בשיא העוצמה, בשיא האיפוק: הלוואי שהיו יותר סרטים כמו "טאר – המנצחת" – ביקורת

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

באחת הסצנות המוקדמות ב"טאר – המנצחת", מתעורר ויכוח סוער על הקאנון המוזיקלי. לידיה טאר (בגילומה המופתי של קייט בלאנשט), אחת המנצחות הכי מצליחות ומעוטרות בעולם, מגיעה להעביר כיתת אמן אורחת בבית הספר המפורסם ג'וליארד. טאר מחפשת את הכוונה בבחירת היצירה שהוצגה לה ומתווכחת עם התלמיד.ה – שמזדהה כפאנג'נדר וכשחור.ה – על סירובו לנגן יצירות קאנוניות של גדולי המלחינים, כמו באך, רק בשל היותם גברים לבנים סטרייטים. טאר, שרגילה להישאל בעצמה על היותה מנצחת אישה לסבית בשדה גברי, מתעקשת להפריד את האמן מהאמנות. היא מסבירה לתלמיד.ה את הפגם שבתקינות הפוליטית ובתרבות הביטול, ועולבת בו.ה בברוטאליות בתוכחה בין דורית שמאפיינת הרבה מהשיח התרבותי היום. הייחודיות של הסרט טמונה בכך שהוא לא בוחר בעמדה אחת. במידה מסוימת, הסצנה הזאת, שמצולמת בשוט רציף מדוקדק של כ־10 דקות, מכילה בתוכה את כל הניגודים והקונפליקטים שיוצגו במהלך השעתיים וחצי הבאות של הסרט.

המשך הסרט עוקב באיטיות אחר ההכנות של טאר לקראת הופעת התזמורת הסימפונית של ברלין, שעליה היא מנצחת, עם הסימפוניה החמישית של מאהלר. במשך כשעה הסרט רק מציג את שגרת החיים העמוסה של טאר, שרק חלק ממנה כולל את המוזיקה עצמה – עולם הקונצרטים הוא עולם פוליטי ומורכב לא פחות מהכנסת. אנו נחשפים לכל משחקי הכוח של עולמה, שבו כולם מנסים להשיג יותר כדי לקדם את עצמם וטאר מנצחת על כולם.

מהפסגה הזאת אפשר רק להתדרדר, ואכן לצד ההצלחות של טאר, מתחילות לצוף שאלות בנוגע ליחסים הקרובים שלה עם תלמידות ועוזרות לשעבר, שפרסומן מאיים להפריע להמשך הדרך שלה. במקביל, אל התזמורת מגיעה צ'לנית חדשה וצעירה שתופסת גם היא את תשומת ליבה של טאר. כך נוצר סבך של תככים ותשוקה שמבעבע מתחת לפני השטח ובמרכזו נמצאת טאר. אם היא תמעד, מה יהיו ההשלכות?

קייט בלאנשט בהופעה מפעימה. קרדיט תמונה: טוליפ אנטרטיינמנט
קייט בלאנשט בהופעה מפעימה. קרדיט תמונה: טוליפ אנטרטיינמנט

על השאלה "האם כוח משחית?", אשר נשאלה ונענתה באינספור סרטים, משיב "טאר – המנצחת" באופן מורכב. לעומת סרטים אחרים מהתקופה האחרונה שעוסקים בדמויות המנצלות את כוחן לרעה, כאן הסיטואציה מוצגת לצופים דווקא דרך עינייה של הדמות "הבעייתית". בהקשר זה, הסרט גם מדגיש את האופן שבו טאר מפלסת את דרכה בעולם הגברי. תפקיד המנצחת מדיר נשים לרוב, והצלחה בו אולי מחייבת התנהלות מתאימה. יש לכך גם השפעה על התא המשפחתי של טאר, שנשואה לכנרת הראשית של התזמורת ולהן בת מאומצת מסוריה: טאר מסתובבת ברחבי העולם, עובדת כל הזמן, אבל כשילדה מתייחסת לביתה פטרה בבריונות היא ניגשת אליה ומאיימת עליה בתור "אבא של פטרה". האם הניסיון שלה לפלס לעצמה מקום בעולם גברי וכוחני מוביל את טאר לאמץ בעצמה הרגלים כוחניים ו"גבריים"? הסרט מסרב לתת תשובה פשטנית וחד־משמעית, וזה עוד אחד מכוחותיו הרמים ביותר: הסרט מייצר מתח רב באיטיות רבה, אבל כל המתח נשאר מרומז. כל דמות "מגלמת תפקיד" או מבנה את זהותה מחדש כדי להצליח. כוונותיהן האמיתיות של הדמויות מעורפלות ומסתוריות ולכן כל פעולה גוררת אחריה תוצאות שהן לאו דווקא אלו שמצפים להן. כך הסרט מבקש להראות כמה קל זה לנצל עמדות כוח, בין אם זה גבר או אישה. כל ההיבטים האלו היו יכולים בקלות גם להפוך לסרט מקרבן או דידקטי, ולכן צריך להעריך את האיפוק והמורכבות שהוא מייצר.

כוח נוסף של הסרט הוא הופעות השחקנים, ובמיוחד זו של קייט בלאנשט בתפקיד הראשי. למרות הגאוותנות והאנוכיות של טאר, בלאנשט גורמת לה להיות דמות סוחפת שעמדותיה ופעולותיה מובנות לצופה, גם אם לא תמיד מסכימים איתן. מעבר לכך, בלאנשט ממש נהפכה לטאר ברמה שקשה אפילו לדמיין שזו דמות פיקטיבית. על הדיוק הרב של כל הקאסט מנצח הבמאי טוד פילד, שזהו סרטו הראשון מאז "ילדים קטנים" שיצא בשנת 2006. אולי בשל הזמן הרב שחלף מאז, בצפייה "טאר – המנצחת" ניכרת התחושה שפילד חשב ותכנן כל שוט ופרט בסרט במשך השנים האלה. "ילדים קטנים" וגם "בחדר המיטות" (2001), שני סרטיו הראשונים, היו דרמות מאופקות ומטרידות אך הן עדיין יכלו להיות מונחות על הרצף הסגנוני של הקולנוע ההוליוודי, גם אם בקצה האמנותי. לעומת זאת, הפעם אפשר לטעון שברלין כלוקיישן העיקרי של הסרט לא נבחרה סתם – האיפוק והדיוק של הסרט מזכירים יותר את הקולנוע הגרמני החדש (דוגמת סרטיו של כריסטיאן פצולד) פינת הקולנוע האוסטרי (של מיכאל האנקה ואולריך זיידל). כל פריים מורגש מדויק ונכון, כל קאט מגיע ברגע המתאים, כל פיתול נרטיבי חושף ומערער יותר. לא מפתיע שהשחקנית נינה הוס (המוזה של פצולד בתחילת דרכו) והעורכת מוניקה ווילי (העורכת הקבועה של האנקה) הן חלק עיקרי מצוות הסרט, והצלם הגרמני פלוריאן הופמייסטר והמלחינה האיסלנדית גואנודוטיר מדגישים את הסגנון האירופאי גם הם.

מתוך "טאר המנצחת". קרדיט תמונה: טוליפ אנטרטיינמנט

זאת גם ההזדמנות לשבח את המוזיקה שבסרט – או היעדרה. לסרט אין פסקול טיפוסי, והפעמים היחידות שאנו שומעים מוזיקה ההן כמעט תמיד כאשר הדמויות עצמן מנגנות. מצד אחד, השקט מוסיף לתחושת הלחץ והמתח של הסרט, ומצד שני, הוא מעצים את תחושת השחרור כאשר אנו זוכים לשמוע יצירות מוזיקליות כבירות ולראות אותן מנוגנות. לראות את האופן בו טאר מנצחת עם כל רגשותייה על התזמורת, ולשמוע את היופי המוזיקלי שמופק מכך הם אספקטים שקשה להסביר אבל קל להרגיש ולהתרגש מהם.

אם יש לי מעט השגות, הן נוגעות למערכה השלישית של הסרט. היא בהחלט לא רעה, וכן מספקת כמה דימויים מעולים, אך גם מורגש שלצד המתח שנבנה באיטיות, החלק האחרון של הסרט מרגיש כמו מעין נפילת מתח. לא הייתי רוצה לבקש סצנות מלודרמטיות, ויש היגיון באופן שבו כל החלק הזה מהווה מעין "זמן מת", בטח לצד השעתיים ועשרים הקודמות. אך עדיין משהו בו הרגיש קצת פחות מהודק מכל מה שקדם לו, אפילו אם הרהור עליו גורם לי להעריך אותו יותר. בסופו של דבר, "טאר – המנצחת" הוא מסוג סרטי האוסקר שהייתי רוצה לראות הרבה יותר – דרמה מהורהרת, שנבנית לאט ומצליחה גם לערער וגם לרגש, גם להטריד וגם לגרום לא מעט מחשבה.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email