הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים הוא אולי המבשר הראשון של הקיץ, חג הביכורים הקולנועיים – שניה לפני שכבר נהיה לוהט. סרטי הסטודנטים שיוצגו במסגרות השונות, ועל חלקם אמליץ כאן, נוצרו על ידי "דור העתיד של הקולנוע", אך קודם לכך – על ידי חברים לספסל הלימודים, שותפים לעשיית הסרטים ואף כמה כותבות באתר זה ממש – בשר מבשרו של אוף סקרין (עליהם נמנעתי מלהמליץ, אפילו שאהבתי, כי האתיקה מחייבת). לכן, מעל לכל, מדובר בקולנוע שהוא מיידי, אישי, קולנוע שלנו ושל הזמן והמקום הזה (גם בסרטים מהתחרות הבינלאומית). אף אם הם לעיתים ראשוניים, יש בסרטים האלה ברק, השראה ותנופה קדימה. זאת לצד אירועי תעשייה, כיתות אמן עם יוצרים בינלאומיים, הרחבה המוצלת של הסינמטק שהופכת במשך שבוע (29.6–1.7) למקום הכי שווה בתל אביב, וגם הפתעה בהשתתפותנו – רק תגיעו לסוף הרשימה. צפייה מהנה!
האקדח
הדיוקן התיעודי הקצר של שעיה צ׳סנר הוצג לראשונה בפסטיבל דוקאביב, מתעד את חייו במעלה אדומים שבשומרון, וניסיונותיו לחדש את רישיונו לשימוש בכלי נשק. בתוך כך הסרט חושף ברגישות את חרדות המוות המשתקות שמהן צ׳סנר סובל דרך יחסיו עם אביו, אשתו ובנו, ואת החריגות שלו מהדימוי שאותו הוא מרגיש שעליו למלא כגבר, כלוחם וכמתנחל.
צ'סנר מציע מבט אל תוך חייו על רקע הרי יהודה הפתוחים, ותחת האימה שמאיימת להתפרץ כל רגע מבפנים – שהדייה מורגשים גם על רקע הסכסוך הישראלי־פלסטיני באזור. האינטרוספקציה הכנה כאמור גולשת לא רק מעבר למחוזות האישיים אלא גם מעבר למחוזות הפוליטיים, אל דיון ראשוני ורחב יותר על יחסים בין דוריים, בעיקר דרך שיחות הנפש המדיטטיביות שצ׳סנר מנהל עם אביו ברכיבות אופניים משותפות בטבע. הן משקפות לא רק יחסים בין אב לבנו אלא גם מטען תורשתי/מורשתי שעובר דרך קבוצה היסטורית מסוימת והאתוס המושרש בה. בהקשרים הללו הסרט מותיר כמה קצוות פרומים – אבל בכך נמנע, למזלו, מלגרור דיון פוליטי ולהיספג במטען אידאולוגי מובהק.
הדימוי הדוקומנטרי מציע בכל רגע מציע מבט מורכב על יותר מרובד אחד – האישי, המשפחתי או הפוליטי – והסגנון של הסרט לא מקושט, וטוען קולנועית את הסיטואציות במשמעות נוספות, שלעיתים משקפת הלך רוח פנימי, יוצרת אינטימיות או מוסיפה שכבה אירונית.
בצילו של ההר
סרטה של מאיה קסל נפתח בבוקר שבו פועל בניין סיני נלקח בהפתעה מחפירות הרכבת הקלה למקום אחר לגמרי. שם הוא פוגש אישה זרה המעוררת בו ערגה לבית שעזב ושאותו הוא מפרנס מרחוק. מעבר לתקציר הלקוני הזה, שגם חושף יותר מדי – המסע המינורי והצלול הזה הוא הרהור אישי על געגועים של אדם מסוגר ומופנם, ומצידו השני של המטבע, גם ביקורת על האטימות כלפי תרבויות ושפות זרות במדיה ובכלל – בעיקר כאשר מדובר בתרבות מזרח אסיה ותרבות מיעוטים בתחתית ההיררכיה החברתית. זאת לצד ביקורת על זילות חייהם וזכויותיהם של פועלי בניין זרים, החשובה מאוד אך דווקא היא מקבלת את הביטוי הכי פשטני ודידקטי בסרט.
כמעט כל פינה בסגנונה הקולנועי של קסל מנותבת להאחדה עם החוויה האישית המופנמת של הגיבור, והיא מצליחה ליצור דיוקן ברור שמלא בהפתעות קטנות גם בעלילה וגם במבע הקולנועי קל להעריך את הצילום, אבל נסו להטות אוזן והקשיבו לעיצוב הסאונד המדויק והלא מובן מאליו.
הסרט, שנוצר בחממת "קצר על הדרך", יוקרן בערב הפתיחה של הפסטיבל, שייערך באוויר הפתוח של גן הפסגה ביפו – וזו בכלל סיבה מצוינת להגיע.
סוחרי הקרח
סרט האנימציה של ז'או גונזלס הפורטוגלי כבר עבר מסע מרשים ברחבי העולם (השתתף בפסטיבל קאן וטורונטו, וגם התחרה על האוסקר), לפני שהוא נוחת בתחרות הבינלאומית של פסטיבל הסטודנטים. מדי יום, אב ובנו עוזבים את ביתם המבודד שתלוי על צוק וצונחים אל הכפר המרוחק שנמצא למרגלותיו, שם הם מוכרים לתושבים קרח.
נקודת המוצא הנינוחה מעט של הסרט, בכל זאת מצליחה להניח יסודות יציבים מספיק עבור החצי השני, שבזכות תפנית נחוצה בעלילה – סולל את הדרך לסיום מספק. כל זאת תוך עיצוב פריימים מדויק ושימוש אקספרסיבי ובררני בצבעים.
"אני טובה"
מאיה שיף חוזרת לנוף ילדותה בעיר הפרברית והמנומנמת קריית אונו ומחדשת קשר עם חבריה ללימודים שאיתם לא דיברה מאז. בשיחות איתם היא מתעקשת להתעכב דווקא על הרגעים הנשכחים, חסרי החשיבות והלא פתורים מהעבר, אלו שנחקקים איכשהו בזיכרון האישי הפנימי ומשתבללים בתודעה.
השיחות מצחיקות ממש, לבדן ובצימוד של שלהן עם הצילומים, והן גם כואבות ומתסכלות עצם מהקיפאון ביחס לזמן שחלף, הנופים החברתיים והתקופתיים שבהם עוצבנו, וחוסר היכולת להגיע לאינטימיות אמיתית עם אנשים שהכרנו פעם, שקרובים לעין אך רחוקים מהלב.
ולסיום… הזמנה
אנחנו שמחים להתארח בפסטיבל ולהזמין אתכם להיכנס איתנו לעולם אחר, מופשט וחד פעמי, שבו קולנוע הוא תודעה וכל סרט הוא זיכרון אבוד, או פרץ דמיון משתולל, שנצרב על גבי צלולואיד הפילם.
נקרין חמש חמש יצירות מופת קצרות של ענקי קולנוע האוונגרד מעותקי פילם 16 מ"מ נדירים שהבאנו במיוחד לארץ.
כמו במועדוני הקולנוע האוונגרדיים של ניו יורק בשנות ה־60, נתמוגג יחד מהאיכויות המיוחדות של הפילם – מהיופי הגולמי והמגורען של הסרט הנע; מהבהוב המנורה ורעש המקרנה.
כל אחד מהסרטים במקבץ חוקר בדרכו את הקסם שטמון בחומריות של סלילי ה־16 מ״מ: מצד אחד, החושניות הייחודית של החומר הפלסטי ומצד שני, הרגעים החמקמים של היומיום, זכרונות רחוקים וחלומות אבודים, שנלכדים על גבי הצלולואיד המגורען והופכים לדימויים נצחיים.
מוזמנות להגיע, להתיישב על הפופים הנוחים בחדר הניו מדיה בסינמטק תל אביב, ולהישבות בכישוף של הפילם ורעש המקרנה.
הכניסה חופשית
חמישי 29.6 בשעה 18:00, סינמטק תל אביב
