"דרומית לגן עדן" מציב מראה אפלה לסיפור הגאולה: שיחה עם הבמאי אהרון קשלס

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

סרטו החדש של הבמאי אהרון קשלס, "דרומית לגן עדן", מגיע השבוע לסיבוב הקרנות בסינמטקים הישראלים, ומעניין לחשוב עליו דווקא בהקשר לסרט אחר שמוקרן כיום בבתי הקולנוע (ואחד האהובים עלינו מהשנה החולפת) – "ליקריץ פיצה" של פול תומאס אנדרסון. שני הסרטים נטועים ז'אנרית וסגנונית בתור הזהב של הוליווד בסבנטיז, שניהם מציגים סיפורי אהבה אישיים וקטנים לכאורה באופיים ומשניהם פורצת אהבת קולנוע שאינה ניתנת לערעור. אך בעוד שאנדרסון "לכוד" בסגידה למיתולוגיה של אותה התקופה, שנדמה כי האובססיה התרבותית אליה גדלה ככול שחולפות השנים (למען הסר ספק –  גם אני לכוד בה היטב), נדמה כי קשלס מסתכל לעבר המורשת הז'אנרית שלה במבט מהורהר ונוגה הרבה יותר.

היופי בסרטו החדש של קשלס הוא האופן בו הוא שם על המוקד את הצורך הבלתי פוסק של הקולנוע האמריקאי בגאולה ובכוח המרפא שהיא כביכול אמורה לספק. בעוד שב"ליקריץ פיצה" האהבה היא על־זמנית ומיתית, וכמעט שאינה בת השגה, ב"דרומית לגן עדן" היא על זמן שאול. המכשולים שהגיבור עובר על מנת להשיגה ולממשה עם אהובתו רק מעמיקים את ייאושו, ומעמידים את הגאולה הנכספת שהיא אמורה לספק באור אירוני ולפרקים אף אכזרי.

ג'ייסון סודקיס מגלם את ג'ימי, שמשתחרר ממאסר לאחר 12 שנים בהן היה כלוא בגין שוד מזוין ואלים בו לקח חלק. מחוץ לכותלי בית הכלא – ובסצנה שמזכירה במכוון את הפתיחה של "הבריחה" הנפלא של סם פקינפה – ממתינה לו אנני, אהבת נעוריו אליה לא הספיק להינשא בטרם הכניסה למאסר. אנני גם חולה בסרטן ריאות סופני וחודשי חייה ספורים. מטרתם של השניים היא להתחתן, כשבמקביל ג'ימי מתחיל לעבוד במפעל מקומי בטקסס. אך קצין השחרור שלו לא מפסיק לנסות לעמוד בדרכו.

בתוך רכבת ההרים הזו קשלס שוזר, כמיטב תחביבו, טוויסטים בלתי פוסקים ושינויים ז'אנריים ממלודרמה דרך מותחן אינטנסיבי ועד אימה, כמובן. לפעמים הגודש הזה מסיט ומכביד על חווית הצפייה, אך בסופו של דבר מדובר בסרט מרגש, מסקרן ונוטף כישרון שהוא התפתחות מרתקת בסגנונו של קשלס. הוא מנווט בתבונה בין יחסו הציני לאלמנט הגאולה כפתרון קבע בקולנוע האמריקאי, לבין אמונה שלמה ובוטחת בכך שהאהבה היא מעל הכול. הוא אינו מאפשר לנו להיאחז במיתולוגיה המקושרת לנרטיבים ולנושאים האלו בקולנוע האמריקאי ומכאן נובע חוזקו של "דרומית לגן עדן", כמו גם ההפתעה שהצפייה בו מספקת. זהו סרט שמשתייך למסורת סרטי "נאהבים במנוסה" (Lovers on the run) נוסח "שבילי הזעם" של טרנס מאליק, רק הפעם ללא כל התייחסות רומנטית ומתייפייפת למרחב האמריקאי.

מנקודה זו בחרתי להתחיל את השיחה שערכתי עם קשלס בתום הצפייה ב"דרומית לגן עדן", ומובאת כאן לפניכם. חשוב לציין שהיא עוסקת בתוכן הסרט ולכן, באופן טבעי, חושפת טפח מן ההתרחשויות שבו.

הכי טוב בעיניי להתחיל באופן בו אתה בונה את היחסים בין הגיבורים הראשיים. הרי בבסיס הסרט, מתחת לכל המחוות הז'אנריות, יש סיפור על אהבה מאוד גדולה. באיזשהו מקום, הרגשתי ש"דרומית לגן עדן" מפשט תמות וקונבנציות רבות של סרטי "נאהבים במנוסה", ונשאר רק עם האהבה הגדולה שקיימת בהם. בסופו של דבר, כל המסע שהגיבורים עוברים הוא רק מכשול בדרך למימוש. אבל לכל אורך הסרט אתה מדגיש את העובדה שהאהבה הגדולה תמיד נמצאת שם. משהו שלפעמים הולך לאיבוד בסרטי הז'אנר האלה.

קודם כל, אני חושב שזו קריאה ממש מקסימה שלך. כשאתה יוצר סרט זה יוצא כמעט באופן לא מודע לפעמים. כי המהות שלי כיוצר – וזה דבר שפחות רואים אותו ב"מי מפחד מהזאב הרע" או ב"כלבת" (סרטים שבוימו בשותפות עם נבות פפושדו – ש.ק.) – היא שאני רומנטיקן מאוד גדול. האהבה אצלי היא לפני הכול, ורציתי לעשות סרט שהוא אחד מהלב. אני חושב שזו הסיבה שהיה לי חשוב לעשות את הסרט הזה יותר מכל סרט אחר שעשיתי – שבע שנים עברו מ"מי מפחד מהזאב הרע" עד "דרומית לגן עדן".

כמו שציינת, ברוב הסרטים מהז'אנר ש"דרומית לגן עדן" מתכתב איתם תמיד יש אהבה, אבל היא משנית לסיפור של הפשע או של האקשן. כי בסופו של דבר התפיסה היא שבשביל האקשן באים לראות את הסרט. אני נורא אוהב את הרגעים בתוך הסרטים האלה שהם אהבה טהורה, כי אז משהו מאוד מיוחד קורה לצופה – ההצבה הזו של אפילה וברוטליות אל מול משהו טהור כמו אהבה יוצר רגע קולנועי שהוא בעיניי קסום. לדעתי סם פקינפה, אחד הבמאים שהכי השפיעו עליי כיוצר וגם כמבקר קולנוע, היה אחד מהקולנוענים הכי ברוטליים שיש. היופי הוא שהיו רגעים בהם הוא חיפש את האינטימיות והרכות בין בחור ובחורה – רגע לפני שכל האלימות מתפרצת והכל הופך לאדום.

ב"הבריחה" של פקינפה, לדוגמה, יש קטע מקסים שמציג שני בני זוג בחדר המיטות. הוא כל כך רגיש שאתה לא יכול שלא להתפעל ולומר: "רגע, זה פקינפה? יש לו כל כך הרבה רגש ולב?". גם ב"הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה", שהוא סרט ברוטלי לחלוטין, לפתע יש סצנה של שתי דמויות שיושבות לצד עץ ומתחיל ביניהן דיאלוג על ההחמצה של האהבה והזוגיות הנפלאה שיכלה להיות להם כבר שנים, אך לא התממשה. שני האנשים האלה אבודים בתוך עולם כאוטי של דם ונקמה, וחולמים על עולם בו הם יוכלו לברוח ביחד אל השקיעה. עבורי זו המהות של "דרומית לגן עדן".

בדיעבד, שינוי שמו של הסרט מ-"Till Death" (שמו המקורי של הסרט, ששונה בעקבות סרט אחר בעל שם זהה – ש.ק.) ל"דרומית לגן עדן" בעצם מסמל את המקום של בן אדם שיש לו את הרצון הטוב והטהור לקיים את הבטחתו ולכפר על הפשע שעשה – לכפר על 12 שנים אבודות בתוך בית הכלא בזמן המחלה הסופנית של אשתו. גם את הפשע המקורי הוא עשה ממקום טוב כלפיה – הוא הצטרף לכנופיה של אביה כדי לשאת חן בעיניו, כדי שהוא יוכל להיות איתה. הכל אצלו נעשה בשם האהבה וכך גם נולדות כל הטעויות שהוא עשה ויעשה במהלך הסרט.

אם אנחנו כבר מדברים על אהבה, הסרט ספציפית נולד מתוך המקום שלי מול אהובתי לילך. התחתנו בגיל מאוד מאוחר – אני הייתי בן 37 והיא בת 39, בקנה מידה ישראלי זה בטח מאוד מאוחר. רצינו לפצות על זה, אז יצאנו לירח דבש מופרע של חצי שנה. רצינו להשלים את הסרטים שלא ראינו יחד כשהיינו צעירים. אז פיצינו יחד גם על כך בטיול בין המדינות. ובירח הדבש עלה לי הרעיון לסרט – על אדם שלא יוכל לפצות על שנים שהן כבר בגדר אבודות. ואי אפשר לדחוס חיים שלמים לשנה אחת.

זה גם מהלך שמאוד אהבתי בסרט, דווקא בגלל שאתה לוקח את זה למקומות מאוד קיומיים בז'אנר. אצל מאליק ופקינפה – או אפילו ב"שוגרלנד אקספרס" של ספילברג, שניסה לתת טוויסט לז'אנר –  יש תמיד איזושהי תחושה של מיתולוגיה אמריקאית נוסח "בוני וקלייד". תמיד יש התחמקות למיתולגיה כאיזשהו ניסיון לברוח מלגעת ברגש האמתי, ולמקם אותה בתוך משהו גדול יותר ולא ארצי. לתחושתי הסרט שלך כל כך יפה ונוגע דווקא כי הוא מנסה להתחמק מן המיתולוגיה האמריקאית הטבועה בז'אנר. זה גם משהו שהרגשתי בביקורות האמריקאיות על הסרט. עלה במוחי הרעיון שהם כל כך עוד תקועים בסכמה המיושנת של הגאולה, שאולי פספסו את ההיבט הזה של הסרט.

אני לא נוהג להעביר ביקורת על מבקרים, ובאמת מכבד את הדעות של כולם, אבל היה לי מעניין לראות שאלו שלא אהבו את הסרט נכבו בנקודה דומה. כי חלק מהם שאלו "כמה מזל רע יכול להיות לבן אדם?" וזה סרט שהוא כולו על מזל רע. בהקשר לנתק הזה שהעלת – אני יצרתי סרט שמתכנס. יש את הסיכונים של הז'אנר, אבל בסופו של דבר זו התכנסות למקומות של לחפש חברויות וזוגיות בתוך מקום מאוד גדול. אז כשאתה עושה סרט שמתכנס, ושיש לו אופי אקזיסטנציאליסטי יותר, הגאולה לא יכולה להיות שם עבורי. כל המערכה האחרונה היא התכנסות לתוך מקום שהוא ההפך מהנרטיב ההוליוודי. כלומר, אם אתה הולך לפי הספרים של סיד פילד וכל מדריכי התסריטאות למיניהם, הם בעצם טוענים שחייבת להגיע נקודת שפל שבה הגיבור נמצא כמעט הכי נמוך ומפה מתחילה המערכה האחרונה של הקרשנדו והסוף הטוב ושיש גאולה לגיבור. אני ביודעין יצרתי נקודת שפל כוזבת.

נקודת השפל שלי היא הסוף של אותו הנרטיב הקלאסי, בו זוג הגיבורים יורדים למקסיקו, הוא אומר לה: "Honey, we are fugitives" והם נוסעים לעבר השקיעה. יש קרשנדו של המוזיקה, ואפשר היה להעלות את הכתוביות בנקודה הזו – אם אתה רוצה לעשות סרט של תשעים דקות עם סוף אופטימי, זה המקום. אבל פה מתחיל הסוף האנטי הוליוודי, ובסוף הזה אני בעצם לוקח את הצופה למסע שבו הכול נחרב ומגיע למקומות הכי עצובים וטרגיים שבדרך כלל אתה לא מראה בקולנוע ההוליוודי, כי אתה לא רוצה להגיע למקומות האלה עם דמויות שיש להן רצון טוב.

אבל אני רציתי ליצור סרט שבו אתה לא רוצה שיקרה כלום לאף אחד: לא לנבל שלו ולא לגיבורים שלו. המבנה של הסרט מזכיר את "פסיכו" אבל במובן הזה ניסיתי ליצור מראה, שבה דווקא מי שאנחנו חושבים שהוא הנבל מת בחצי הסרט ואז הנבלים מתחלפים. וגם בתוך סיפור הנבל יש מראה, אם בוחנים את הסיפורים של שניהם רואים שאחד עולה ואחד יורד, וטרגדיה של אחד היא התחלת הגאולה של האחר. הגיבור הופך לנבל בסיפור של הנבל.

עשיתי במכוון דברים שהם בגדר Fuck around with something you shouldn't בתסריטאות אמריקאית. אבל אני חושב הדבר הכי "נורא" שעשיתי הוא הליהוק של ג'ייסון סודייקיס, שמונע ממך לרצות סוף רע. כרגע, כל כך טבועה בתודעה התרבותית האמריקאית הדמות הקומית של טד לאסו (אותה סודייקיס מגלם בסדרה הקומית על שם דמותו – ש.ק.), שרק מקשה עליהם לקבל את הסוף של הסרט.

ואם אנחנו גם מדברים על האסתטיקה של הסרט ועל ההתייחסות שלי לגיבורי קולנוע אמריקאיים, לקראת סוף הסרט יש וואן שוט שהולך נגד האסתטיקה של סרטים כמו "ג'ון וויק". היו הרבה מבקרים שקלטו את זה, אבל גם היו כאלו שחשבו שאני באמת מנסה לצלם בסגנון "ג'ון וויק". הגישה לסצנה הזו דומה דווקא לסגנון של בראיין דה פלמה, כמו סרט אימה שבו אתה בעצם הופך את הפרספקטיבות – הפלישה הביתית היא לבית של הנבל ודמות הנבל הופכת לגיבור/קורבן. הסצנה מצולמת כמו סרט אימה של פלישה ביתית, ואנחנו מחכים לדם ולפיי-אוף. במקום זה, יש סצנה קאמרית אינטימית שלתוכה פורץ ג'ייסון, שמזוהה כרגע כטד לאסו – האיש הכי מתוק בעולם, והוא פשוט מחריב את הרגע האנושי היפה שקורה באותה התרחשות.

העיסוק שלך בנקמה מרתק אותי. זה נכח ב"מי מפחד מהזאב הרע" אבל בסרט הזה הנקמה מודגשת בצורה הכי קיומית והכי כואבת. הנקמה אצלך היא הרבה מעבר לאמירות הבנאליות בסגנון "נקמה זה רע". בסרטים רבים מהז'אנר הנקמה נותרת כמשהו ססגוני ותו לא.

כמבקר תמיד הייתי נוהג לומר על סרטי הנקמה שהנוסחה שלהם היא "הרגו לי את האישה, הרגו לי את הילדים, הרגו לי את האוגר". בסופו של דבר זה הופך להיות דבר מופשט בסרטים אמריקאיים, כמו ב"ג'ון וויק" בו הנקמה היא על כך שהורגים לו את הכלב.

בכל הקשור לאופן העיסוק בנקמה אני מעדיף את הקולנוע הקוריאני, ומעל לכל, את טרילוגיית הנקמה של פארק צ'אן-ווק שגם השפיעה מאוד על "מי מפחד מהזאב הרע". הקוריאנים הולכים על הכי אבסורד שיש.  תמיד מדהים אותי לראות איך הם לוקחים כל דבר קטן שאתה רואה בסרטים אמריקאיים והופכים אותו למשהו שיש בו משמעויות דתיות ופולחניות, במיוחד בסרט "סימפתיה לגברת נקמה". התחלתי לפתח אהבה למקומות המורכבים – מאין הנקמה נובעת ולאן היא הולכת. גם ב"מי מפחד מהזאב הרע" היה לי מאוד חשוב שלא יהיה סימן שאלה – החשוד מואשם בכל המעשים שיוחסו לו. לקחנו את ההחלטה היותר "פושטקית", כי בעיניי נוצרת פה שאלה שיותר מעניינת מ"עשה או לא עשה". אם אתה יודע שהחשוד ביצע את הפשעים, האם זה מצדיק את כל מה שגיבורי הסרט עשו לו? גם אז זה עצבן כמה מבקרים.

אני רוצה להעביר את המשחק לידי צופה – שהוא ידע בדיוק מה הדמות של רותם קינן עשתה, על כל מעשי הפדופיליה והעינויים של הילדות הקטנות. אבל אתה כצופה לא חווית את מה שהוא עשה, אלא את העינויים שהוא חווה לאורך הסרט. כשבסופו של דבר אתה יודע שזה הוא, האם אתה עדיין מסוגל להריע לאקטים הנוראיים שצחי גראד וליאור אשכנזי מבצעים בו?

העניין שלי הוא במקום שבו הנקמה משמידה גם את הצופה, כשהצופה לוקח חלק פעיל במלאכת הנקמה. אני מנסה לבחון איפה הפעילות שלך כצופה מתחילה להתמזג עם מה שאתה רואה על המסך. אני בכוונה נותן לצופים בתחילת הסרט להבין שיכול להיות שכל מה שהוא נחשד בו אכן קרה, ובוחן באיזו נקודה הצופה יגיד די לאלימות.

ב"דרומית לגן עדן" הלכתי למקום דומה – אני נותן לצופה את הקודים האישיותיים של הגיבורים בהתחלה, ונותן חצי שעה מאוד רגילה ומצופה מהז'אנר. רק לאחר מכן אני לוקח סטייה פרועה כדי לבחון כיצד פתיחות של סרטים מתפעלות אותנו כצופים. בסרט הזה אני נותן לך את הסיפור הידוע של האסיר המשוחרר שמתאחד עם זוגתו ומולם ניצבים שני נבלים. כל אחד ממלא את תפקידו כמצופה.

רק אז אני מתחיל לסדוק את זה, אני רוצה להראות שהנבל הוא לא הנבל שאתה רגיל לראות ושגם לו יש משפחה. כי בתפיסה שלי ככותב לכל אדם יש משפחה. גם לסוציופת הכי גדול יש משהו מייצב בחיים מבחינה רגשית. וזה משהו שאין בהרבה סרטים אמריקאיים בדרך כלל. לך תדע אם לדמות של סוחר הסמים יש ילד שהוא מאוד אוהב והוא שם אותו בבית ספר פרטי כדי שלא יגדל להיות כמוהו. אני תמיד מנסה לשאול אבא של מי הוא וילד של מי הוא. מזה נולד משהו שהופך את הנקמה למשהו הרבה יותר רגשי. אז קורה משהו לצופה. אני רוצה להעביר את הנקמה לצופה, ומחפש את ההומניזם גם במקומות והאנשים הכי אפלים.

אהרון קשלס בצילומי הסרט "דרומית לגן עדן"

בין אם בארה"ב או בארץ, האם יש כבר תוכניות לסרט הבא?

אני נמצא במקום נורא מוזר, כי אני מתוודה שאני בכלל לא רציתי לכתוב באנגלית. אני אמנם אוהב לחקור את הז'אנרים האמריקאיים אבל אפילו את "דרומית לגן עדן" רציתי לכתוב בעברית. אני מקבל הצעות מארה"ב ומהארץ אבל הנחיתי את עצמי לכלל אחד בלבד: מה שיהיה כתוב הכי טוב – אותו אני אעשה. לא מעניינים אותי התקציבים. כבר ברחתי משני סרטים עם תקציב של למעלה משלושים מיליון דולר, רק כי רציתי לעשות משהו שאני מאמין בו.

אני הרבה יותר מחובר למדינה שלי, ותמיד מנסה להבין מה עוד צריך לעשות פה. אני באמת חושב שיש המון כוח לבמאי שמגיע עם הסרט מהמדינה שלו לארה"ב. יש לאמריקאים עניין אקזוטי בדרך שבה זרים רואים את הז'אנרים שלהם, שקוסם להם הרבה יותר. נבות ואני התחלנו לחולל שינוי בקולנוע הישראלי וזה לא הפך למה שחשבתי שזה יהפוך. הייתי בטוח שייווצר נחשול של יוצרים צעירים שיצאו מהמקום המקובע שנמנע מסרטי ז'אנר. קיוויתי שיהיו סרטים חדשים יגרמו ל"כלבת" ול"מי מפחד מהזאב הרע" להיראות כמו הסרטים הכי עדיני נפש שנעשו בארץ. קיוויתי שיפרחו פה סרטים גם מעבר לז'אנר הנקמה, והיה רגע של תקווה שזה אכן יקרה.

אין פה גוף שממש דוחף את כל זה קדימה, ושזה יהיה טריוויאלי שכל שנה יוצא פה סרט ז'אנר – לצד הקומדיות של אדרי וסרטי הארטהאוס. זה קרה בקוריאה ובכמעט כל ארץ מסביבנו, כשישראל נתקעה ב-2017 ומאז אין כמעט ניסיונות. הייתי שמח אם הקרנות בארץ היו מעודדות באופן ממוקד את סרטי הז’אנר. עדיין יש בי רצון לעורר את זה מחדש פה בארץ. החלום שלי זה לעשות אנתולוגיה עם במאים שאתה לא מצפה מהם בשום צורה לעשות סרטי ז'אנר, בדגש על אימה. לקחת נניח את נדב לפיד, הדס בן ארויה וטליה לביא ולהגיד להם קחו הפסקה לשנה ובואו שבו איתי ונרים פה ביחד איזה אנתולוגיית אימה. נראה לאמריקאים איך עושים את זה נכון. אני חושב שיש פה כל כך הרבה קולות קולנועיים מעניינים בארץ, גם בארטהאוס וגם אנשים שעוד לא פרצו ומחפשים איך.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email