בדרך לולהאלה, "מלך הצפון" לוקח את האפוס הקולנועי למחוזות חדשים

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

במהלך המחצית השנייה של העשור החולף, אחד הזרמים המרכזיים שעלו בקולנוע האמריקאי העצמאי היה תת-הז'אנר "אימה עילית" (Elevated Horror), שזוהה בעיקר עם אולפני ההפקה A24. מדובר בגל סרטי אימה עם יומרות אמנותיות ונטייה לזנוח ייצוגים של אלימות עודפת לטובת כינון "אווירה" מעוררת בעתה. למרות שמדובר בקבוצת יוצרים עם סגנון מובחן ומובהק, ההגדרה של הגל הזה כאימה "עילית" שנויה במחלוקת, בגלל שהיא רומזת שכל סרטי האימה שבאו לפני כן היו "נחותים". אחד הבמאים שהובילו את הגל החדש הזה הוא במאי הסרט החדש "מלך הצפון", רוברט אגרס. בעוד ששני סרטיו הקודמים – "המכשפה" ו"המגדלור" הגדירו את גל "האימה העילית", "מלך הצפון" הוא אפוס המבוסס על סיפורו של הנסיך אמלת' מהמיתולוגיה הנורדית. במבט ראשון, זניחת ז'אנר האימה ובחירת האפוס ההיסטורי, נראית קצת משונה. אך בדומה מאוד לתמורות שחוללה האימה העילית, התחולל שינוי דומה בז'אנר האפוס ההיסטורי, עם סרטים שאפשר לכנותם, בהשאלה, כסרטי "אפוס עילי".

האפוס ההיסטורי מזוהה בעיקר עם תור הזהב של הוליווד בשנות ה־50, שנים בהן יצאו "בן חור", "עשרת הדברות", "לורנס איש ערב", "ספרטקוס" ועוד סרטים רבים אחרים. אלה סרטי אוסקר בשל עוצמתם הדרמטית, ההפקה גדולת הממדים ותפקידי העומק שלרוב גם הקנו לשחקנים הראשיים מועמדויות לפרס האוסקר. האפוס הגיע לרוויה מסוימת בתחילת המילניום עם סרטים כמו "לב אמיץ" ו"גלדיאטור", ואת מקומו כ"ז'אנר ההוליוודי הגדול" תפסו סרטי המד"ב וגיבורי־העל. אך בשנים האחרונות הופקו סרטים אפיים חדשים, שמדגישים דימויים ויזואליים, אסתטיקה דיגיטלית מוקצנת, סימנים מופשטים, כביכול, ונטייה להעדיף פואטיות לעומת נרטיב דרמטי קלאסיים. במקום דמויות מורכבות ודרמה מעמיקה, אנחנו מקבלים דמויות שטוחות יחסית שמגלמות באופן יותר נאמן את המיתולוגיות והמקורות הספרותיים שמהם נשאבו. גם במקרה של האפוס, לא מדובר בסרטים ש"מתעלים" על הז'אנר הקלאסי, אלא פשוט העדפה של איכויות אחרות ביצירה. אין פה השוואה של איכות, אלא נטייה לפשט את הדרמה ובמקומה לתת דגש לעולם דימויים איקונוגרפי שנאמן לעבר המיתי ובפני עצמו מהווה את עיקר המשמעות בסרט. היבט נוסף של הסרטים הללו, הוא הוספה של טוויסט פוסט-מודרני, המאפשר קריאה אנכרוניסטית שמשלבת תמות של פוליטיקה עכשווית, למשל מגדרית.

"האביר הירוק", סרטו של דיוויד לאורי מ-2021, ומזכיר סגנונית וז'אנרית את "מלך הצפון". גם הוא מספר מיתוס בצורה פחות נגישה, נותן דגש לאיקונוגרפיה לעומת הדרמה, וכולל בתוכו שלל דימויים פואטיים שספק אם מקדמים את העלילה ומנסים להציע חוויה "מופשטת". כמו הדרך בה "מלך הצפון" מציג את הסיפור של אמלת' כמעשייה על גבריות, גם "האביר הירוק" מציע קריאה מחודשת של המקור המיתולוגי במשקפי פוליטיקה מגדרית. האביר הירוק מדבר על גבריות חלשה ושברירית: גיבור הסרט כסר גאווין, ברגע של חוסר הבנה של הגורל שעתיד לרדוף אותו, עושה מעשה שיתחרט עליו לעולם. ב"מלך הצפון" נזהה הקצנה טוטלית של גבריות רעילה והרסנית, כזאת שאונס, רצח ושעבוד משפחות לעבדות לא חודרות את האטימות שעל אמלת' הוויקינג לפתח על מנת להיות לוחם ראוי. אם באפוס הקלאסי נקבל לוחם דבק במשימה אך רציונלי, כאן קיבלנו קצוות שונים מאותה הפרסונה, פעם אחת ילד פגיע ופעם אחת לוחם אכזר שאין בו גבורה, אשר מפורקים אל דמות שקשה לראות גבורה, אלא אלימות בלבד. הדרמה לא מצליחה להעמיק בדמויות שכאלה, והדגש נופל על הסגנון שבאופן מפתיע מושפע לא מעט מסרטו המצליח של הבמאי זאק סניידר, "300", כמו גם סדרות טלוויזיה רחבות יריעה כמו "משחקי הכס".

לאור הדגש בעיסוק במיתולוגיה היוונית בסרטו הקודם של אגרס "המגדלור", יש מקום לשאול מה מייחד את המיתולוגיה הנורדית-ויקינגית, אשר עליה מבוסס "מלך הצפון", ואולי להבין מה הביקורת שחבויה בו באופן חשוף. הסרט מבוסס על אוסף סיפורי פולקלור שהיווה את ההשראה גם למחזהו של וויליאם שייקספיר – המלט. האוסף הספרותי הזה הוא מהמסמכים החשובים המתעדים את ימי הביניים בארצות הסקנדינביות, ומתאר לנו את תפיסת עולמם של הוויקינגים. הסרט, מבוסס מיתולוגיה נורדית, נושא בתוכו נושא מאוד נפוץ במיתולוגיה – פטליזם, ההבנה שהגורל נחרץ מראש, וכל מעשה יוביל להגשמת הנבואה שמגשימה את עצמה. עניין הגורל בסרט נוכח מהשוט הראשון, שכן השוט הראשון הוא המרחב בו נגמר הסרט – הר הגעש של סצנת הסיום. למעשה נאמר לנו כבר מהתחלה מהו הסוף של הסיפור. הסוף של הסיפור מסופר לנו כבר מראש, ולא רק בצורת הר הגעש שפותח את הסרט ולמעשה מצהיר לנו מראש את סופו, אלא גם בייצוג של מבנה המשפחה כשושלת תורשתית והמהות של משפחת מלוכה. עצם היות דמות חלק מעץ משפחה של שושלת מלוכה, גורלו כבר נחרץ לתפקיד מסוים, למשימות ספציפיות ואיומים. בעיקר הוא אחראי על גורל עמו ומשפחתו.

מתוך "האביר הירוק"

הגורל שרודף את אמלת' מוגדר כבר בטקס הבגרות שהוא עובר, בו הוא מוותר על האנושיות שלו בדמותה של דמעה שנלקחת ממנו ומהווה את הטיפה האחרונה שיזיל, ומעכשיו עיניו נותרות יבשות – אפילו כשאביו נרצח באכזריות מול עיניו. בערב שלפני הטקס נאמר לו שסבא רבא שלו הרג את דודו כדי לקבל את כיסא המלוכה. במהלך דטרמיניסטי, מי שמכיר את עלילת המלט אשר צמחה מתוך מיתוס זה, יודע שזה עתידו של הנער לפנינו, ובכך מתקבע המהלך הדטרמיניסטי שוב.

כיאה לטרגדיה מיתולוגית, בדומה למיתולוגיה היוונית, דטרמיניזם בדרך כלל מצביע על נפילה. הנפילה הקרבה של אמלת' מוגדרת דרך הדימוי שמהווה את התמה החוזרת הויזואלית של הסרט, וזה עץ המשפחה שמוצג בסצנת הטקס. עץ המשפחה לא רק מראה לנו שושלת, אלא הוא מראה לנו שעצם השושלת מסמלת מוות. נגזר על המלוכה לצמוח מתוך עץ שמי שנולד לו הוא ספק פרי הצומח מענף, וספק אדם תלוי שמוצא את מותו. כך גם אמלת' מבסס את עצמו במותו כחלק מהשושלת, ודואג להשאר תלוי על העץ כמו אבותיו. אבותיו מוצגים כרחוקים מלהיות גיבורים. אנחנו מזדהים עם אביו כשנראה אותו, אבל כל עובדה שנשמע עליו בדיעבד תבסס אותו כנבל הרבה יותר מאשר גיבור, וכך גם אמלת' "בוחר" להמשיך את דרכו של אילן היוחסין ונלחם למען ערכים מפוקפקים, רוצח את דודו כנקמה, אבל על הדרך גם את אימו ואחיו הקטן. זוהי סופה של כל טרגדיה, ובמקרה הזה, לא בטוח שנדמע על מותו של גיבורנו.

מתוך "מלך הצפון"

דימוי האש שפותח את הסרט, בהקשר של המיתולוגיה הנורדית, מסמל את הגורל, החמקמק וזה שעתיד להרוס הכל. בניגוד למיתולוגיה היוונית, שבה לאלים שבוחרים בדרך הדמוקרטיה ועל כן הם זוכים לשלטון נצח כי בחרו בצורת השליטה הנכונה, במיתולוגיה הנורדית תמיד מעל האלים מרחף עתיד של הרס וכאוס. סיפורם של האלים הנורדים הוא למעשה סיפור דטרמיניסטי טרגי של השמדה טוטלית. האש במסגרת המיתולוגיה מסמלת את ההרס, ומי שמזוהה עם אש זאת הוא האל חסר ההגדרה לוקי. לוקי הוא היחיד שיודע את סופם של האלים, ועל כן משחק עם הגורל, בשל העובדה שהוא יודע את גורלו ואת יום השמדתו. כך מציגים לנו את הגורל האכזר כבר בשוט הראשון של הסרט – ההשמדה שאמלט' הולך לכיוונה בשל היותו נצר לשושלת.

בשנים האחרונות ישנו עיסוק מוגבר במיתולוגיה נורדית. אם תרבות המערב באופן מוצהר מגדירה את המיתולוגיה היוונית כאבן יסוד שלה, מה שניתן לראות בהיסטוריה של האמנות באופן ברור, המיתולוגיה הנורדית לא קיבלה את מקום הכבוד הראוי לה, אלא שבפועל, עקב השתלטות תרבותית של העולם האנגלי, המיתולוגיה הזאת הרבה יותר נפוצה בתרבות משחשבנו. אפשר לראות בתרבות בצורה הישירה יותר ביטוי לכך בהצלחה של סדרת הטלוויזיה "ויקינגים", כמו כן, את הדמויות המרכזיות ביקום הקולנועי של מארוול – לוקי ות'ור, יחד עם מספר סרטים שעוסקים בהם ועוד סדרה שמוקדשת ללוקי. השפעת התרבות והמיתולוגיה הנורדית הרבה יותר נפוצה מכך, למשל המלט של שייקספיר, וכן גם ספרות ששואבת השראה כמו "שר הטבעות" (גמדים שמחשלים כלי נשק הם דמויות מיתיות מהמיתולוגיה הנורדית, אשר השפיע רבות על הבריטית). כל אלה מצביעים שהערכה מחודשת של המיתולוגיה הנורדית היא רלוונטית לתרבות היום ואולי דורשת בחזרה את כס המלכות שלה, או לפחות את הכבוד הראוי. כבוד ש"מלך הצפון" מצליח להשיב.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email