"הילד והאנפה": אחרי עשור של שתיקה – מיאזקי ממריא לשיאים מסחררים

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

"הילד והאנפה", סרטו החדש של מאסטר האנימה היפני הייאו מיאזקי, יערוך הערב את הקרנת הבכורה הישראלית שלו בפסטיבל הקולנוע בערבה, לפני שיגיע להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. למרות שהקהל המקומי יוכל לצפות בו רק מהיום, התמזל מזלי לטייל ביפן לפני כחודשיים ולצפות בו שם, יחד עם בת זוגי ניצן. זו הייתה חוויה מיוחדת מכמה סיבות. מעבר לכך שצפינו בסרט בבית קולנוע בקיוטו, עם קהל מקומי ובלי תרגום לאנגלית (למזלי, ניצן דוברת יפנית ותרגמה לי לאורך הסרט), מיאזקי, והמפיק טושיו סוזוקי, בחרו להשיק את "הילד והענפה" כמעט ללא שיווק. למעשה, מלבד פוסטר אניגמטי ופשוט שנשא את שמו של הסרט, לא ניתן אף רמז למה אפשר לצפות בכניסה לאולם הקולנוע.

החוויה הזו הזכירה את התקופה שלפני עידן אינטרנט, כשהיה מקובל ללכת לסרט רק בגלל פוסטר שעורר סקרנות, או מעורבות של יוצר קולנוע אהוב. כאן, לא רק שמדובר בעוד סרט של מיאזקי, אלא אולי גם אחת מעבודותיו האחרונות – כשהוא חוזר לקולנוע אחרי 10 שנות שתיקה. בדרכו הווירטואוזית, הוא מסכם קריירה ענפה בת עשרות שנים, עם מבחר אזכורים ומחוות ליצירותיו הקודמות. בין אם ימשיך ליצור ובין אם לאו (דיווחים ראשוניים על כך שחזר לשולחן העבודה כבר צצו ברשת) – מדובר בסרט שהוא אבן דרך בקריירה, ומבט לאחר על מה שנעשה עד כה.

עלילת הסרט מתרחשת ביפן של מלחמת העולם השנייה, ומובאת מנקודת מבטו של האיטו מאקי בן ה-12, שאימו נהרגה במהלך אחת ההפצצות על טוקיו. בעקבות האובדן, מאקי ואביו עוברים לבית בעיירה כפרית ומרוחקת. מאקי חווה קשיי הסתגלות לסביבה החדשה ולבת הזוג החדשה של אביו – אחותה הצעירה של אימו. הוא מרבה להתבודד, ולתת לסקרנות שלו להוביל אותו בשיטוטיו בטבע – שם אורבת לו אנפה אפורה ומסתורית שמתנכלת לו ותוקפת אותו. ככל שהם מכירים, מאקי מגלה שהענפה האפורה יכולה גם לדבר, והיא חושפת בפניו מגדל הרוס ומסתורי, שהכניסה הסגורה אליו מובילה לעולם פנטסטי ומלא בקסם ודמויות מסתוריות.

"הילד והאנפה" מסחרר וסוחף, בדרך שנראית כמעט בלעדית למיאזאקי. הסיפור הובע דרך העריכה, ובעיצוב של הנופים, האנשים והיצורים הקסומים, הוא הובן גם כשהוקרן ביפנית וללא כתוביות, מבלי לדעת מה בדיוק הדמויות אומרות.

בו זמנית, הסרט מוצף אזכורים ומחוות למיניהם לסרטי עבר העבר של מיאזקי, לעיתים על חשבון פיתוח הדמויות, שלא הרגישו מורכבות מספיק. אנו קופצים מאירוע אחד לשני באינטנסיביות שמאיצה עם התקדמות הסרט, ונדמה שמיאזקי מנסה להכניס את כל העולמות והרעיונות שנותרו לו לסרט אחד אחרון. עולם הדמיון של מיאזקי הוא ללא ספק אינסופי ועשיר בצורה שאין שני לה, אך במקרה של "הילד והאנפה", ועם החזרה לעולם הדימויים מהעבר, זה גובל בחוסר קוהרנטיות. שותף נוסף של מיאזקי ביצירה הוא המלחין ג'ו היסאישי. השניים החלו לשתף פעולה ב-"הנסיכה מעמק הרוחות" מ-1984, ומאז, נעימותיו האייקוניות של היסאשי מלוות את הדימויים הויזואליים של מיאזקי ככפפה ליד. הפעם, עם זאת, נדמה שגם הוא אובד ולא מצליח לעקוב מוזיקלית אחרי העלילה העמוסה והעולם שמתפזר לכל עבר.

ולמרות זאת, הסרט התקדם לאט לאט כמו כדור אש של אנרגיה ויצירתיות, וכמה מהרגעים לקראת סופו הם מהשיאים האינטימיים והכואבים ביותר שמיאזקי יצר אי פעם. כמי שמכיר את סרטיו כמעט בעל פה, החוויה הייתה מלהיבה ומרגשת.

הסרט התקבל באהדה רבה בהקרנותיו בפסטיבלים ברחבי העולם. לא בדקתי מה דעת הקהל עליו ביפן, ולא קראתי ביקורות מקומיות, אבל בהקרנה בה נכחתי – מהרגע שכותרות הסיום נגמרו וכמה דקות ממושכות לאחר מכן – איש לא קם מכיסאו ויצא מהאולם. נדמה היה שאנשים אפילו לא דיברו ביניהם ומעין שתיקה מתוחה עמדה באוויר. זה הרגיש כאילו שהקהל כולו נפרד ממאסטר אמיתי שליווה כל אחד ואחת שישבו שם ארבעה עשורים, ושבה את הקהל היפני גם בפן האמנותי וגם המסחרי. כמעט כל סרט של מיאזקי היה לסרט הכי מצליח ביפן לשנה בה נעשה, וההשפעה המכרעת שלו על קהילת הקולנוע והאנימציה המקומית והעולמית זוכה כעת לביטוי בוגר, מרגש, ואולי אחרון.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email