מחר כבר עבר צ'רלי מגירה בועז גולדברג

"העיסוק באמנות לא ישפר לך את החיים" – ריאיון עם במאי "מחר כבר עבר"

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

צ'רלי מגירה תמיד ישאר אניגמה. הפער בין האדם האמיתי – גבי אבודרהם – לבין הדמות שאותה הוא המציא הלך ונעלם ככל שצ׳רלי התפרסם, עד מותו המפתיע בברלין. סביב צ'רלי נוצרה הילה מסתורית שקשה לפענח אבל קל להתאהב בה, בדיוק כמו במוזיקה הייחודית שלו. אחד החברים הטובים של גבי, עוד בטרם עשה את השינוי לצ'רלי, הוא בועז גולדברג, איש תרבות תל־אביבי שהיה מעורה בסצנת המוזיקה וחיי הלילה של העיר. לאחר מותו של צ'רלי, החל בועז לעבור מחדש על הצילום והתיעוד שצבר מזמנם יחד, כדרך התמודדות וכמחווה לחברו המנוח. החומרים האלה הפכו לבסיס של סרטו "מחר כבר עבר" (2019).

"מחר כבר עבר", שרגלו האחת נטועה בעשיית הדוקו המוזיקלי ורגלו השנייה בסרטי הארכיון, מנסה לייצר משהו שונה מרוב סרטי הדוקו על אודותיו של אומן אחד. במקום סרט היסטוגרפי שסוקר בצורה יבשה את מהלך חייו והישגיו של צ'רלי, התיעוד הפרטי של גבי כחבר ובלי מטרה מוכוונת מראש, מעניק לסרט אופי אישי מאוד. התוצאה היא לא רק סרט על צ'רלי מגירה האמן (למרות שזה בהחלט חלק גדול מהסרט), אלא יותר סרט על חברות ועל ההשפעות של התהילה והפרסום עליה, בעליות ובמורדות שלהן.

במקביל ליציאת הסרט ב־2019, הלייבל הבינלאומי Numero Group, שמתמחה בהוצאה מחודשת של אלבומים בינלאומיים מיוחדים ולעתים נשכחים, החל להוציא מחדש את אלבומיו של צ'רלי (שיצאו במקור בפורמט CD-R). גם הסרט וגם ההוצאה הבינלאומית של אלבום האוסף של צ'רלי הובילו לחשיפתו לרבים והעלו את המודעות ליצירתו. עם צאתו המחודשת של אלבומו השלישי (ושיתוף הפעולה השני עם מיכל קהן), CHARLIE MEGIRA UND THE HEFKER GIRL, ישבתי עם בועז גולדברג כדי לשוחח על צ'רלי, על הסרט, ועל כל מה שנמצא ביניהם או מסביב.

איך הכרת את צ'רלי?

"זה היה בתל אביב הקטנה של שנת 95. הכל קרה אז במקביל, הרבה דיברו על רצח רבין ומושגים כמו 'זהו, הרוק מת'. אבל אנחנו לא הרגשנו את זה. נוצרה סצנת אינדי קטנה של שלוש להקות – השנק (הלהקה של גבי), הזוהרים וקנאק/פופ (הלהקה שניגנתי בה). זה קרה סביב פאב קטן ברחוב הקישון בפלורנטין שקראו לו "ארטיפוס". הכל קרה שם כי נתנו שם לילדים לשתות, למרות שעוד לא היו בני 18. אני וגבי כבר היינו בני 22, 23. בתקופה הזאת התהווה ה"גלורי נייטס", ליין המסיבות שארגנתי ביחד עם דנה קסלר ודן שדור, שניגן בס בשנק. יום אחד דן הציע לי ללוות אותו לחזרה שלהם וככה הכרנו אישית, גבי ואני. ישר התחלנו לקשקש על ג'וני תאנדרס, שאז זה היה כמו למצוא מישהו שמדבר סאנסקריט. זה היה מאוד מרגש.

"לפני זה, יצא לי לקרוא ביקורות שמהללות את ההופעות של השנק, אז נוצרו סקרנות מאוד גדולה והייפ על להקה מאוד קטנה. גם את השנק בעצמם קצת הצחיקה הסקרנות הזאת מהלהקה שלהם. אבל גבי אישית, היה בו משהו מאוד מיוחד. אתה יודע, זה כמו שאומרים על מוזיקה, זה משהו שמרגישים לא רק בצלילים, לא רק בשתיקות; הנוכחות שלו בעיר הייתה מאוד חשובה. אבל לקח זמן עד שהוא הבשיל ויצר את צ'רלי מגירה. זה לקח בערך חמש שנים, מאז שאני הכרתי אותו עד שהוא התחיל להופיע כצ'ארלי מגירה."

ואיך זה היה לראות מהצד את גבי מגבש את הדמות של צ'רלי והופך אליו?

"הוא עשה את זה בשקט בעיקר. היה לו גם לא קל, בחמש השנים בין 1995–2000. הוא חווה פרידה מחברה אחת שלו, הם נפרדו וחזרו כמה פעמים. הם עברו קצת לגדעונה, גרו קצת מחוץ לעיר, הוא עבד שם בהסעות תלמידים, ואז חזר לעיר לעבוד בקפה משולש. אני גרתי שנה בלונדון באותו הזמן, וכשחזרתי למדתי קולנוע. הייתי מנותק קצת מהסצנה, אבל בהמשך עברתי לגור ליד קפה משולש ושם הקשר עם גבי חודש. כשנפגשנו, גבי סיפר לי שהוא התחיל להקליט חומרים חדשים, ואז החלו כמה החודשים שעבדנו ביחד כ"נערי ההפקר". השירים שלו פשוט לא יצאו לי מהראש. בשלב מסוים הרגשתי שהוא מגובש ובשל ולא צריך אותי איתו, שהוא יכול לעוף קדימה בקצב שלו. אבל, עדיין ניסיתי לעזור לו בדרכים אחרות: בהתחלה ניהלתי אותו קצת, עזרתי לו לארגן הופעות, הפקתי את השיר "אתמול היום ומחר", שהפך להיות הלהיט של האלבום הראשון, ואז התחלתי לצלם את הסרט עליו."

מחר כבר עבר צ'רלי מגירה

ידעת שאתה רוצה ללמוד קולנוע מראש, או שלקח לך זמן להבין את זה? בכלל היית בתוך עולם המוזיקה.

"הגלורי נייטס היה ליין מסיבות שרץ יותר משנה וחצי. אמצע שנות ה־90 הייתה תקופה של מלא מוזיקה ואקסטזי. וכשהמסיבה נגמרה, מצאתי את עצמי בלונדון מנותק מכולם. המעבר הגיע דרך המשבר הזה. בהתחלה, הרעיון שהכי התאים לי לעשות היה לביים קליפים, ובשביל זה רציתי ללמוד קולנוע. למדתי שנה בקמרה אובסקורה, זו הייתה שנה טובה ויצאו ממנה דברים יפים (כבמאי, ד"א), אבל הייתה לי איזו אינטואיציה להתמקד בעריכת וידאו, כי לא הרגשתי מספיק בשל בגיל 25. בדיעבד, זה נראה לי גיל מאוד צעיר ליצור בו קולנוע. ברור שיש קולנוע צעיר, כמו בגל החדש הצרפתי, אבל זה מדיום שאפשר להבשיל בו מאוד גם בגילאים מאוחרים יותר. אז למדתי עריכת וידאו והתחלתי להתגלגל בשולי התעשייה כעורך. ולאט לאט התחיל להדהד בי חלום. עזבתי את המוזיקה ואני כבר לא אהיה כוכב אינדי צעיר, אבל מה עם הסרטים? אז התחלתי ליצור את הסרט על צ'רלי."

כבר אז תכננת לצבור חומרים לסרט עתידי?

"התוכנית המקורית הייתה לעשות סרט בזמן אמת, על העלייה של צ'רלי. באותה התקופה, התחלתי לכתוב על מוזיקה בעיתונים. זה סיפק אצלי את הצורך להישאר בעולם המוזיקה, גם אם לא על הבמה. צ'רלי ואני התרחקנו, כבר לא היינו החברים הכי טובים. הייתי כל כך מרוכז בדברים שלי, בכתבות ובמאמרים שלי, ובכל הז'אנרים שנחשפתי אליהם, שיצא שהתרחקנו. לסרט הזה היו שתי התחלות – ההתחלה המקורית בתחילת שנות האלפיים, וההתחלה השנייה מיד אחרי הסוף הטראגי של צ'רלי. כשזה קרה הבנתי שאני צריך לעשות את הסרט הזה עליו, שזה חייב לקרות."

עד למוות של צ'רלי, כל החומרים שאספת ישבו בצד? או שהתחלת לערוך אותם כבר לפני?

"ממש ככה. לקחו לי ארבעה חודשים מאז שצ'רלי מת עד שהמרתי את כל הצילומים וצפיתי בהם מחדש. זה לא סרט איסוף, אלא סרט שרובו צולם בזמן אמת על ידי. חלק מהעניין זה להצליח להעניק דרך העריכה תחושה של זמן ומקום. יש גם הרבה צילומים, מכל מיני תקופות, שאנשים אחרים צילמו. למשל, חבר סיפר לי שיש איזה מישהו שצילם פעם הופעה של "היהודונים" בקרמבו רקורדס, שבה גם צ'רלי הופיע. ככה הגעתי לאנשים בכל מיני מקומות, גם מחוץ לתל אביב, ושילבתי בסרט חומרים שלא רק אני צילמתי."

איך ניגשת להרכבת הסרט מהחומרים הישנים?

"הרעיונות השתנו עם הזמן, בהתחלה חשבתי לעשות משהו חצי דוקומנטרי–חצי עלילתי. מין מחווה לצ'ארלי, לכרוך את זה בתוך מסגור של סרט אימה, על מישהי שחייה בעמק בית־שאן והדמות של צ'ארלי מתחילה להופיע לה בחלומות, והיא מבררת ומספרים לה שהיה מישהו כזה שהתאבד בברלין. ודרך זה הסיפור של צ'ארלי נחשף. גנזתי את זה די מהר.

"רציתי בהתחלה להמנע מלדבר בגוף ראשון בקריינות ולהשתמש רק באודיו של הקטעים המקוריים, או לספר את הסיפור בטכניקות אחרות. הדבר הראשון שעשיתי היה לפסול את הנוכחות האישית שלי בתוך הסרט. אבל חצי שנה אחרי מותו, בעקבות התייעצויות עם חברים ועוד לפני העריכה ממש, הבנתי שהסיפור כבר נמצא שם, ואפשר לספר אותו דרך החברות של שנינו, כי יש שם הרבה חיבורים אישיים. הייתי ממש במרכז של הסיפור ודמות מאוד מרכזית בחיים שלו כשכל העניין עם צ'רלי מגירה התחיל. הרעיון הוא לא לעשות סתם סרט שהוא מלא סופרלטיבים, כי הנוכחות, הקסם והכריזמה שלו עוברים דרך הצילומים עצמם. לא צריך להביא המון חברים או עיתונאים שידברו עליו וירעיפו מחמאות עליו, כי אולי זה יסתור את הסיפור הקטן שרציתי לספר."

מחר כבר עבר צ'רלי מגירה

קודם הקלטת את הקריינות או שערכת את התמונה?

"ממש בימים הראשונים, כשהתחלתי להניח חומרים על הטיימליין (ציר הזמן של הסרט בתוכנת העריכה, ד״א), כתבתי וויס־אובר על הפעם האחרונה שראיתי אותו, ואז התחלתי לשלב את זה עם שוטים. אבל לשמחתי, ניערתי את עצמי מהר מאוד ואמרתי שזה בדיוק לא מה שאני מחפש. אני לא רוצה להיות עבד למילים שלי, אלא קודם ליצור משהו שיהיה אוטונומי מבחינת מה ששומעים ורואים, ולא להשתעבד למילה, כמו איך שעורכים כתבות בחדשות. אז פשוט זרקתי את הטקסט שכתבתי, והתחלתי להעמיד סצנות, אבל כיביתי את הרמקולים. אפילו לא לשמוע את הסאונד המקורי מהחומרים. זה היה הצעד הראשון, המהותי.

"במקביל, גם כדי להכניס את עצמי לאווירה, התחלתי להקליט מוזיקה אחרי עשר שנים שלא ניגנתי, וזה עזר לי מאוד להישאב לחומרים. והתחלתי שנה אינטנסיבית מאוד של משמרות עריכה. בחצי השנה האחרונה של העבודה על הסרט, לפני שהוא התקבל לפסטיבל דוקאביב, הבנתי שזה הזמן למצוא מפיק, מישהו שמחובר ויעזור לי להבריק ולסיים אותו לקראת השליחה לפסטיבלים וגופי שידור. מצאתי את אייל דץ, שהתחיל רק כמפיק ובסוף גם היה תסריטאי שותף שעזר לי מהותית בשכתוב הוויס־אובר ועריכת התמונה. גם אחותי מאוד עזרה לי לגבש את הסיפור, למרות שהיא בכלל אקדמאית ודוקטור למגדר. סרט הוא אף פעם לא יצירה של זוג עיניים אחד, ורצוי שלא. אבל חוץ מאייל ומאחותי, זה באמת היה כמו הריון סודי. לא דיברתי הרבה על הסרט, לא ניסיתי לגייס כסף מהקרנות. רק כשהיתה גרסת עריכה ראשונית, דץ ואני התחלנו לפנות לקרנות, וקיבלנו תקציב השלמה.

"ניסיתי להעביר את הדמות של צ'רלי דרך העיניים שלי, ולא להבין אותו דרך הרבה אנשים חיצוניים שיספרו עליו. אני לא קטגורי, אין גישה פסולה, אבל לסיפור של צ'רלי הרגשתי שהיא פחות מתאימה. הסרט קודם כל בנוי על הרצף המוזיקלי שנבנה לכל אורכו – אספתי את השירים הכי טובים של צ'רלי מכל התקופות. ויש בסרט רק ראש מדבר אחד – של צ'ארלי – וזה הראש המדבר היחיד של צ'ארלי לאורך כל הקריירה שלו, בשיחה איתי. יש איזה ראיון שלו בחנות תקליטים בברלין, משהו מאוד קצר אבל יפה, אבל זה שונה לגמרי. כי איתי, הגענו לראיון שלו אחרי אלפי שעות שדיברנו על מוזיקה ואמנות.

"בזמן אמת, כשחזרתי הביתה אחרי הראיון, אני זוכר שהרגשתי שאולי זה קצת משעמם, שניסינו בכוח לשחזר את השיחות הארוכות שהיו לנו בחיים האמיתיים. אבל הזמן הפך את הקטעים האלו למשהו אחר, למשהו שאפשר לבנות סביבו סרט."

אני חושב שזה אחד הדברים המיוחדים בסרט. אני זוכר שיש משהו מתסכל ברמה הנרטיבית, כשהוא גר בארה"ב ואתם מתרחקים, יש תחושה של חוסר מידע. אבל בגלל שהסרט הוא על החברות שלכם, זה עובד, כי זה נובע מהמרחק ומהריחוק שלך ממנו. וכמו שאתה לא מצליח באמת להבין דברים שקרו שם, ככה גם הצופה.

"אני שמח לשמוע שזה עבד לך. היה לי חשוב לא להתיימר להכנס למקומות שאני פחות מכיר או לא נכחתי בהם. כן היה לי חשוב, וזה עלה בהתייעצות עם דץ, לדבר עם כל האנשים שדיברו ופגשו את צ'רלי בחודשים האחרונים שלו. דיברתי איתם, שיחות של שעות, כדי שזה יהיה לי בתוך הראש.

"הדבר הראשון שצ'רלי אומר בסרט, זה שצריך להבין שהעיסוק באומנות לא נועד לשפר לך את החיים. אני חושב שהמשפט הזה שלו מהדהד בכל מהלך הסרט. זה גם מה שהטווה עבורי את האופן שבו הכנסתי את הנוכחות שלי לסרט. כמו שאמרתי, הרעיון היה להראות עד כמה אפשר לאהוב את גבי, את צ'רלי, וכמה אפשר להיות מושפע ממנו. עם כל הקונבנציות שצ'רלי פעל בהן, הוא ניסה לעשות מהן משהו אחר ומיוחד. היה לו מסלול חיים כל כך מיוחד, וגם הסרט לדעתי, יש לו מסלול משלו וייחודיות משלו, גם בתוך הז'אנר שהוא פועל בו. לכן זה יפה, שהסרט של איצקר ("עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון" של עמית איצקר) שיצא לא הרבה אחרי ומדבר על שנים קצת דומות, ומיכל קהן מככבת בשני הסרטים, עדיין הם סרטים מאוד שונים. הסרט של איצקר הוא על מקום בזמן מאוד ספציפי, ושלי על אדם ספציפי לאורך זמן."

מחר כבר עבר צ'רלי מגירה

אתה חושב שהסרט עזר להחזיר את השם של צ'ארלי לתודעה? כמו שעכשיו מתחילים להוציא את האלבומים שלו מחדש?

"אין לי ספק שזה עוזר, אבל חשוב לי לומר את האמת שלייבל התקליטים "נומרו גרופ" תכננו להוציא את האוסף הכפול עוד לפני שהסרט יצא. בקשר לשם שלו, Tomorrow’s Gone, אני לא יודע אם זה קשור לשם של הסרט, זה פשוט שם מוצלח. יש אנשים שמכירים עכשיו את צ'רלי, וזה קורה בכל קצוות העולם, אני יכול להראות לך מיילים והודעות מאנשים מכל היבשות. חלק מגלים אותו בזכות נומרו גרופ, אבל פתאום שומעים שיש סרט והם מאוד רעבים לגלות עוד על צ'רלי."

ובארץ?

"בארץ הסרט באמת קיבל הרבה חשיפה. הוא שודר בהוט 8, היה בפסטיבלים כמו דוקאביב, הוקרן בסינמטקים לא מעט פעמים. בקורונה היה אפשר להכנס אליו חינם באתר של הפורום (הפורום הדוקומנטרי, ד"א), עכשיו הוא ב־VOD של הסינמטק. אין לי ספק שהוא עזר לחשוף את צ'רלי. כי למשל, יש הרבה מקומיים שלא מודעים לנומרו גרופ וההוצאות המחודשות אבל כן לסרט.

"כל זה לעומת סרטים אחרים על אומנים ששכחו, כמו שוגר מן, ובתוך הסרט פתאום רואים את הגילוי של האמן ואת ההצלחה המחודשת שלו. זה מאוד מרגש, אבל גם מאוד מתקתק. דווקא עם צ'רלי, זה לא קורה. כי הסרט נגמר עם מישהו שהיה מאוד קרוב להצלחה, אבל לא הגיע אליה. אין הרבה מהלכים כאלו, של מישהו שהרבה אוהבים והוא קרוב להצליח, אבל בסוף לא מצליח. הוא מסיים ליד.

"זה מזכיר לי שיש איזה אתר של סרטים יהודיים שהכניס לקטלוג את הסרט. העורך של האתר כתב תקציר על הסרט, והוא השתמש במילים failing musician. זה לא חייב להיות מוזיקאי כושל במובן שהוא לא יודע לנגן, אבל עדיין הפריעה לי המילה הזאת, אז ביקשתי ממנו לשנות אותה. כי זה לא כישלון, צ'ארלי לא היה כישלון. אני לא יודע איך לנסח את זה, זה נושא כל כך רגיש, אבל כמו שהכרתי אותו, מה שקורה עכשיו יכול להיות חלק מהתוכנית שלו. הוא רצה לברוח ולהשאיר אותנו עם הפרגמנטים שלו. זה סוג של ניצחון הרוח, שעכשיו יש הכרה מחודשת."

איך זה עבורך, לראות את הגילוי העולמי הזה, של מישהו שהאמנת בו מההתחלה?

"זה מדהים, זה משהו שלא מפסיק להפליא אותי. זה גורם לך לתהות, כי כל כך הרבה ניסו להצליח, גם בארץ וגם בחו"ל. ואת כל הרכיבים האלו שיש לו, לאינדיבידואל שהוא, אני יודע מה הם – אני מבין מה גורם לאנשים להתאהב בו. וזה עדיין מימוש של החזון שלו בצורה עצומה.

"היה לו את השיר "רוק בעברית זה פשוט דינמיט", זה בכוונה טקסט שהוא כתב בצורה אסקימו לימונית. והוא התאכזב שאנשים ראו את זה בצורה ישירה ולא הבינו אותו. אבל היה לו כל הזמן את החזון שלו, שלנו יש יתרון שאנחנו לא אמריקאים או בריטיים. עצם זה שאנחנו לא דוברי אנגלית, שבאנו ממקום כל כך עוצמתי מבחינת הצומת שבה אנחנו עומדים, זה משהו שהוא דווקא מאוד אהב. אבל עכשיו, עשרות אלפי חובבי אינדי, לוקחים אותו כמקור להשראה והופכים אותו לדבר הזה שהוא דיבר עליו. בתוך הזרם האינסופי של ריליסים, הוא בולט. ואני בטוח שזה ימשיך להגיע לעוד מקומות.

"מה שאני כן רוצה לעשות, כי זה כן סוג של המשך, זה סרט על מוסה נחמיאס. הוא מופיע קצת בסרט על צ'רלי, ובינתיים קרו לו הרבה דברים… הוא התנתק קצת מהעולם. הוא עושה מוזיקה, משהו מאוד פסיכדלי ומופשט, כל הטקסטים מהכתובים. בינתיים פגשתי את אח של מוסה, שגם הוציא אלבומי סולו ממש יפים, והייתי רוצה לעשות סרט שמספר על הקשר של שניהם ועל מקומם במוזיקה הישראלית. אני חושב שזה צריך להיות הסרט הבא שלי. גם בעולם האלטרנטיב הישראלי, גם בעולם האאוטסיידרים במוזיקה בארץ, הוא בשוליים. שלושת אלבומי הסולו שלו, משנת 2000 עד 2007, הם פשוט אלבומים מעולים. והם לא ממש זמינים בשום מקום."

צילום תמונות (בסדר יורד): בועז גולדברג, אלכסנדרה קברל, ג'ונו ברנסטיין, נועם וינד

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email