מסיבת סיום: ארבעה סרטים שתפסנו בפסטיבל הסטודנטים

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים מגיע היום לקיצו, ועבורנו זו הזדמנות מצוינת לסכם ולכתוב על ארבעה סרטים משלל התחרויות: חלק זכינו לראות מראש, לאחרים חיכינו בציפייה וגם כאלו שפשוט נקלענו אליהם במקרה, סתם באחד המקבצים.

ברכות מניגריה
בימוי: פטר הופריקה / סלובקיה, 2020

אמיל הקשיש חי בבית עם אשתו, הבת שלהם ונכדם הקטן. "ברכות מניגריה" מתחיל כשאמיל מקבל מייל אנונימי מניגריה בו מבקשים ממנו עזרה כספית בתמורה לפיצוי שיקבל בהמשך בשווי מיליוני דולרים, מייל שמערער את שגרת היומיום בה חיה המשפחה – מעין מציאות משונה שבעיקר הזכירה לי את העולם כפי שמעוצב בסרטים של הבמאי רוי אנדרסון. מדובר כמובן במייל מהסוג שכולנו מכירים/ות כניסיון תרמית, שכנראה הצליח לחמוק מתיקיית הספאם. אמיל בוחר לתת אמון ב-"נסיך הארמני" (לכאורה) ומעביר אליו את סכום הכסף הנדרש, חרף התנגדות משפחתו.

האם אמיל ״פראייר״? או שהעולם שבו הוא חי נהפך לציני ואכזרי מדי? להרגשתי, הסרט נוקט עמדה ברורה ומתווך לנו את הסיפור דרך נקודת מבטו של אמיל, שכנראה רואה את העולם טיפה שונה.

הדמויות מאופיינות בעליבות חיננית, הפריימים הסטטיים תופסים את החלל כאילו והיה בית בובות עקום והתנועה של הדמויות בפריים איטית ורובוטית כשכל פעולה שלהן יותר איטית ותמוהה מהאחרת. כל הנקודות האלה הן בדיוק הסיבה לכך שהסרט הזה כל כך עובד. יש כאן בחירה אמתית ללכת עד הסוף עם האבסורדיות הקיומית של המשפחה ולתת למוזרות לקבוע את הטון, על הטוב ועל הרע שבה. בעקבות זאת הסרט מרגיש והתחושה בסיומו היא שגם אחרי הביקור הקצר שלנו, המשפחה תמשיך להתקיים ולהתגורר בביתה.

לאחר הצפייה בסרט הרגשתי שאני יודעת מה בני המשפחה נוהגים לאכול במשך כל שבוע, איך נראים השמיים בעיירה בה הם גרים, ואיזה כלי בית יש בשאר חדרי הבית שלא זכיתי לבקר בהם. הסרט מפנה את הזרקור דווקא לפינות הפחות מובנות מאליהן, באופן נורא ספציפי ולכן הצליח גם לגעת לליבי. // שי-לי עטרי

הורסט
בימוי: מיקי פולונסקי / ישראל, 2020

הסרט התיעודי הקצר שהוקרן גם בפסטיבל דוקאביב, מציג מבט על חצר בית ספר יסודי, שמתעד תלמידי בית ספר מתרוצצים בסביבת מגרש כדור־יד שבחצר, בצילום ארוך ומרוחק מאוד: ללא עלילה, ללא עריכה, ללא דיאלוג וללא דמויות. אם מוכרחים לקבוע אז "הגיבורה הראשית" של הסרט היא למעשה רשת כדור־היד שנמתחת וחוצצת בין שני חצאי המגרש. כמעט בלתי מובחן שאורך כרבע שעה, תלמידי בית הספר מתעלמים מהרשת, מפרים את סמכותה כגבול, פורמים את הקשרים שמחזיקים אותה במקומה עד שלבסוף היא "נכנעת" לחלוטין ונהפכת לחומר בידיהם.

הסרט מצולם כאמור, בשוט מרוחק – מגג בית הספר, וארוך – ללא חיתוכים ועריכות. הצילום בשחור לבן ויחס מסך ריבועי (4:3) החזירו אותי בעיקר לקולנוע הראשוני ממש – כמו סרטי הדוקו של האחים לומייר (ואמנם בסרט זה יש פסקול, אבל גם הוא מינימלי ומוגבל רק לקולות הרקע המרוחקים של הילדים). בסרטים הישנים הללו ניתן לשער שהמצלמה הייתה אנונימית למדי כשהיא הוצבה ברחובות ראשיים, תחנות רכבת או כניסה למפעלים ותיעדה את התנועה החיה של מתועדים שלרוב לא ממש ידעו מה פשר המכשיר שעומד מולם.

הילדים שרצים בחצר בסוג של כאוס וללא סדר שבאמת מובן לנו, כהבטחה היחידה שלנו במשמעות הדימוי – רשת הכדור־יד (והחוקים שמגיעים עם המשחק), מאבדת מכוחה לטובת המשחקיות הפרועה של הילדים שנדמים כחלקיקים הנעים במרחב. אפשר למצות ממערכת הדימויים של הסרט כל מיני משמעויות – כמו הקונפליקט בין אדם לטבע, נערות לבגרות, חוק לאנרכיה, וכיוצא בזאת. אבל מבחינתי הסרט הוא דוגמה קטנה, קצרה וקולעת ליכולת של הקולנוע לתפוס את המציאות: דימוי ממוסגר ומדויק לבין פליאה ממציאות בתנועה בלתי ממושמעת, או פליאה משניהם בעת ובעונה אחת.

"הורסט" מוכיח בצורה מאוד מופשטת (גם אולי "אבסטרקטית" וגם פשוט – שהופשטה מאמצעיה) איך הדימוי הקולנועי עדיין יכול לעסוק בפריצת גבולות, להכיל משמעויות רבות ובעיקר להפליא ולרגש אותנו גם בצורתו "הטהורה" ונטולת הקונבנציות. // אוהד עמיחי

עבודה גרמנית
בימוי: יאניס אלקסנדר קיפר / גרמניה, 2020

"עבודה גרמנית" מלווה שני עובדי בית מלאכה, אולי ודידי, בשגרת יומם, אלא שהיום הם צריכים להכין ריהוט ללקוחות מאוד לא שגרתיים שהגיעו לכפר הפסטורלי שלהם. את הסרט ראיתי לראשונה מוקדם יותר השנה, בפסטיבל מוסקבה. מבלי להסגיר פרטים רבים מדי על המשך העלילה המפתיעה, אציין שהסרט עוסק בטראומת השואה בצורה קומית – ובהתאם לנושא הרגיש, הצחוק הראשון שהגיח באולם היה חלש ומבויש. כנכדה לניצולי שואה, גם לי לא קל מאוד לצחוק בסרטים שעוסקים בפצע הזה.

למרות זאת, הסרט מעניק לטראומה ההיסטורית נקודת מבט אבסורדית ביותר, וגם כשהצופים לא הרגישו חופשיים מרגשות אשם, קולות הצחוק באולם התגלגלו להם לאיטם, עד שהתגברו לווליום ממש מביך, כהרועש ביותר מביניהם כנראה היה זה שלי.

בסוף הסרט תהיתי איזו יכולת מיוחדת יש להומור ביכולתו לחבר אנשים בנושאים רגישים. אולי המעלה הגדולה של הסרט היא היכולת שלא לדבר על טראומת השואה באופן ישיר באמת, אלא רק בעקיפין. הסרט עוסק בעיקר בטיב העבודה של אולי ודידי אל מול הלקוחות שלהם, ומתרחש בנוף כפרי ושקט, קצת כמו המרחבים הציוריים שבהם התרחשה השואה עצמה. הדמויות בסרט דומות לאלה שעשו אז את עבודתם בצורה יסודית וכנראה לא ראו שכשאר הם ממלאים את תפקיד הבורג הקטן במערכת כשהם מסייעים למנגנון הזוועה, ולמרות זאת יאניס לא מזלזל בדמויותיו, ומעניק להם חן גרוטסקי ואנושי. אולי כך הסרט מצליח, בדרכו העקיפה והמעודנת, לשאול שאלות על נושא שכנראה לנצח ירגיש כמו טאבו שאסור לדבר עליו.

הבמאי יאניס קיפר הצליח לעסוק בנושא רגיש, אך השכיל לשמור על כבוד כל הצדדים, מבלי לצאת פוגעני. לכן לא התפלאתי שהוא היה זה שעלה לבמה לקבל את פרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל מוסקבה. מעבר לצחוק שהשתחרר במהלך הצפייה, "עבודה גרמנית" הותיר אותי עם נקודה או שתיים למחשבה גם כשיצאתי מהאולם, ואני עדיין חושבת עליו מעת לעת, כמה בחלוף כמה חודשים. // שי-לי עטרי

דגים כמותנו
בימוי: רפאלה שמיד / אוסטריה, 2020

ב-"דגים כמותנו" אח ואחות מתאחדים במסעדה סינית בגרמניה, בעקבות מותה של אמם החולה. המפגש בין האח, רופא ששוהה ועובד באפריקה מסיבות הומניטריות, לאחות שסעדה את האם עד מותה, פורם כמובן את תפרי הנתק הגיאוגרפי שגישרו על פצעים עמוקים יותר. המפגש בין האחים מתערבב עם שיחות שאר הסועדים: אב ובתו הקטנה, זוג צעיר, שני חברים והמלצרית העייפה שמגלה אדישות כלפי חוץ. כל הדמויות האלה משולות לדגים באקווריום שניצב בכניסה למסעדה, כשבהמשך הסרט נחשף קשר יותר ישיר בינו לבין מערכות היחסים.

המסעדה הסינית מצועצעת ומעוצבת במיזאנסצנות מוקפדות וצילום בפילם 16מ"מ, בדומה לאסתטיקה של הבמאי אקי קאוריסמקי, הופכת את כל מרחב ההתרחשות למעין חלל "אקווריום" לימינלי מנותק בו מערכות יחסים פועלות בואקום מין החוץ, ולעומת זאת משתלבות ומתמזגות לאינטימיות מוחלטת בפנים. הדמויות כולן נעות בין עליבות מעלה גיחוך, ציניות אפלה וגם פגיעות חשופה וכנה. לצערי, הסרט לא לוקח את הדמויות האלה, שיש בהן פוטנציאל, לעומק החוויה האנושית בה הן נמצאות. דווקא כשיש רגעים מכריעים של התנהגות מפתיעה, מרגיש שהם "נתפרו" דרמטית מן החוץ ולא מן הפנים.

ואמנם האווירה לא החזיקה את הסרט קצר היריעה, אך מכשנקלעתי לצפייה בו באולם הקולנוע – התמסרתי לאטמוספרה התת ימית של המסעדה והסועדים בה. פרס ניחומים לסרט שבעיקר מציע תחושה של נחמה, הן לדמויותיו והן לצופיו. // אוהד עמיחי

ולסיום, אנחנו מזמינים אתכם/ן להיפגש במסיבת הסיום של הפסטיבל, הערב (26.06) בשעה 22:30, ברחבת סינמטק תל אביב.
נתראה!

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email