וודסטוק אנדרגראונד: שני דוקו־מוזיקה על השוליים של הסיקסטיז

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

"הוולווט אנדרגראונד" ו-"קיץ של נשמה" הם שני סרטים תיעודיים מוזיקליים בולטים מהשנה האחרונה, שחוזרים לשנות השישים דרך קטעי ארכיון וראיונות על מנת לספר סיפורים היסטוריים מוזיקליים חשובים ובעלי השפעה תרבותית. הסרטים, שהוקרנו בפסטיבלי הקולנוע הגדולים וזכו לביקורות מהללות זמינים כעת לצפייה אונליין ברשתות הסטרימינג "אפל טיוי" ו"הולו" וצפויים גם להתבלט בעונת הפרסים הקרובה, ובצדק: הם מצליחים לשלב בין היסטוריה תרבותית וחברתית למוזיקה בעשייה תיעודית מרתקת.

הוולווט אנדרגראונד

סרטו של טוד היינס (במאי "הרחק מגן עדן""אני לא שם") עוקב אחר קורותיה של הלהקה האגדית שפעלה במחצית השנייה של שנות ה-60. הסרט משלב בטכניקה של מסך מפוצל ראיונות עכשוויים לצד קטעי ארכיון, סרטים, פרסומות, יצירות אמנות ופרפורמנס מהתקופה. בשליש הראשון עוסק הסרט בפועלם של שני חבריה המרכזיים של הלהקה, לו ריד וג'ון קייל, בשנים שקדמו להקמתה. בנוסף, הוא מתמקד בסצנה התרבותית האוונגרדית שהתפתחה בניו יורק בשנות ה-60 ועובר במסע בין המקומות התרבותיים החשובים שפעלו בעיר כמו מועדון הקולנוע של הדוקומנטריסט ג'ונאס מקאס וסדנת ה"מפעל" של האמן אנדי וורהול. בחלקו השני והמרכזי, הסרט מתמקד בשיאה היצירתי של הלהקה, שהתפתחה כחלק מאותה סצנת אוונגרד, ועוקב אחר עשיית האלבום הקאנוני שהוקלט עם הזמרת ניקו ומוכר גם בשל עטיפת הבננה האיקונית של וורהול. חלקו האחרון סוקר באופן מצומצם בשנותיה האחרונות של הלהקה טרם פירוקה ובאלבומיה המאוחרים יותר והשונים סגנונית. בשנים אלו הלהקה עברה כמה שינויים בהרכב, עקב סכסוכים שהתגלו בין חבריה, ובעיקר בשל אופיו הבעייתי של ריד שהיה מתוסכל ממעמד הלהקה בשוליים ורצה לפנות לקהל רחב יותר.

היינס, שזהו סרטו התיעודי הראשון, מצליח לפרוץ את גבולות הביוגרפיה הדוקומנטרית הסטנדרטית בזכות השימוש העשיר בפרטים אודיו-ויזואליים שמבדל את הסרט ממבנה ה"ראשים המדברים" המוכר  והשחוק. המחווה לסצנת האוונגרד מוטמעת בסגנון שחוגג את המוזיקה של הלהקה באופן מיטבי בזכות עריכת פסקול מעולה, ומחייה את הסביבה התרבותית של ניו יורק בשנות ה-60. למרות השימוש הלא סטנדרטי בחומרי הארכיון, היינס ממקם את הצופה בלב שנות השישים ומחזיר את התקופה לתחייה דרך הסיפור הביוגרפי של חברי הלהקה, לצד דמויות שונות בסביבתן. בזכות השימוש בראיונות עכשוויים וכן כאלה אשר הוקלטו בשנים שעברו מאז פירוק הלהקה ונשמעים בוויס-אובר, הסרט מצליח גם לדבר מפרספקטיבה המודעת למעמדה ולהשפעת "הוולווט אנדרגראונד" על המוזיקה שבאה אחריה. בעיקר, הסרט מצליח לעמוד על הפער בין איך היא נתפסת כיום לעומת חוסר ההכרה שקיבלה בתקופה בה פעלה.

"הוולווט אנדרגראונד" הוא סרט מצוין כי גם אם אינו מספק נרטיב חדש למכירי קורותיה של הלהקה וחבריה, הוא מצליח לספר את סיפורה של התקופה והאווירה האמנותית בה פעלה בצורה סוחפת המשתמשת במסך המפוצל ובשזירת אלמנטים רבים בו זמנית באופן הרמוני ובעשייה קולנועית מרעננת לז'אנר הביוגרפי המוזיקלי.

מתוך "קיץ של נשמה"

קיץ של נשמה

מאחורי "קיץ של נשמה" עומד המוזיקאי אמיר תומפסון "'קווסטלאב", שזהו סרט ביכוריו. הוא מתבסס על אוצר ארכיוני נדיר – סדרת הופעות של אמנים אפרו־אמריקאים בולטים, שהתרחשה בחודשי הקיץ של שנת 1969 בפארק בשכונת הרלם שבניו יורק. ההקלטות של אותן הופעות נחשפות לראשונה לאחר 52 שנה בהן נזנחו בארכיון הפרטי של במאי הצילומים, אשר לא מצא להן רוכשים. הסרט מורכב באופן המשלב בין ביצועים מדהימים באיכותם ועוצמתם מאותן הופעות, שגם השתמרו בצורה מצוינת, לצד ראיונות עכשוויים עם חלק מהמופיעים, אנשים שנכחו בקהל, וצעירים הנולדו לאחר מכן ומעידים על ההשפעה הנמשכת של המוזיקאים וההופעות. ההופעות המתועדות בסרט התרחשו באותו הקיץ בו התקיים גם פסטיבל וודסטוק, עמו הסרט מתכתב באופן שמבקש להשוות בין השניים: בין המופע ה"לבן" והידוע שנחקק בתרבות הפופולרית דווח בהרחבה ותועד לא מעט פעמים ביצירות קולנועיות, לבין האירוע שכונה כבר אז "וודסטוק השחור" ושעל אף שהיה כה משמעותי בתולדות התרבות האפרו־אמריקאית בארצות הברית, נזנח מהנרטיב ההיסטורי ואבד בארכיון.

מעבר להיותו סרט הופעה מדהים מבחינה מוזיקלית שמאגד בתוכו ביצועים של כוכבי התקופה (כמו סלי סטון, נינה סימון וסטיבי וונדר) ומצליח לשמור על קצב גבוה במשך שעתיים, הוא גם סרט פוליטי אשר מייצג דרך המוזיקה הקשרים היסטוריים וחברתיים ואת סיפורם של השחורים וקהילות מיעוטים נוספות שלקחו חלק בהופעה. הסרט מתאר את הפסטיבל כביטוי שיא של תקופת המאבק וההתנגדות לגזענות ולדיכוי דרך חגיגה משחררת ושמחה של צבעוניות וביטוי עצמי באמצעות מוזיקה. בין תיעוד המתרחש על הבמה, הסרט משלב גם קטעי ארכיון המראים את סיקור ההופעות ונע בין אירועים היסטוריים בולטים מאותה השנה הקריטית בתרבות האמריקאית, כמו ההתנקשות במרטין לותר קינג והנחיתה על הירח (שקרתה במקביל לאחד המופעים והתקבלה באדישות רבה בקרב הנוכחים, כיוון שייצגה הישג לבן ומנותק מצרות היום־יום).

כל זה נועד להבליט את מקומו של המופע הנשכח ואת חשיבותו ההיסטורית ולהקנות לו את המעמד המגיע לו בתוך הנרטיב התרבותי של שנות ה-60. כמו כן, הסרט מבליט גם את היותן של ההופעות כמסמלות נקודת מפנה מוזיקלית וחילופי דורות בז'אנרים הסול, פאנק, וR&B, אשר השפעתם האמנותית של מי שלקחו בה חלק ניכרת עד היום. עשייתו של הסרט בעידן הנוכחי, לצד מחאות Black Lives Matter, מתהדהדת בדברי המרואיינים ומעניקות לאירוע פרספקטיבה מחודשת שמראה כיצד שיח המאבק מאז, רלוונטי לחלוטין גם היום. עם זאת, השימוש הרב במרואיינים, חרף חשיבות דבריהם, מקנה לסרט מימד של חזרתיות ופרשנות עודפת אשר ביצועי ההופעות מלאי העוצמה הפרפורמטיבית והטקסטואלית אינם בהכרח זקוקים לה במידה כה רבה. למרות זאת – זה אחד מסרטי ההופעה המרשימים והמרגשים ביותר שנראו בשנים האחרונות.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email