העבריינים The Delinquents

״העבריינים״ הוא סרט שוד שמחייה את הז׳אנר ומעדיף להנות מהדרך

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

מעטות התחושות המרגשות יותר מלספר סיפור ולהרגיש שהכול מתחבר: אתם מחברים משפט למשפט כשלפתע אתם מרגישים את התחושה החמקמקה הזו – הקהל נתון בידיכם. מי שמקשיב נשאב פנימה וצמא ללכת אתכם לכל מקום, ואתם יכולים להירגע ולהנות מלספר את הסיפור, להדגיש את הדברים המצחיקים, לעצור לנשום ברגעים שייצרו מתח או ציפייה, אולי אפילו להמציא כמה פרטים… היעד כבר לא משנה, ואם בנקודה כלשהי נזכרתם באנקדוטה אחרת וקפצתם אליה, זה רק מוסיף, כי אתם משחקים ביחד עם הקהל. כזה הוא סרטו החדש של רודריגו מורנו, ״העבריינים״; אפוס צנוע רב־סתירות שמעיז לדרוש מאיתנו לבחון מחדש לא רק את היחס שלנו לחיים של שגרה ועבודה בחברה קפיטליסטית, הנושא המפורש שלו, אלא גם את יחסנו למלאכת הסיפור בקולנוע ומחוצה לו.

״העבריינים״ עוקב אחר מורן ורומן, שני עובדי בנק שנראה שאין להם דבר לספר לאיש. הם משתלבים באופן מושלם בנוף האפור של הבניין שבו הם עובדים, שנראה שלא שופץ מאז שנות השבעים. הם מחליטים לשדוד את מקום עבודתם: לוקחים מהכספת סכום צנוע, לא מספיק בשביל להתעשר, אבל מספיק בדיוק (הם חישבו) בשביל לצאת לגמלאות בלי לעבוד יום נוסף בחייהם, כלומר לקבל הזדמנות לחיות אחרת. התקציר הזה מבטיח סיפור נוכלות ופשע שילך ויסתבך, והסרט, שבתחילתו הזכיר לי בכריזמה הלהטוטנית שלו דווקא את ״תפוס אותי אם תוכל״ של ספילברג, מקיים.

אבל מתוך הגרעין הפשוט הזה ״העבריינים״ נפתח ומתרחב לכל הכיוונים: הוא מתמלא בפרטים, הערות אגב, עירובי ז׳אנרים, הפוגות בטבע, רומנטיקה, מוזיקה. יש תחושה שברגע שהסרט לוכד אותנו עם סיפור השוד הוא מתחיל להשתעשע, לבחון כמה גמישה תשומת הלב שלנו ולאן אפשר לקחת אותנו. מסגרת הז'אנר הופכת לדינמית ומשתנה: מה שמתחיל כסיפור עם מנוע ברור מתחיל להתפזר ולכלול הרבה יותר, והכול הופך למגרש משחקים, משחק שאנחנו המשתתפים בו, מנסים למצוא את החוקים בזמן אמת, תוך כדי תנועה.

במובן הזה, נוצר קולנוע שהגודל שלו הוא בעצמו מתעתע. זה סרט גדול, שאפתני, של מעל לשלוש שעות, אבל כזה עם קלילות גמישה. אין לו תחושה של סרט ״חשוב״, שמבקש מאיתנו להפקיד את זמננו בכניסה ולהעניק לו כבוד, אלא סרט שממציא את עצמו מחדש מרגע לרגע, חי וספונטני, לפעמים נאבד במקום מסוים רק כדי לחזור מאוחר יותר. הכול מועבר במחוות קטנות וקונקרטיות, בטכניקות צנועות אבל מלאות ברק, בנאמנות לעונג ולהנאה של מלאכת הסיפור. העוצמה של היצירה כמו מתגנבת אלינו מאחורה, לא מכריזה על עצמה. סרט גדול־קטן.

העבריינים

השאפתנות הצנועה הזו משותפת להרבה מהקולנוע המלהיב שהגיע מארגנטינה בתקופה האחרונה; עולם קולנועי שנדיר על המסכים בישראל, דבר שהופך את יציאת ״העבריינים״ לתופעה כל כך משמחת ומפתיעה. רודריגו מורנו, שעבד על ״העבריינים״ במשך שש שנים, הוא יוצר ותיק שבעברו יצר קולנוע מינימליסטי יותר, שמזכיר באופיו מעט את ג׳ים ג׳רמוש. כעת הוא ניצב לצד יוצרים ארגנטינאים מרתקים כמו מריאנו שינאס, לאורה סיטארלה, מתיאס פיניירו ומרטין רכטמן, שמנסים, כל אחד בדרכו, ליצור קולנוע עצמאי אמיתי – כזה שמשלב משהו מן הרוח של הספרות הדרום־אמריקאית, מבורחס לאיירה לבולניו, כזה שמערבב בין הפנטסטי והז׳אנרי לבין היומיומי, ושובר בדרך את התפיסות המקובלות על האופן שבו קולנוע אחר, קטן או ניסיוני אמור להתנהג ולהיראות.

בבחירה הבינארית בין קולנוע כתוב היטב עד שעמום, שיוצא מחממות תסריט וקרנות קולנוע מצד אחד, לבין קולנוע אומנותי, עגמומי, עם פיוט ריאליסטי נטול עניין מהצד השני – קבוצת היוצרים הללו בוחרים באופציה שלישית, לשחק. הסרטים שלהם, ״העבריינים״ ביניהם, מציעים קולנוע שמספר מעשיות ואגדות אשר טמונות אחת בתוך השנייה כמו בבושקה של סיפורים, או כמו מבוך.

״העבריינים״ מתבלט גם בתוך הסצנה הארגנטינאית בזכות השימוש הווירטואוזי שלו בכלים קולנועיים במקום ספרותיים, עם ציטוטים ישירים מפילם נואר ומסרטי רובר ברסון. מורנו מושפע מהקונקרטיות הברסונית שמסתמכת על פעולות (אנו נראה בקלוז־אפ פעם אחר פעם איך דמות ממלאת כוס מים, או סופרת כסף, או חותמת על צ׳ק), והנוקשות הזאת מתנגשת באופן מעניין עם המשחקיות הז׳אנרית של שאר העשייה, ועם העריכה הכמעט מוזיקלית, בעלת חוש הקצב המשתנה תמיד אבל מדויק תמיד, כולל כמה מהשימושים המבריקים ביותר במסך מפוצל ובדיזולבים שראיתי בשנים האחרונות.

העבריינים

ואולם, גם בתוך כל המשחקים הסגנוניים, ״העבריינים״ נותר ממוקד רעיונית באופן מפתיע. ככל שהסרט מתקדם, הדמויות מתרכזות פחות בהשלכות השוד ויותר בניסיון למצוא תשובה למה הוא חופש עבורן – בהתאהבויות, במרדנות, במעבר לחיק הטבע, או ביצירת אומנות. כך הסרט מתחדד כמעשיה אנטי־קפיטליסטית, העוסקת בכלא שאנו יוצרים לעצמנו כשאנו תקועים רוב הזמן בעבודה רק בשביל להתקיים: עבודה שאין לה תוחלת, כשאין הבדל עבור העולם אם נבהה בקיר או נעשה דבר מועיל, כי התלוש בסוף החודש הוא אותו תלוש, ואתה רק חלק מפירמידה של גיחוך חסר פשר שמקיים את עצמו ומונע מאנשים לחיות את חייהם.

בסרטים אחרים, ולרגעים גם בסרט הזה, יכולתי להאשים מסר כזה בפשטנות, בעיקר כשהוא מועבר בדיכוטומיות עצלות בין עבודה שוחקת בעיר לחופש מרפא בטבע, וכשהמסע של הגיבורים מרגיש כמו הגשמת פנטזיה נעימה של בריחה יותר מאשר אקט מרדני של ממש. אבל התחושה האגדתית של הסרט מצילה אותו מליפול באמת למלכודת הזאת: בעולם שבו כל הדמויות הן שיכול אותיות זו של זו, דמויות שונות משוחקות על ידי אותו שחקן וצירופי מקרים מופרכים הם עניין של מה בכך, הישירות הרעיונית הזאת מרגישה נחוצה, כמו חלק מהחופש שהסרט מחפש, חופש מלמתן את חלומותינו בתוך הבוץ של המציאות.

ככל שאנחנו מתקדמים במסע לחופש, הסרט, שהתחיל מלא מתח ודרמה, מתרחק מלמלא את הציפיות העלילתיות שלנו באופן שאנו רגילים, וקל לזהות בצעד זה זעם, משבר ביכולת של סיפורים לכלול את העולם כולו, לשקף את מציאותנו. הרי לא מופרך להצביע על כוחן של עלילות מהוקצעות בשימור מערכת הכוחות השוחקת שאנחנו חיים בה, בחיזוק התבנית שממנה אנחנו לא מצליחים לצאת, שהרי אם החלומות והסיפורים שלנו נמצאים בתבנית, לא נוכל לצאת לחופשי בחיינו. אבל סיפורים, כמו עבודה, הם גם נדבך יסודי באופן שאנחנו מתקשרים, מתאהבים, וחיים את חיינו – לא כקלישאה שחוקה על מכונות אמפתיה ומספרי סיפורים, אלא ברמה בסיסית באמת. לכן ״העבריינים״ לא פוסל את הנרטיב, אלא להיפך; הוא מאמץ אותו אל ליבו, אבל מוציא אותו מהמשרה המלאה השוחקת שלו ונותן לו קיום מלהיב חדש – קיום עם בורות ליפול בהם, התאהבויות באמצע הדרך, הפתעות, שמכיל את המסתורי, את היומיומי ואת הלא קשור. קיום עם היכולת המבורכת, שכולנו צריכים בשביל להיות חופשיים, לאבד לפעמים את הדרך.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email