אגדה מטרגדיה אמיתית: "ספנסר" – ביקורת ומחשבות נוספות

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

עוד לפני הופעת השוט הראשון של "ספנסר", נכתב על גבי המסך השחור: "אגדה מטרגדיה אמיתית". המשפט הזה אוצר בתוכו כמה מהרבדים שמרכיבים את היצירה כולה: מודגש מראש שהסרט הוא בדיוני, גם אם הוא מבוסס על האמת ההיסטורית של הנסיכה דיאנה מוויילס ויחסיה עם משפחת המלוכה. הוא אפילו רומז על עצמו, בסוג של קריצה אירונית, כקשור לעולם פנטסטי של ארמונות, קסם, נסיכים ונסיכות מהאגדות. מעבר לכך, ברור שכל מי שמגיע לצפות בסרט יודע שהסיום של האגדה הזו אינו טוב, ושהגיבורה הראשית אינה חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. הטרגדיה האמיתית שמוזכרת במשפט הפתיחה יכולה להתייחס גם לתאונת הדרכים הקטלנית שבה נהרגה דיאנה בשנת 1997, זמן קצר לאחר אירועי הסרט, וגם ולמצבה הנפשי המדורדר של דיאנה בסרט עצמו.

"ספנסר", סרטו החדש של פבלו לאריין, מתרחש בשלושת הימים של חגיגת חג המולד המלכותית – האחרונה לפני הגירושין של הנסיכה דיאנה ספנסר והנסיך צ'ארלס. דיאנה (קריסטן סטיוארט) מגיעה אל אחוזת הכפר של משפחת המלוכה וצריכה להעביר את החג בסדרה של ארוחות גורמה במחיצת בני המשפחה ואנשי הצוות הרבים המקיפים אותם כל העת. היא מתקשה לשהות אפילו רגע אחד בקרבת המשפחה בכלל ובפרט בקרבת צ'ארלס, שניהל אז רומן גלוי עם קמילה פרקר בולסה. למן הרגע הראשון, דיאנה נמצאת על סף התמוטטות עצבים, והזמן שעובר רק מעורר אצלה הפרעות אכילה, מחשבות אובדניות וחזיונות מסויטים.

נקודות האור היחידות במהלך הביקור שלה הן הזמן הפרטי שהיא מצליחה לבלות עם ילדיה האהובים, וכן קשר מפתיע שהיא מפתחת עם אחת מעוזרות הבית באחוזה (סאלי הוקינס המצוינת כתמיד), שמשמשת לה כחברה טובה, אשת סוד, ולעיתים כמעט מאהבת. אלה, לצד השראה מדמותה של אן בולין – אשתו של המלך הנרי השמיני שהוצאה להורג באשמת ניאוף ובגידה – דוחפים אותה להשתחרר מעול משפחת המלוכה ולחזור הביתה.

דמותה של הנסיכה דיאנה והסיפור שלה מרתקים את קהל הקולנוע והטלוויזיה כבר שנים ארוכות. חייה ומותה עובדו למסך בגרסאות רבות. סרט דוקומנטרי חדש על דיאנה סחף את הקהל של פסטיבל סאנדנס האחרון. רק לפני שנה, העונה הרביעית של סדרת הטלוויזיה המופתית "הכתר" חוללה סערה גדולה כשאחד מקווי העלילה המרכזיים היה כניסתה של דיאנה אל משפחת המלוכה. "ספנסר" מקצין את התמונה החד־צדדית הברורה שהוצגה גם ב"הכתר", לפיה דיאנה הצעירה דוכאה בעקביות בידי בני המשפחה, פעמים רבות תוך התעללות נפשית של ממש, כשלאיש – גם לא לבעלה – לא היה רצון לעזור לה במצוקתה. "הכתר" המצוינת היא רק דוגמה אחת מני רבות לייצוג דמותה של הנסיכה מווילס על המסך – ואיכויותיה רק מדגישות את האומץ (ואולי אף היהירות) הנדרשים על מנת להפיק היום עוד יצירה בדיונית שדיאנה עומדת במרכזה.

אולם, נראה שאין מתאים יותר לתפקיד מאשר הקולנוען הצ'יליאני פבלו לאריין, שבעשור האחרון הפך לאחד הבמאים המדוברים בעולם. "ספנסר" ממשיך ברוחו את סרטו המוצלח "ג'קי" (2016), על ג'קי קנדי. בשני הסרטים עוסק לאריין באישה שהתפרסמה בעקבות נישואיה, ובטרגדיה הנוראה שמזוהה עמה. שתי הנשים הללו מוצגות בסרטיו כסוג של נסיכות בכלוב של זהב, שבשלב מסוים (זו בהדרגה וזו בבת אחת) עולמן קורס עליהן.

הביוגרפיות הפסיכולוגיות של פבלו לאריין

לאריין ידוע בחיבה שלו לביוגרפיות קולנועיות שבהן ההיבט הפסיכולוגי מודגש על חשבון ההיסטורי והכרונולוגי. הוא משתמש בעריכה באופן ייחודי ובולט כדי לפרק את הסיפור הקולנועי לזמנים ונרטיבים מקבילים השלובים זה בזה. בנוסף, לאריין ידוע בחיבתו לשחזור אירועים שתועדו במציאות, ולשילוב בין התיעודי ובין הבדיוני באופן שלא תמיד מאפשר להבחין ביניהם.

הסרט הראשון שהקנה ללאריין שם בינלאומי, "לא" (2012), מבוסס על משאל־העם שנערך בצ׳ילה בשנות השמונים, אשר בו הצביעו על המשך כהונתו של הגנרל–דיקטטור ששלט במדינה. גיבור הסרט (גאל גרסיה ברנאל) הוא פרסומאי צעיר שנשכר כדי לייעץ לקמפיין המתנגדים לשלטון, שעל שמו קרוי הסרט. ב"לא", לאריין השתמש בסגנון צילום כמו־חדשותי, על מנת לשלב בין העשייה הבדיונית לקטעים התיעודיים השזורים בסרט, אשר לקוחים מסרטי תעמולה ששודרו בטלוויזיה הצ׳יליאנית. גם אם בהמשך הקריירה התרחק לאריין מהאסתטיקה התיעודית ויצר סרטים שהאופי הבדיוני שלהם מובהק יותר, האיחוי המעניין הזה בין הבדיוני לתיעודי, לצד הבחירה הבסיסית להציב במרכז הסרט איש תקשורת (שתפקידו לייצר דימויים ולמכור בדיה כמציאות – כמו במאי הקולנוע), הופכת בעיניי את הסרט ליצירה רפלקסיבית, חכמה וייחודית.

בהמשך, בסרט "ג'קי" (2016) לאריין שבר את התבנית הרגילה של הביוגרפיה הקולנועית בכך שהסיט את הכרונולוגיה ורצף האירועים ההיסטורי הצידה. במקומם, הוא הציב נרטיב מפורק לפרגמנטים ורבדים שונים, שבבסיסו הפסיכולוגיה של הדמות הראשית. דרך שחזורים של יומני חדשות אותנטיים ובאמצעות ראיון ממושך של ג׳קי הממסגר את הסרט, הוא הדגיש שוב ושוב את העובדה שהיא נבראת בסרטו כדמות בדיונית. ועכשיו, ב"ספנסר", כאמור, "אגדה מטרגדיה אמיתית".

דיוקן של נסיכה עולה באש

לטוב ולרע, ניכרות ב"ספנסר" בוטות מסוימת והגזמה אסתטית יותר מאשר בסרטיו הקודמים של לאריין, שבאות לידי ביטוי בשימוש מוקצן באמצעי המבע ובדימויים ישירים מאוד – כאלו שלא מותירים לצופה מקום רב לפרשנות. הפסקול, שהלחין ג'וני גרינווד, הנו דרמטי ודומיננטי מאוד ובנוי סביב כינורות גבוהים וצורמים שלא מרפים מהצופה בחלקים רבים מהסרט. גם המשחק המוגזם והמלודרמטי של קריסטן סטיוארט, המגלמת את דיאנה, הוא כזה שאי אפשר להישאר אדישים לגביו. בעיניי, מדובר בתצוגת משחק שלוקח זמן להתרגל אליה, אולם בסופו של דבר היא אפקטיבית ומתאימה לסרט – שכן כל מה שסביבה מוחצן ומוקצן גם הוא. סטיוארט, המועמדת לאוסקר על תפקיד זה, מתאימה את עצמה לתסריט של לאריין, שיש בו מאפיינים מלודרמטיים במודע, החל מחלומות פרועים ועד הסצנות הרבות שבהן היא מדברת לעצמה, לחפצים שלצידה או לחוגלות בחצר הארמון.

הסרט מצולם באופן מרהיב בידי קלייר מאתון, מי שצילמה לא מזמן את "דיוקן של נערה עולה באש" וסרטים נוספים של סלין סיאמה, ומתבררת מסרט לסרט כאחת הצלמות הגדולות שפועלות כיום. בסגנון מגורען ומיושן במכוון, בצבעים דהויים ובמצלמה דינמית, היא גם מרחיקה את "ספנסר" מהמציאות הדיגיטלית של ימינו ומדגישה אותו כבדיה קולנועית, אבל גם מעניקה לו אותנטיות מסתורית ומשרה תחושה של צפייה במסמך היסטורי שאיש עוד לא צפה בו. בצילומי הפנים, דיאנה מצולמת כחנוקה וכלואה, כאשר אפילו הווילונות על החלונות בחדרה נשארים תמיד מוגפים. כשהיא יוצאת החוצה מהארמון החונק, היא מצולמת בידי מאתון כקטנה בתוך טבע גדול, מאיים וקר. שמיים אפורים וקודרים, ערפל סמיך ועצים ערומים מאפיינים את הנוף אליו יוצאת הנסיכה להתאוורר.

בין הפאר והחולי

גם העיצוב האמנותי של הסרט, ובפרט השימוש שלו בצבעים, הוא מדהים ביופיו. לארוחה הראשונה מגיעה דיאנה המיוסרת כשהיא עונדת על צווארה את שרשרת הפנינים השנואה שנתן לה צ׳ארלס ולובשת שמלה בצבע ירוק אשר מעוררת אסוציאציה של חולי וריקבון. מרק האפונה הירוק שמוגש בארוחה זהה בצבעו המחליא לשמלה שלה ומשובץ בכתמים לבנים דמויי הפנינים שהיא עונדת. דיאנה האבודה למעשה משתקפת באוכל שלה – האוכל שהיא מקיאה שוב ושוב, שלא להכניס לתוכה שום אלמנט של משפחת המלוכה – באחד הדימויים העוצמתיים והמקוריים של הסרט לאופן שבו היא כלואה בעולמה המנוכר והציני של משפחת המלוכה. הסצנה הריאליסטית מתפתחת להזיה מחרידה.

הסרט מיטיב לתאר את הפער בין הנראות של האחוזה המפוארת והנוצצת לבין ההזנחה והריקבון שנמצאים מתחת לפני השטח, או מאחורי הקלעים. במובן הזה, גם החזות ה"מושלמת" של דיאנה היא רק מראית עין, כשבפנים היא סובלת, חולה ומעורערת. השיא של המהלך הזה בא לידי ביטוי בסצנות הקשורות בהפרעות האכילה שלה, ובסצנות שבהן היא פוגעת בעצמה. אלו סצנות קשות לצפייה, אולם הן משמעותיות מאוד בסרט, שכן הן מסמלות ישירות את הפער בין הפנים והחוץ, אותו הסרט מנסה להדגיש.

בהקשר זה, לאריין בוחר לבנות סצנות רבות סביב המטבח, המזווה והשפע הבלתי־נסבל של האוכל שמכינים הטבחים עבור בני המשפחה. המטבח המוצג שוב ושוב מסמל את מאחורי־הקלעים הנסתרים של הארמון הנוצץ, ואולי את התת־מודע שלו. לא בכדי בחר לאריין לפתוח את הסרט עם שוט ריק של המטבח, ולא של אחד מחדרי האירוח המפוארים: המטבח מסמל עבורו את הפער בין הזוהר והניקיון שבחוץ, לריקנות והכיעור שבפנים.

סיפור רפאים

דיאנה ספנסר נדמית כרוח רפאים.
דיאנה ספנסר נדמית כרוח רפאים.

אחד הדימויים הראשונים בסרט, לאחר המטבח, הוא דוגמה נוספת לבחירה קולנועית שהיא מצד אחד ישירה ובוטה למדי, אבל מצד שני מעניינת: יונה מתה שרויה על הכביש, ומעליה עוברת שיירת המכוניות של עובדי האחוזה. האם הסרט יכול להיות ישיר יותר לגבי מערך הכוחות בסיפור? בנוסף, נדמה שמן הרגע הראשון מרחף מעל הסרט מותה של דיאנה במציאות, אליו מודעים הצופים ולא הדמויות.

מיד לאחר השוט של היונה, מצולמת דמותה של דיאנה לראשונה כשהיא נוהגת במכונית עם גג נפתח, נודדת במחשבותיה ומתעסקת בכל דבר שאינו ההגה. אילו הצופים לא היו יודעים איך דיאנה נהרגה במציאות, הם היו יכולים לדאוג שהיא תיהרג בתאונת דרכים בנסיעה הלא זהירה הזו. מאוחר יותר, זווית הצילום שממנה נראית המכונית שלה יוצרת אשליה שהיא עומדת להתנגש עם המכונית שלה בטרקטור שנוסע מולה. כלומר, הסרט מנצל את הידע של הצופים על המציאות, ואת הפחד שלהם ממנה, על מנת לרתום אותם רגשית אל הסיפור הבדיוני שלו.

המוות של דיאנה במציאות ההיסטורית ממשיך להדהד לכל אורך הסרט ולהשרות עליו אווירה קודרת. בדיאלוג שלה עם דמות העוזרת הקרובה אליה, אומרת דיאנה שהאבק בחדר בו היא שוהה מכיל את חלקיקי העור של כל מי שגר בו אי פעם – למשל של המלכה ויקטוריה. בהמשך הסצנה, היא מבקשת ללבוש שמלה שחורה. בכך היא שואפת להידמות למלכה היסטורית שלבשה שחורים לזכר בעלה המת. אולם העוזרת לוקחת ממנה את השמלה ואומרת לה ״אין צורך ללבוש שחור, כי אף אחד לא מת״. האירוניה הכואבת שבמשפטים מסוג זה, בהקשר של הסיפור המציאותי של דיאנה, מפציעה בסרט בתצורות שונות שוב ושוב.

באחת הסצנות, דיאנה מנסה לחמוק אל הבית הנטוש שמעבר לגדרות האחוזה, שהוא בית נעוריה, ולכן הוא גם סמל של העבר התמים אליו היא מנסה לחזור בסרט. כשהיא נתפסת בידי השומרים, היא מבקשת: ״אל תדווחו שראיתם אותי, תגידו שפגשתם ברוח רפאים״. אכן, דיאנה שבסרט היא רוח רפאים, אישה שכבר מתה במציאות ונבראת מחדש על המסך, ושמותה מרחף מעליה כל העת.

ספנסר ביקורת סרט הנסיכה דיאנה

אולם, דיאנה היא לא רוח הרפאים היחידה בסיפור האגדה של לאריין, שככל שהוא מתקדם הוא נעשה אפל, מורבידי ומשונה יותר ויותר. דיאנה מתחילה להזות סביבה רוחות רפאים של מלכות היסטוריות מדוכאות, והסרט – שגם ככה הוא בעל תפאורה מושלמת לסיפור אימה על־טבעי על רוחות – הופך להיות יותר דומה ליצירות כמו "הניצוץ", "תינוקה של רוזמרי" ו"רבקה", מאשר לדרמה הביוגרפית שיכולנו לצפות לה.

באחת הסצנות המצמררות בסרט, כשהיא משחקת עם ילדיה בליל חג המולד, אחד הילדים שואל את דיאנה מדוע היא עצובה כל כך. היא מהססת ועונה לו "זה בגלל העבר". הילד חושב מעט, ואז עונה שלדעתו זה דווקא בגלל ההווה. אחריו, הילד השני מציע פתרון אחר: ״אני חושב שזה העתיד״. זו סצנה מרגשת ויפה בעיניי, בגלל שהיא מראה בו בזמן את חוסר המוצא של דיאנה, ואת המציאות העגומה שבה היא כלואה – אבל גם מאפשרת לעתיד המציאותי שהדמויות לא מודעות לו לצוף אל פני השטח של ההווה הקולנועי.

ספוילרים מכאן:

בסיום הסרט, לוקחת דיאנה את שני ילדיה לאכול במסעדת מזון מהיר ומוסרת בקופה את שם המשפחה שלה, "ספנסר". זה רגע שמעניק לדמותה האומללה סוג של גאולה, ומוציא אותה לדרך חדשה. האופן שבו הסרט מסתיים באקורד אופטימי, כמו בסיפור אגדה, כפי שהובטח, מתנגש בעוצמה עם הידיעה של הצופים על הטרגדיה שהביאה למותה של דיאנה, זמן לא רב לאחר מכן. האם האירועים שקרו במציאות סותרים בהכרח את הפנטזיה שבורא כאן לאריין, או שמא סיום הסרט אמור להאיר באור אחר את המציאות ההיסטורית? מהו טיב הקשר בין דיאנה המחייכת במבטה אל האופק בסיום הסרט, לבין דיאנה שהתקיימה במציאות והגורל העצוב שלה? התשובה לא ידועה, אבל השאלות הן אותן השאלות שמעלה לאריין שוב ושוב בקולנוע המרתק שלו.

ספנסר ביקורת סרט הנסיכה דיאנה

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email