נוסטלגיה

אתחיל בשאלה – מה לא נכתב בעצם על סרטה האחרון של שנטל אקרמן לא סרט משפחתי (No Home Movie, 2015)? הסרט, שערוך מתוך תיעוד אינטימי של הבמאית את החודשים שקדמו למות אימה,

בתמונה מופיעים שני חבריי ואני, מתרגשים בטירוף לעמוד מול המילניום פלקון ב־Galaxy's Edge, המתחם החדש בפארק השעשועים "דיסנילנד", המבוסס כולו על הזיכיון של מלחמת הכוכבים. מה שלא רואים בתמונה היא העובדה שעד

בהגדרתו הבסיסית, המונח נוסטלגיה מתאר כמיהה לחזור לתקופה בעבר הנתפסת כטובה יותר מן ההווה הנחווה. הרגשות הנוסטלגיים, מתרפקים על זיכרונות התקופה ועל הדימויים המשויכים עמה ואף הופכים אותה לאידילית. אך האם נוסטלגיה

כשניגשתי לכתוב מאמר למהדורה המוקדשת לנוסטלגיה, הייתה לי מטרה אחת ברורה: לתקוף את הנוסטלגיה. להראות שלא מדובר רק ברגש חמוד ונחמד, אלא גם בפיצוי ובסוג של תרפיה. לא עבר הרבה זמן עד

האם צפייה בסרטים יכולה להפוך לזיכרון אישי שלנו? ואיך אפשר לבטא זכרונות אלו חזרה באמצעות הקולנוע עצמו? הבמאי הבריטי טרנס דיוויס מבקש להעביר את הצופים בסרטיו חוויה ייחודית לקולנוע – לחוות ביחד

הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילאן נודע בסגנונו המובחן, המרהיב והאיטי. סרטו השמיני באורך מלא, עץ האגס הפראי, מגולל את סיפור חזרתו של סינאן, צעיר שסיים זה עתה לימודי הוראה, מאיסטנבול אל עיירת

למרות שהבמאי האמריקאי ריצ׳רד לינקלייטר כבר בן 60, ושמאחוריו קריירה ארוכה בת למעלה משלושה עשורים, נדמה שרק בשנים האחרונות שמו נעשה מוכר גם לקהל הרחב – עם ההכרה יוצאת הדופן לה זכה