סינמטק תל אביב

אספנות סרטים, זכרונות מהסינמטק ועוד 2 מחשבות קצרות על קולנוע בימינו

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

1

בשבח האספנות

בניגוד להצהרות שסקורסזה וטרנטינו משחררים לאוויר העולם כל שני וחמישי, הסיניפיליה והדיון המעמיק והאוהב על קולנוע לא מתו, הם פשוט מתגלמים באינספור צורות שונות. אחת המרכזיות והמעניינות שבהן היא בנישה שהמציאה את עצמה מחדש בשנים האחרונות: עולם אספנות הסרטים בעותקים פיזיים (בלו־ריי, די־וי־די וכו׳). זה עולם שכבר מזמן מחולק לנישות ולחברות הוצאה שמתמקדות בשימור סרטים, בשיחזור שלהם ובהוצאה סופית מושקעת של יצירות ששקעו לתהום הנשייה מכל רחבי העולם ובכל סגנון וז׳אנר אפשריים. הטעם של כולם זוכה לכבוד ולמקום – בין אם אתה חובב סרטי אקספלוייטישן נידחים והזויים שספק אם הבמאי עצמו זוכר שיצר אותם, בין אם את חובבת תנועות קולנועיות היסטוריות שאור הזרקורים לא כוון עליהן או וגם אם אתם מחפשים סרטים אילמים ואוצרות שנשכחו שלא בצדק.

ואכן, חברות ההפצה שזוכות לקהל המעריצים הנאמן וההדוק ביותר הן הקטנות והעצמאיות שטורחות ללכת ולאתר עותקים של סרטים שכבר נחשבו כמעט לאבודים ומוסיפות להן ערך מוסף עם ריאיונות והערות נלוות. אחת התופעות היפות היא שרבות ורבים רוכשים פעמים רבות סרט מסוים על סמך חוקר.ת הקולנוע שהתראיינו אליה או תרמו ערוץ קומנטרי שפעמים רבות טוב או מרתק מהסרט עצמו.

נדמה כי החשיבות האמתית של ההוצאות הללו מתחלקת לשני חלקים – הראשון הוא הרחבה ממשית של ההיסטוריה הקולנועית עם הצעה מחודשת לקאנון אלטרנטיבי ופתוח יותר. מעבר למלאכת הקודש מלאת האהבה של שימור ההיסטוריה הקולנועית על שלל גווניה וספיחיה, ההוצאות האלו הופכות את האספן והאספנית האקראיים למעין ארכיונאים פרטיים מטעם עצמם – כל אוסף משקף פלורליזם מרתק של טעם אישי שאינו תלוי בקאנון או היררכיה כאלה ואחרים. ההרכבה העצמית הזו אינה משועבדת לאלגוריתם של שירות סטרימינג כזה או אחר או תלויה בתיווך מיושן ומשמים שמחליט מה ראוי לזיכרון ומה לא. החלק השני הוא יצירתם של קהילות וקבוצות דיון הולכות וגדלות שמוקדשות לאהבה עמוקה וכנה לסרטים שבדרך כלל נוהגים לזלזל בהם ולדבר סרה באוהביהם. נדמה כי דווקא הקהל הסיניפילי והנאמן לכל סוג של קולנוע מוכיח שאהבתו לצלאוליד (ולדיסקים) אינה תלויה בדבר. // שני קיניסו

אוסף דיוידי

2

50 שנה לסינמטק תל אביב

באביב הזה מציין סינמטק תל-אביב 50 שנים להיווסדו. מבחינתי, לקרוא למוסד הזה בית תרבותי־אמנותי – מקום שבו גדלתי וגיליתי ונשאבתי והוקסמתי – יהיה קצת פשטני. מילה יותר מתאימה לתיאור הסינמטק עבורי תהיה מפלט, או מקלט. מקום שאליו נמלטים מהשמש הקופחת והזיעה של העיר הרועשת, ממדרכות דביקות מפיקוסים ומשתן של כלבים, מהאזעקות ואווירת המלחמה, מהוולגריות וההתלהמות והחומריות וההישרדות שהם חלק בלתי נפרד מחיינו כאן. מקום שאליו אני מגיע באופן קבוע מאז שהתחלתי לצפות בסרטים, ושבו דורות שלמים של יוצרים וחוקרים ומבקרים וחובבים התכנסו כדי לחשוב ולדבר על השוט הארוך ההוא או על תנועת המצלמה ההיא, על אסתטיקה ועל אידאולוגיה.

אבל מספיק נכתב על חשיבותו הקולקטיבית של הסינמטק, כאי של תרבות ונחמה בג׳ונגל חיינו כאן. אני רוצה לכתוב על מה שהוא עבורי – ועל המקום שהוא תופס בלב שלי.

אני זוכר: כתלמיד קולנוע בתיכון, הייתי נוסע שעות באוטובוס אל המבנה המיוחד (עוד לפני השיפוץ ולפני טפט הציטוטים הידוע־לשמצה במרתף) והחוויה הרגישה תמיד כמו עלייה לרגל. מסעות ארוכים ומרוגשים שבסופם היחשפות ראשונית ליצירות שישנו את חיי (חלקן רק שנים לאחר שצפיתי בהן).

את השירות הצבאי שלי העברתי (לא נעים להודות) כשהחלון של חדר המפקד משקיף על רחבת הסינמטק. בשיחת ההיכרות איתו, ביום הראשון שלי, הוא מסתכל עלי ברצינות תהומית, מבחין בכך שמבטי נודד שוב ושוב אל החלון מעבר לכתפו, ואומר לי: "רימר, הסינמטק אולי נמצא כאן מעבר לכביש, אבל פה לא מתפלספים, אלא עובדים – ואני לא נחמן אינגבר אלא רס"ן פרידמן". לפעמים, כשהיה יוצא הביתה מוקדם, הייתי מתגנב למשרד שלו ומביט מהחלון על הצופים של הקרנות הערב המוקדמות מתאספים ברחבה.

לאורך השנים, וכחלק מהשהות הממושכת בין קירות הסינמטק, התחלנו גם אני וכמה מחבריי לכתוב על סרטים – בכתב העת הוותיק והייחודי של המוסד הזה, שעד לאחרונה עוד ניתן היה לקרוא בו מדי חודשיים בעותקים פיזיים ממש; ולמעשה גם ״אוף סקרין״ עצמו קם מתוך אווירת השיחות שמחוץ לאולמות, בין הקרנות והרצאות. ככל שעברו השנים, בין מהדורות של דוקאביב לפסטיבל הסטודנטים, זכיתי גם להקרין כמה סרטים קצרים שלי באולמות האהובים והמוכרים.

כמקום שבו מתאספים חובבי קולנוע ואמנות לצפות בסרטים אילמים, בקלאסיקות, בקולנוע אירופאי עכשיו ובקולנוע ישראלי – דווקא בתקופה של התדרדרות תרבותית מתמשכת בארץ (וגסיסה של מעמד הקולנוע באופן כללי בעולם) – אני מרגיש שהסינמטק לא רק נעשה רלוונטי מתמיד, אלא גם ימשיך להיות כזה. הוא יהיה שם עד שהקולנוע ימות, ולמעשה, גם אחרי שהוא ימות.

ועוד דבר אחד – אני רוצה להזכיר כאן גם את הסינמטקים האחרים ברחבי הארץ, אשר נוסדו אחריו (ביניהם יש לי זיכרונות וחיבור אישי מיוחד בעיקר עם סינמטק ירושלים וסינמטק הרצליה – להם אחגוג בפעם אחרת). כולם חשובים ומשמעותיים לי מאוד. // גדי רימר

איך לעשות סקס How to have sex (c) Nikolopoulos Nikos

מה שקורה בקפריסין

תקיפות והטרדות מיניות בסרטי קולנוע מוצגות לעתים כסקסיות או כהתגשמות של פנטזיה מינית מודחקת. במקרים אחרים הן מהוות פיתוח קל ומהיר של דמות או מוצגות כניסיון חיזור לגיטימי. לכן, כשצפיתי ב"איך לעשות סקס" בפסטיבל ירושלים האחרון, שהצליח לדלג מעל כל המוקשים הללו בעדינות ובקלילות ואפילו לומר משהו חדש בנושא, יצאתי מרוצה.

במרכז הסרט ניצבת טארה, נערה בריטית שמגיעה עם שתי חברותיה לבלות את חופשת הקיץ בקפריסין. החברות מתווכחות כבר בהתחלה על הפרס שתקבל מי שתשכב עם הכי הרבה אנשים, ועל טארה מופעל לחץ חברתי (ופנימי) לנצח ולאבד את בתוליה על הדרך.

בהצגת המסע של טארה אל עבר הניצחון המבוקש, הסרט מציע טיפול עדין ומדויק במושג "הסכמה" ובאיזו קלות היא עלולה להיסחט מהנפגעת במצב של דוחק. לעומת סצנות תקיפה גרפיות וארוכות שמתענגות על האקט האלים, כאן נבחר להציג את סצנת התקיפה/כפייה כמעמד מורכב שקורה באופן כמעט יומיומי. אבל הגדולה האמתית היא בהצגת עניין משמעותי לא פחות, והוא תחושת הבדידות של מי שאינה בטוחה מה בדיוק קרה לה. הרגע שאחרי, בו טארה מוצגת כשהיא הולכת ברחוב באיטיות מאחורי אותו נער שהרגע כפה את עצמו עליה ותוהה לעצמה למה הוא לא מסתובב אליה, מכה כמו סכין בלב בדיוק כמו הרגע שלפניו.

מעבר לסצנת התקיפה עצמה, הסרט משתמש בטכניקה של הסתרת מידע מהצופה על מנת ליצור תחושה של סכנה ולהפנות את המבט גם כלפי הצד הפוגע. למשל, הצופה נשארת רגעים ארוכים של מתח עם חברותיה של טארה כאשר הן מתעוררות בבית המלון בלעדיה. החברות מנסות לחקור איפה היא יכולה להיות, בעוד המצלמה ממשיכה להתעכב על פניו של הנער, שחלקו באירועי ליל אמש אינו ברור בשלב זה. כשהאירועים נחשפים בפנינו בצורת פלאשבק, מתפזרת לה באולם תחושת הקלה מרירה. אמנם המשך הערב של טארה עבר בשלום, אולם החוויה שחוותה עם הנער רחוקה מלהיות חיובית. חברותיה של טארה מצדן משבחות אותה על איבוד הבתולין, ולא מצליחות לתאר לעצמן במה הוא היה כרוך.

ולסיום, באחד הרגעים היפים בסרט נראה כי סוף־סוף מישהו מבחין שמשהו לא בסדר. טארה יושבת עם החבר של אותו בחור ידוע לשמצה במרפסת וביניהם שוררת שתיקה טעונה. נראה כי הוא היה רוצה לשאול אותה מה קרה באותו לילה וכי היא הייתה רוצה לספר לו, אבל שניהם לא מוצאים את המילים.

ייצוגים של תקיפות מיניות בקולנוע ככל הנראה לא ייפסקו בקרוב. לכן, יטיבו לעשות יותר יוצרים ויוצרות אם יצליחו להציג את התמונה בשלמותה, ויזכירו: חלק הארי, בסרט כמו בחיים, הוא מה שקורה פנימה. // מאיה זלצמן

3

4

נקודה לסיום

לפני כמה שבועות ראיתי סרט שנגמר בסצנה ממש מפתיעה: הסרט התחיל כדרמה תמימה, אבל ברגע האחרון הפך פתאום לסרט שואה. אני מדבר כמובן על "SHTTL" – סרט אוקראיני מפואר ומיוחד, שמתחיל בתור מעשייה יידישאית מוסרטת: בחור מודרני חוזר לשטעטל הקטן שבו הוא גדל, ומעורר ויכוחים קטנים בין חרדים לבין מהפכנים, בין יהודים לבין גויים ובין בת-הרב למחזריה. אך בסצנה האחרונה כל זה מאבד חשיבות כשהנאצים פולשים לעיירה, ופשוט יורים בכולם (אופס, ספוילר). ובסיום הדרמטי הזה, כל רכיבי הסרט – הריבים, הפחד, האהבות – מקבלים משמעות חדשה.

המהלך הזה, בו ברגע האחרון, בלי התראה, הסרט ממצב את עצמו בהקשר חדש, קיים גם ב"אפוקליפטו" של מל גיבסון. הסרט מתרחש בממלכה אינדיאנית אקזוטית ועתיקה, משלב בין אסתטיקה מרהיבה לסיפור אהבה, וכמו "SHTTL", מתנהל בשפה "נכחדת". בשוט האחרון, האינדיאנים מסתכלים על הים – ורואים מרחוק את האוניות של קולומבוס. פתאום הכל מקבל מובן חדש – והסרט הזה, שעד אותו רגע נראה כמו סרט פנטזיה על ממלכה אבודה, הופך לסרט אנטי-קולוניאליסטי על הגעת האדם הלבן לאמריקה.

דוגמה אחרונה: "סרט לבן" של מיכאל הנקה, שמתרחש בכפר פרוטסטנטי קטן ומציג את הצביעות והאלימות של תושביו. המשפט האחרון בסרט, אחרי שנגמרת העלילה, מבשר שמלחמת העולם הראשונה פרצה – ופעם נוספת, הסיפור המקומי הקטן מקבל משמעות פוליטית רחבה, ומחבר בין אכזריות הכפריים לאכזריות המלחמה.

ניסיתי להבין למה אני כל-כך אוהב את המהלך הזה, שמופיע בגרסאות מרוככות יותר גם בסרטים שהרובד הפוליטי בהם ברור כבר מההתחלה, כמו "קברט". בהתחלה חשבתי שאני אוהב את הסינקדוכה או המיקרוקוסמוס, כלומר את המעבר מהפרט לכלל – המחשבה שסרט יכולה להפוך סיפור קטן למשל חברתי ופוליטי נרחב, אבל לא בקטע של תעמולה פוליטית משעמת, אלא כשהקפיצה מהפרטי לכללי היא הפתעה מגרה. זה בטוח חלק מהעניין, אבל אני חושב שיש עוד סיבה שהטריק הזה כל-כך מוצלחת בעיניי.

שאלות כמו "בכמה דרכים אפשר להבין סרט" או "האם מותר לפרש סרטים בכל דרך שרוצים או שצריך להיצמד לכוונת הבמאי" עומדות בבסיס מחשבת הקולנוע. נדמה לי שנהניתי כל-כך מהסוף של "SHTTL" כי הוא ענה לי עליהן בצורה מעולה – סרט טוב מוליך אותך לפרשנות מסוימת, אבל בדיוק ברגע שנראה לך שהבנת אותה – אתה מקבל סטירה לפנים, ונפתח בפניך אופק אחר ואפשרות פרשנית חדשה. // גולי דולב השילוני

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email