לא ניתן לערער על היכולות הקולנועיות של כריסטופר נולאן. הסרטים שלו, בזה אחר זה, תפחו לכדי תופעות תרבותיות שעיצבו את הנוף הקולנועי ב-20 השנים האחרונות.
מחד, היכולת שלו להציג דימויים גדולים מהחיים ולעצב סיפורים בצורה מתוחכמת, כמו חידה, הפכה אותו למקור השראה לגל של קולנוענים שפועלים כיום. מנגד, היצירות שלו תמיד היו מוגבלות בכתיבה הדרמטית, ובייחוד הקושי שלו להתמודד עם דמויות נשים.
כעת, אחרי שזכה באוסקר על שובר הקופות ״אופנהיימר״, נולאן ניגש לעבד למסך הגדול את "האודיסאה", השיר האפי שמיוחס להומרוס ונחשב לאבן דרך בתרבות המערב כולה.
העלילה עוקבת אחר אודיסאוס (מאט דיימון) מלך איתקה שיצא למלחמת טרויה לפני שני עשורים ועדיין לא שב הביתה. בינתיים בממלכתו, המלכה פנלופה (אן האתאווי) הודפת את אינספור המחזרים שהשתלטו על ארמונה וזוממים על כס המלוכה; ובנם הצעיר טלמכוס (טום הולנד) תר אחרי מידע לגבי אביו תוך כדי התחמקות מתככיהם של המחזרים הרוצים במותו.
המבנה שממנו מורכב השיר המקורי מאפשר לנולאן למצות היטב את מעלותיו. המסעות של אודיסאוס והיצורים השונים אותם הוא פוגש בדרך מהווים קרקע פורייה לסצנות אקשן ומתח מעולות.
המעשיות על מערת הציקלופ, המכשפה קירקה שהופכת את אורחיה לחיות ושירת הסירנות כולן מופיעות גם בסרט. מפגשים אלו מתפקדים כמו סרטים קצרים הבוחנים את דמותו של אודיסאוס בדרכים שונות.
מנגד, האינטריגות של בית המלוכה באית׳קה, שמשמשות כסיפור מסגרת, מספקות מימד דרמטי של שעון מתקתק. האם פנלופה תוותר ותיתן את ידה לאחד ממחזריה, או שמא יצליחו להתנקש בטלמכוס לפני שמידע מהימן על דבר היותו של אודיסאוס בחיים? לצד קווי עלילה אלו, מופיע אודיסאוס בהווה, כחוש ומבוגר יותר, מבודד על אי לצד הנימפה קליפסו שספק מטפלת בו, ספק מחזיקה אותו בשבי.
מה שנראה תחילה כמו עוד משחק בין הזמנים, שמאפיין את נולאן, מתחיל לקבל תוקף ככל שהסרט מתקדם. במיוחד החזרה אל הפלאשבקים של המלחמה בטרויה, בה אודיסאוס וחייליו, לצד המלך אגממנון הטילו מצור על חומות העיר טרויה. החזרה הנשנית אל סצנות המלחמה חושפת לאט לאט את ליבו ומהותו של עיבוד זה.
בסיקוונס המבריק ביותר בסרט, מספר אחד הלוחמים ששרד את המלחמה לטלמכוס על הסוס הטרויאני מנקודת המבט של החיילים שהסתתרו בתוך הפסל עצמו. בעוד המיתוס המוכר על הסוס תיאר את התכסיס ואת השגותיו בהפלת טרויה מתוך חומות העיר, הסרט מדגיש את התלאות שעברו על החיילים שנאלצו להתחבא בדומייה בתוך הסוס, לרבות אודיסאוס. שתי הדרכים בהן מוצגת אותה ההתרחשות נראות כמו דבר והיפוכו. דרך כך, מתבהרות לאיטן תלאות המלחמה, ומרכיביו הפסיכולוגיים של אודיסאוס מקבלים עומק מעבר לדמותו ההירואית.
כך הסרט בוחן את מחיר המלחמה והשפעתה הטראומטית על אחד מהאנשים שהובילו אותה. כמו ב״אופנהיימר״, נולאן בוחן מחדש את השימוש בכוח והעונש שמגיע איתו, גם כש״מנצחים במלחמה״.
ראוי גם להזכיר את עבודת הצוות המעולה שהחייתה את האודיסאה על המסך הגדול – הצלם הויטה ואן הויטמה, שכמו ב"מסע בין כוכבים" גורם לנופים באזור הים התיכון להיראות כאילו הם לא מהעולם הזה. העורכת ג'ניפר לאם טווה יחדיו בהצלחה את כל קווי העלילה ויוצרת קצב שסוחף במשך 3 שעות.
צוות השחקנים עושה עבודה טובה. רבים התגייסו לאפוס הזה בתפקידים בסדרי גודל שונים – ומעבר לשלושה שכבר ציינתי מככבים בסרט זנדאייה, ג'ון ברנת'ל, הימש פאטל, שרליז ת'רון ורוברט פטינסון.
הפסקול שהלחין לודוויג גורנסון סובל מאותן קלישאות של באסים צורמים – אותן ירש כנראה ממשתף-הפעולה הקודם של נולאן – המלחין האנס זימר, אך זה לא העיק במיוחד על חווית הצפייה.
"האודיסאה" לא מתקרב לפסגת יצירתו של נולאן, אך בסופו של דבר – הוא מספק את הסחורה ומוצא דרך חדשה להביא טקסט קלאסי וקאנוני למסך הגדול. כך קולנוע הוליוודי צריך להיראות.
