטים הטובים של מארוול, אלא מתאים לקטגוריה השנייה, זו שראויה לרוב הביקורת.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email