סרטים אהובים רוברט אלטמן גנבים כמונו

כאוס מאורגן – 5 סרטים אהובים של רוברט אלטמן

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

אם תעמידו אותי עם הגב לקיר ותדרשו ממני לבחור את הבמאי האהוב עליי, אענה שזהו רוברט אלטמן. אולי תזהו בתשובתי נימה של חשש קל, גם כי כבר התרגלתי להרמות הגבה, וגם בשל העובדה שגם לי לא ברור לגמרי מה כל כך תופס אותי מבחינה רגשית ואישית בקולנוע שלו, על אף היותו אחד מן הבמאים הייחודיים והרדיקליים ביותר שפעלו בקולנוע הנרטיבי.

הסגנון האסתטי והנרטיבי של אלטמן היווה קו פרשת מים כה מהותי בקולנוע בכלל ובקולנוע האמריקאי בפרט, עד כדי כך שהמונח "Altmanesque" המאפיין את סגנונו נרשם באופן רשמי במילון אקספורד. הקולנוע של אלטמן מתאפיין בתנועות זום בלתי פוסקות שלרוב מתרחשות במקביל לתנועת מצלמה; בקקופוניה מילולית וסביבתית מלאת חיות; ובדיאלוגים שעולים זה על זה ומתערבבים זה בזה. אלטמן מנפץ לרסיסים את האתוס האמריקאי באמצעות חתירה כנגד הקונבנציות והז'אנרים הקולנועיים המאדירים אותו הם.

אלטמן היה תוצר מובהק של תקופתו, במאי שלא היה יכול לממש את חזונו האמנותי הייחודי בכזו חירות אלא בתקופת "הקולנוע האמריקאי החדש" שצמח בארה"ב בשנות בשישים והשבעים. אלא שגם בקאנון היצירתי המיתולוגי כמעט של שנות השבעים, אלטמן נחשב החריג ביותר, ולא רק בגלל סגנונו – הוא היה המבוגר ביותר מבין הכוכבים הצעירים שדרכו על שמי הקולנוע באותן שנים ובהם מרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה ובריאן דה פלמה. בכל זאת, אלטמן נותר היחיד בדורו שהעז לבעוט בצורה כה בוטה לא רק באתוס האמריקאי אלא גם במסגרות בהן הוא יצר אותן. 

בבחירת הסרטים לא נצמדתי בהכרח לסקירת הסרטים הטובים ביותר של אלטמן – חלקם אכן נחשבים ככאלה בקאנון הקולנועי והביקורתי – אלא בחרתי בסרטים שאני אישית הכי אוהב, כאלו שבעיניי מצליחים להצביע על הגדולה שביצירתו, ושבאמצעותם אני מצליח לנסח ולו במקצת את סוד הקסם שלו עבורי. כשאני מגדיר אמן או יוצר כאהוב עליי ביותר, הסיבה אינה רק ההשתאות ותחושת ההתגלות האישית שיצירותיו הציתו בי, אלא כי הוא הצליח לזקק עבורי משהו עמוק הרבה יותר בצורה מדויקת ובהירה, לעיתים עד כאב.

נאשוויל רוברט אלטמן

1. נאשוויל (1975)

לא בכדי "נאשוויל" הוא המגנום אופוס של אלטמן ומתאר חמישה ימים בבירה של מוזיקת הקאנטרי. את יצירת המופת הזו מאכלסות 25 דמויות ראשיות אשר מתפקדות כמעין מיקרוקוסמוס של החברה האמריקאית: הכוכבים המיתולוגיים, המוזיקאים הצעירים הכמהים לפריצה, המעריצים, ופוליטיקאי מקומי אחד שאין רואים אותו אך שסיסמאותיו נשמעות ללא הרף ממערכת הכריזה של מכונית הקמפיין שלו. הגדולה של אלטמן כבמאי תמיד הייתה היכולת המופלאה שלו ליצור סאטירה ולהגחיך את דמויותיו, אך בו בזמן לאהוב אותן אהבת נפש. השילוב הזה יצר חזון של אנושיות מורכבת אך כזו שבסופו של דבר מקבלת באופן מוחלט את גיבוריה, בעייתיים ככול שיהיו.

ב"נאשוויל" מומחשת בצורה המזוקקת ביותר הפתיחות המצויה בבסיס גישתו הקולנועית של אלטמן – קווי עלילה רבים אשר משתלבים זה בזה, מתנגשים זה בזה, ושמתפתחות מתוכם עלילות משנה נוספות. אצל אלטמן גם לניצבים המקיפים את הדמויות המרכזיות יש חשיבות ונוכחות, כשבסיטואציות מסוימות הם אפילו מהותיים יותר מאותן דמויות ראשיות כביכול. במילים אחרות, הקולנוע של אלטמן מכניס את ההוויה האמריקאית לתוך ריקוד של אינטראקציה אנושית דינמית בלתי פוסקת, שאין בה סגירת מעגל אמתית. בכך הוא מדגיש את הטרגדיה של קהילת הדמויות שבסרט – חוסר היכולת של הקהילה לאתר את המשברים הפוקדים אותה ולהתמודד איתם. גם האסתטיקה האלטמנית מגיעה לשיאה ומדגישה את אותה הפתיחות – המצלמה אינה חדלה מלנוע ולהשתמש בזומים מהפנטים ובלתי פוסקים, תנועה שיש להזכיר שגם כיום נחשבת לאמצעי אסתטי מגונה וגס בדרך כלל.

"נאשוויל" הוא מיוזיקל של היום־יום, שאלטמן כה אהב להאדיר בסרטיו. אותה יום־יומיות שחותרת קדימה כנגד העבר, תחת האתוס האמריקאי הכפוי שבצלו הקהילה מתעצבת. זו פיסה מתריסה ולא שגרתית של אמריקנה, שסצנת הסיום המתמשכת והבלתי נשכחת שלה מותירה פתיחות היסטורית שאמנם מרוקנת ממיתולוגיה, אך מנכיחה את ההבנה הקשה שההיאחזות בה תימשך.

תמונות קצרות רוברט אלטמן

2. תמונות קצרות (1993)

"תמונות קצרות" הוא בעיניי מעין המשך רוחני וממש לא ישיר ל"נאשוויל", ובו אנו מבלים שלוש שעות סוחפות בחייהן של 22 דמויות בכרך האורבני של לוס אנג'לס.

הסרט מבוסס על תשעה סיפורים קצרים ושיר שנכתבו על ידי מאסטר הסיפור הקצר האמריקאי ריימונד קארבר. קארבר הוא סופר שסגנונו מאופיין במשפטים קצרים וישירים, והוא תופס בחדות מקפיאה את הרגע המדויק בו הדמות מכירה בכישלונה האישי, שהוא במידה רבה גם כישלונו הידוע מראש של החלום האמריקאי. לכן ב"תמונות קצרות" נוצר דיאלוג מרתק בין הריאליזם הגועש והדינמי של אלטמן לבין הריאליזם המינימליסטי המלוכלך של קארבר.

בעוד שהפרוזה של קארבר עוסק בצורה אינטימית בקבלתו של הריק כשער היחיד כמעט להשלמה עם הקיום, בקולנוע של אלטמן בכלל וב"תמונות קצרות" בפרט, ההשלמה עם הכישלון האישי נעשית קולקטיבית: פסיפס הדמויות נהפך לקהילה שהקשרים בתוכה כה עוצמתיים דווקא מפני שהכישלון שנדמה כל כך אישי הופך למשותף. דווקא מפני ש"תמונות קצרות" מתרחש במרחבים האישיים והביתיים מודגשת בו יותר מכל התמה של הבדידות הגדולה שדמויותיו חשות, של תחושת זרות וחוסר יציבות. אלא שאלטמן מוכיח בסופו כי גלריית הדמויות המגוונת קשורה קשר עמוק וחזק יותר מכפי שחשבו.

אם כן, ניתן לדמות את הסרטים של אלטמן לציוריו של ג'קסון פולוק – בתחילה הם נדמים ככאוס טוטאלי אך ככל שממשיכים לצפות בהם, מתגלה בהם דינמיות חדשה בעלת היגיון פנימי משלה. החירות המפורסמת שאלטמן העניק לשחקניו בבריאת הדמויות ובזניחה המוחלטת של הדיאלוגים הכתובים בתסריט, היא שכבה נוספת של הכאוס המאורגן להפליא שמאפיין את הזרימה הריאליסטית של סצנות שאלטמן כה התמחה בה. גם מוזיקת הג'אז המשובחת המלווה את פסקול הסרט מדגישה זאת, וכמובן השימוש המבריק בסאונד ובדיאלוגים העולים אחד על השני.

שלום לנצח רוברט אלטמן

3. שלום לנצח (1973)

בהכללה, אין סגנון בקולנוע האמריקאי שמיסד את תחושות האאוטסיידריות, הבדידות והזרות הקיומיים בצלמו כמו הפילם נואר. אלטמן מעתיק את התחושות המוכרות של הפילם נואר משנות ה־40 וה־50 אל התקופה המסויטת והפרנואידית לא פחות של ארצות הברית בשנות ה־70 (רק אזכיר במהרה את פרשת ווטרגייט כדי להיפטר כמה שיותר מהר מהניתוחים הפוליטיים המדויקים והנכונים). המצלמה של וילמוש זיגמונד אינה חדלה מלנוע, ממחישה בצורה אפקטיבית את חוסר השקט והפרנויה של התקופה בצורה אפקטיבית וייחודית יותר מכל אמצעי אלגורי נרטיבי כזה או אחר.

חיבתו של אלטמן לפירוק מוחלט של מיתוסים, מתבטאת בדמותו של הסמל האולטימטיבי של הפילם נואר ושל ספרות הפשע של שנות ה־40 – דמות הבלש הפרטי פיליפ מרלו הלקוח מסיפוריו של הסופר האגדי ריימונד צ'נדלר, ושהתפרסם בקולנוע בגילומו של המפרי בוגרט. הפעם את מרלו מגלם אליוט גולד בהופעתו הטובה ביותר, כשלוש שנים אחרי שיתוך הפעולה הראשון שלו עם אלטמן ב"מ.א.ש." זוכה דקל הזהב.

כמובן שהבחירה באחד הבלשים האייקונים והמזוהים ביותר בקולנוע האמריקאי אינה מקרית – גולד ואלטמן מדגישים את חוסר השייכות של מרלו בסדר החברתי האמריקאי החדש, השונה כל כך מסביבתו המקורית של הדמות. גבריות האלפא המאפיינת אותו מיטשטשת כמעט לכדי אימפוטנטיות, והציניות החריפה והחריגה המזוהה עמו כמעט נבלעת בעולם הציני והמושחת בו הוא פועל. סופו הטרגי ושובר הלב של הסרט מציג בישירות בוטה את חוסר הרלוונטיות המוחלט של מארלו לעולם המשתנה.

גנבים כמונו רוברט אלטמן

4. גנבים כמונו (1974)

"בוני וקלייד" נוסח אלטמן הוא התמצית הטובה יותר לסרט המשובח והלא מספיק מוערך הזה המתרחש בשנות השפל הכלכלי. שלי דובאל הנפלאה – אחת השחקניות הייחודיות והמשובחות שפעלו בקולנוע האמריקאי של התקופה, שעל גילוייה אחראי אלטמן – מגלמת נערה צעירה העובדת במוסך הקטן והעלוב של אביה ומתאהבת באסיר נמלט (קית קראדין) שמסתתר עם חבריו במקום. כמובן שהחבורה לא קופאת על שמריה, אלא ממשיכה לבצע סדרה של שודים, ושלי דובאל נודדת עימם ממקום למקום בעקבות אהובה, בעוד המשטרה דולקת בעקבותיהם.

עיקר הסרט בהתבוננות של אלטמן בשני האוהבים ובהתפתחות הקשר ביניהם – באמצעות התמקדות עיקשת זו מפרק אלטמן את המיתולוגיה האופפת את הנרטיב המוכר של האוהבים הצעירים הבעייתיים שאהבתם נידונה מראש לכישלון. הדמויות של דובאל וקארדין נמצאות במלכוד בין הרצון להתקבע כמיתוס היסטורי ותרבותי לבין רצונם הכן והפשוט לחיות חיים נורמליים.

בבחינה אסתטית בולטת את יכולתו של אלטמן ליצור ליריות וויזואלית מוקפדת ומרשימה אך בו בזמן לא לתעל את הדמויות אל מחוזות המיתוס הרומנטי שבו הן מעוניינות. בכמה מסצנות השוד, אלטמן מעדיף להותיר את המצלמה מחוץ לבנקים ולהתמקד בסביבה היום־יומית של הרחוב ושל האנשים הנמצאים בו. המיתולוגיה הנוצרת לא קשורה למרחב היום־יומי למרות שהיא חלק ממנו, והמראה האסתטי לכאורה אינו מושלם.

גם מקומו החשוב של הסאונד אינו נפקד – דיווחי חדשות ודרמות הרדיו הפופולריות של אותה תקופה (להן ערך אלטמן מחווה אוהבת בסרטו האחרון "המדריך לחיים בכפר" משנת 2006) מספקות הדהוד עוקצני לחייהן של הדמויות ומעין אזהרה מוקדמת וידועה מראש לגורלן. כך למשל, בסצנה נפלאה דמויותיהם של דובאל וקארדין שוכבים לראשונה במוטל נידח, כשברקע מתנגן עיבוד של "רומיאו ויוליה". זהו סרט מלנכולי ונוגע ללב, שבו הדמויות שותות קוקה־קולה ללא הפסקה.

מוטרפים מאהבה רוברט אלטמן

5. מוטרפים מאהבה (1985)

שנות ה־80 נחשבות לשנות השפל הקשות בקריירה של אלטמן שהגיעו לאחר העיבוד המבריק והייחודי שלו ל"פופאיי" ב-1980 עבור דיסני (סרט שהיה לכישלון מוחץ ולמרות שאני מברך על המיוזיקל המשעשע והמצוין, עד היום לא ברור מה חשבו בדיוק ראשי האולפן שיקרה כשהעניקו לאלטמן את ההזדמנות). "מטורפים מאהבה", שהופק על ידי חברת קאנון בבעלות יורם גלובוס ומנחם גולן, מבוסס על אחד ממחזותיו המשובחים של סם שפרד, שגם מככב בו, ומעניק הופעה הנעה בהתאם לפרסונה שלו בין קשיחות לעדינות.

בעיניי מדובר בסרט שאינו נופל כלל משיאי יצירתו של אלטמן בשנות הזוהר שלו. הסרט מתרחש כולו בין כתליו של מוטל מבודד, לוקיישן שמאז ומעולם מזוהה לא רק עם שולי החברה האמריקאית, אלא אוגר בין כתליו את חרדותיה ותשוקותיה של החברה כולה. קים בסינג'ר היא מיי, אישה צעירה הממתינה לבואו של בן זוגה למוטל, אך מופיע מולה חבר ישן שמאיים להחזיר אותה אל העבר שממנו ניסתה לברוח.

בידיו של אלטמן הופך מרחב המוטל למקום בו יתגלו סודות אפלים הכרוכים בחשיפה רגשית קשה וכפויה. מקום המפלט נהפך בעל כורחו לתא ווידוי. הצילום המהפנט של פייר מינגוט משתמש בצורה מרהיבה ומהפנטת בצבעוניות של שלט הניאון של המוטל ובכך כמו מבקש לחקור ולחשוף את הלכי הנפש הסבוכים של הדמויות. חוזרת כאן אחת התמות המרכזיות בסגנון של אלטמן – חוסר היכולת למצוא מפלט. זוהי גם ההמחשה הטובה ביותר לדמויות בקולנוע שלו – אשר נגזרים עליהן נדודים תמידיים ואינסופיים אפילו בגבולות השוליים החברתיים שאמורים כביכול לקבלם. במילים אחרות וסלחו לי על הקלישאה, הדמויות של אלטמן שייכות לכל מקום ולשום מקום.

המשיכו לקרוא: "שלוש נשים" של רוברט אלטמן >>

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email