לפני כמה חודשים יצא לאקרנים הסרט לא שפויה (Unsane, 2018),מותחן אימה עלילתי באורך מלא, שנעשה בתקציב נמוך וצולם כולו באמצעות מצלמות טלפונים ניידים חכמים (סמארטפונים). הסרט זכה להצלחה קופתית וביקורתית יחסית גבוהה ובכורתו אף נערכה בפסטיבל הקולנוע של ברלין. במאי הסרט, סטיבן סודרברג (Soderbergh), אשר התנסה בעברו בבימוי והפקת סרטים עצמאיים [סקס, שקרים ווידאוטייפ (Sex, Lies, and Videotape, 1989)], סרטים הוליוודיים [טרילוגיית סרטי אושן (Ocean's, 2001-2007), התפשטות (Contagion, 2011)] וידוע בשימושו החלוצי בצילום דיגיטלי בקולנוע [בסרט עירום מלא (Full Frontal, 2002) הוא מציג שימוש סגנוני חכם המשלם את דימוי הפילם והדימוי הדיגיטלי], ביים סרט זה כחזרה אל קולנוע עצמאי לאחר בימוי סרט בתקציב בינוני שנחל הצלחה פושרת יחסית.
בביקורת על לא שפויה, אותה פרסם הבמאי שון בייקר (Baker) ברשת החברתית Letterboxd, קרא בייקר לסודרברג לא להסתפק רק בעשיית סרט עצמאי באמצעות מצלמות טלפונים ניידים אלא גם להתנסות ולצלם סרט אולפנים בדרך זו. הערתו של בייקר, במאי שהתנסה בעצמו בצילום באמצעות מצלמות טלפונים ניידים בסרטים Tangerine (משנת 2015), ופרויקט פלורידה (The Florida Project, 2017), מעוררת מחשבה אודות עתיד הקולנוע בעידן הדיגיטלי ותהייה לגבי האם ומתי יגיע היום בו מצלמות טלפונים ניידים יהיו אמצעי לגיטימי ונפוץ לעשיית סרטים גם בקנה מידה גדול יותר, כמו סרטי אולפנים.
לאחר צפייה במספר סרטים שצולמו בצורה דומה, תהייה זו עוררה בי רצון לנסח ולהגדיר מספר מאפיינים – תמטיים, פרקטיים, ואסתטיים – של גל הסרטים המצולמים באמצעות טלפונים ניידים בשנים האחרונות. תוך בחינה של מספר סרטי מפתח, כמו לא שפויה וסרטיו של בייקר, לצד מספר סרטים קצרים, אנסה לברר ולקבוע האם מדובר בתמורה קולנועית משמעותית בעלת תוכנות ייחודיות או בטרנד צורני בר חלוף. בכתיבתי, אנסה לעגן את טענותיי במסד הכתיבה הקיימת על הקולנוע בעידן הדיגיטלי.
סקירה ראשונית – על מה אני מדבר כשאני מדבר על סרטי אייפון.
עוד לפני כל ניתוח אסתטי או מחשבה על הפרקטיקה שמכתיב הפורמט, אנסה לבצע סקירה סטטיסטית המגדירה מאפיינים שונים של הסרטים אשר צולמו באמצעות טלפונים ניידים.
הסרט הקולנוע המשמעותי הראשון שצולם באמצעות מצלמות טלפונים ניידים הוא Rage סרטה של סאלי פוטר (Potter) שהוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין בשנת 2009, הקרנת הסרט גררה התפעלות סביב השימוש הראשוני במצלמת הטלפון הנייד, כשהיו מי שכינו את אמצעי הפקה הזולים והסגנון המינימליסטי בסרט "Naked Cinema". השימוש במצלמת הטלפון הנייד מוצדק באמצעים נרטיביים (דמות שמצלמת ועורכת ראיונות, בסגנון מוקומנטרי). במבט לאחור, שימוש זה נראה מעט בוסרי לאור הסרטים שבאו אחריו והוכיחו שהשימוש במצלמת טלפון נייד בקולנוע יכול להתנתק מהצדקה נרטיבית זו.
נקודת הציון הבאה היא הסרט הקצר Night Fishing של צמד הבמאים צ'אן פארק-ווק (Chan-wook) ופארק צ'אן-קיונג (Chan-kyong), אשר הוקרן בפסטיבל ברלין בשנת 2011. סרט הקולנוע הארוך הראשון שצולם באופן חלקי באמצעות מצלמות טלפונים ניידים הוא הסרט התיעודי זוכה האוסקר מחפשים את שוגרמן (Searching for Sugar Man, 2012) בבימוי מאליק בנג'לול (Bendjelloul). נקודות ציון נוספות הן סרט הקולנוע העלילתי הארוך הראשון שצולם כולו באמצעות טלפונים ניידים, I Play with the Phrase Each Other מ-2014, וכן סרטיו של שון בייקר, שצולמו במלואם או בחלקם באמצעות מצלמות אלה וזכו להכרה במוסדות קולנועיים כמו פסטיבל סאנדנס היוקרתי, מועמדות בטקס פרסי האוסקר והפצה עולמית. לא שפויה הוא הסרט העלילתי האחרון באורך מלא שצולם בטלפון נייד והופץ בבתי הקולנוע בארצות הברית.
מדובר במגמה שהתפתחה לאורך העשור האחרון. בין השנים 2009-2018 נוצרו סך הכל כ-7 סרטי קולנוע עלילתיים באורך מלא שצולמו בטלפונים ניידים, רובם בקולנוע האמריקאי. קביעה זו הולכת יד ביד עם ההתפתחות הטכנולוגית של מצלמות הטלפונים הניידים: רק החל משנת 2010 טכנולוגיית לכידת הוידאו בטלפונים הניידים הגיעה לסטנדרט המינימלי אותן הציבו מצלמות דיגיטליות ביתיות – אייפון 4 שהושק ב2010 היה הראשון בסדרה לצלם באיכות 720p (בעוד כיום האיכות בדגמים חדשים מגיעה עד לרזולוציית 4K). למכשירים אלו הושקו יישומים כמו Instagram ו-Filmic Pro שאפשרו אופציות יותר מורכבות גם בעת עיבוד התמונה במכשירים הניידים. פיתוחים טכנולוגיים נוספים שנוצרו באותן השנים וראויים לציון הם האביזרים הנלווים, כמו עדשות המתלבשות על עדשת מצלמת הטלפון ומשפרות את איכות התמונה, או מייצבי תמונה חיצוניים שמאפשרים לנוע עם הטלפון הנייד בצורה חופשית ונוחה.
נתון נוסף שעולה הוא שסרטים אלו צולמו בדגמים שונים של טלפונים ניידים מסוג אייפון (iPhone), שמיוצרים ע"י תאגיד הטכנולוגיה אפל (Apple). נתון זה אולי קשור בעובדה שטלפונים מסוג אייפון שולטים בנתח משמעותי משוק הטלפונים הניידים, ולכן מהווים סטנדרט מסוים בעשיית סרטים. בכל מקרה, בעקבות נתון זה ברצוני, מכאן ואליך, לכנות את סרטי הקולנוע העלילתיים שצולמו, בחלקם או מלואם, באמצעות מצלמות טלפונים ניידים בין השנים 2009-2018 כ-"סרטי אייפון".
לסרטי האייפון תקציב נמוך, כשלא שפויה הוא היקר שבהם, סרט של במאי מנוסה בכיכוב שחקנית מוכרת [קלייר פוי (Foy)], המופק ע"י חברת הפקה מוכרת (Regency Enterprises) – אך עומד על כ-1.4 מיליון ד' בלבד. עוד ניתן לראות שסרטים אלו נעשים הן על ידי במאים טירונים, כמו הסרט 9 Rides של מתיו איי. צ'רי (Cherry), שהתקדם להפיק סרטים כמו שחור על לבן (BlacKkKlansman, 2018), אך גם על ידי במאים מנוסים יותר, כמו סטיבן סודרברג, שון בייקר, זאק סניידר (Snyder) ו-פארק צ'אן-ווק.
מן המאפיינים השונים שאספתי אודות סרטי אייפון, כעת אנסה לבחון את הפרקטיקה והאסתטיקה הבאה לידי ביטוי ביצירות הקולנועיות, בניסיון להבין את ייחודיותם.
פרקטיקה
המאפיין הפרקטי המשמעותי ביותר שמאפשרת טכנולוגיית לכידת וידאו מקצועי בטלפונים הניידים הוא הנגישות והקלות בהן ניתן לצלם ולהפיק סרטי קולנוע באורך מלא עבור יוצרות ויוצרי קולנוע עצמאיים ודלי אמצעים – אין אפילו צורך לקנות מצלמה באופן מיוחד לשם כך. מאפיין זה ממשיך תהליך ארוך שהחל עם מהפכת הקולנוע הדיגיטלי בעשורים האחרונים. כשם שהמצלמות הדיגיטליות העניקו ליוצרות ויוצרים צעירים אפשרות ליצור סרטים דלי תקציב, מצלמות האייפון מרחיבות אפשרות זו כמעט לכל כיס ובכל תקציב.
הייצוג הדמוגרפי בסרטי אייפון מגוון הן מלפני ומאחורי המצלמה. כמעט כמחצית סרטי האייפון באורך מלא שהופקו בארצות הברית ונוצרו על ידי אפרו-אמריקאים, טרנסג'נדריות, לטינו-אמריקאים, נשים ואנשים משכבות אוכלוסייה מוחלשות כלכלית, או מציגים במרכזם דמויות שכאלה.
טכנולוגיית הצילום בטלפונים ניידים יוצרת הזדמנויות לקולות חדשים, חוץ-ממסדיים, להביע את עצמם בעשיית סרטים, שכנראה לא היו מופקים בתעשייה ההוליוודית ואף לא בזו העצמאית. כך סרטים שנוצרים על ידי אנשים מקבוצות דמוגרפיות שונות ולעיתים מוחלשות או מציגים דמויות שכאלה במרכזם זוכים להיעשות ולקבל הזדמנות להציג את עצמם במוסדות קולנוע נחשבים בעולם, כמו פסטיבל סאנדנס, פסטיבל ברלין ואף מועמדות לפרס האוסקר.
הקלות והגודל הקומפקטי של האייפון מאפשרים ליוצרים עצמאיים רבים לנצל את המצלמה באופנים בלתי שגרתיים, ובכך לחקות סגנונות צילום יקרים להפקה, באופן זול (על סרטים כאלו ארחיב בהמשך). דוגמה לכך היא הסרט 9Rides מ-2016 בו המצלמה ממוקמת בנקודות שונות בתוך כלי רכב אחד. אפשרות נוספת שממדיו של האייפון מעניקים היא היכולת לחקות סגנונות קונבנציות ז'אנריות שונות, בייחוד נראה שיתרון זה מתועל לחיקוי סגנוני של סרטי אימה ומותחנים, על כך ארחיב בהמשך.
גודלו הצנוע של האייפון, יחד עם שכיחותו אשר גורמת לו להיתפש כמכשיר מובן מאליו בעיני אנשים שונים, מאפשרים ליוצרים לצלם במקומות ציבוריים מבלי לעורר תשומת לב רבה או לגרור יחס מיוחד מצד העוברים ושבים. גם יתרון זה מקל על יוצרים צעירים בעלי תקציב מוגבל, אפשר לחסוך בתשלום לניצבים או להיתרי צילום מיוחדים – ופשוט לצאת לצלם בסוד.
ב-פרויקט פלורידה, יוצרי סרט ניצלו את גודלו הקומפקטי של האייפון על מנת לצלם סצנה בפארק השעשועים "דיסני וורלד". שון בייקר, בימאי הסרט, טוען בראיון לכתב העת The Hollywood Reporter שסצנה זו צולמה בחשאי וללא ידיעת או אישור הנהלת הפארק. למהלך זה ישנו יתרון הכלכלי ברור – האפשרות לצלם את הסצנה בלוקיישן מבלי להתמודד מול תאגיד גדול כמו דיסני (הבעלים של "דיסני וורלד").
עם זאת, אופן הצילום החשאי אפשר לשון בייקר לצלם את פארק השעשועים, וביחוד את מבנה הטירה העומד במרכזו, עבור דימוי בסרט החותר תחת הסמלים עליהם הפארק, ואפשר לומר שתאגיד דיסני כולו, מושתת. ניצול זה של יכולות האייפון לטובת עשיית קולנוע חתרנית ופוליטי, תוך ניצול היכולת לצלם בלוקיישנים רגישים ללא מתן דין וחשבון, היא אופציה שעוד לא נוצלה מספיק בסרטי האייפון.
היכולת לצלם באופן עצמאי באין מפריע גם מעלה אופציות לפרקטיקות צילום ריאליסטיות והיברידיות (המשלבות בדיון ותיעוד). בזכות יכולות של האייפון, והשלכות נוספות של חוסר בתקציב – כמו אי-שימוש בתאורה מקצועית וליהוק נון-אקטורס – באופנים מסוימים סרטי האייפון מממשים את העקרונות הפרקטיים של קולנוע ריאליסטי כפי שנטבעו בתנועות קולנועיות כמו הקולנוע הניאוריאליסטי ומניפסט דוגמה 95 (Dogme 95).
המשמעות העמוקה של יתרונות פרקטיים אלו היא היכולת של סרטי האייפון להפוך את הקולנוע הדיגיטלי למגוון, דמוקרטי, ריאליסטי חתרני ומחתרתי יותר מתמיד.
אסתטיקה
בין אם הטכנולוגיה במצלמות האייפון נתפשת כחיקוי ירוד של מצלמות דיגיטליות מקצועיות (שבעצמן לעיתים מתחקות אחרי דימוי הפילם), אני מאמין שסרטי האייפון הוכיחו שלמצלמות אלה יש תכונות אסתטיות מיוחדות, שבעזרת ניצול סגנוני חכם, יכולות להעמיק את הדימויים והמשמעויות העולות מנרטיב הסרט.
אורך המוקד של עדשת האייפון אינו סטנדרטי (מעט יותר רחב מעדשת 35ממ) ומקנה לתמונה המצולמת באייפון פרספקטיבה ייחודית ומזוהה. כמו כן, טווח הצבעים באייפון יחסית מצומצם, מה שיוצר תמונה בעלת צבעים בולטים נתונים אלו מביאים לידי ביטוי שתי תכונות אסתטיות בדימויים של סרטי אייפון.
מתוקף פופולאריות הצילום הביתי באייפון, כשמצלמות אלה נמצאות בימינו בשימוש יומיומי על ידי חלק גדול מהאוכלוסייה, האסתטיקה של הצילום בהן מזוהה באופן מיידי ככזו השייכת למצלמת אייפון. זיהוי זה מעניק לדימוי של סרטי האייפון איכויות פוטו-ריאליסטית, בדומה לדימויים קודמים של מצלמות ביתיות בקולנוע הדיגיטלי. גם כאשר לא מדובר בסגנון המוצדק ע"י עיגון דמות צלם בנרטיב הקולנועי (כמו בסגנונות הפאונד פוטג' והמוקומנטרי), ואף לא מחקה את הסממנים של סגנונות אלו (כמו מצלמה רועדת, שבירת הקיר הרביעי), האסתטיקה של האייפון נתפסת כפוטו-ריאליסטית ופותחת את הדימוי הקולנועי למשמעויות נוספות, כפי שאציג בהמשך.
מעבר לתחושה של אמת תיעודית שמתקבלת מאסתטיקה זו, הפוטו-ריאליזם של הצילום הסלולרי מנכיח את נקודת המבט של הדימוי הקולנועי – גם כאשר הצלם אינו נוכח בנרטיב של סרט הקולנוע, עולות שאלות בדבר זהות הצלם והבניית נקודת מבטו בתוך הדימוי הקולנועי. בניגוד לצילום המדויק של הדימוי הפילמאי (ודימויים דיגיטלים המתחקים אחרי דימוי זה), אשר אינו מוכר לצופה מחיי היומיום שלו, הצילום הסלולרי כאמור מקושר לפעולת הצילום, אפילו לסלפי, המחייבת צלם.
סרטו של שון בייקר, Tangerine, מציג את המציאות של מספר דמויות הפועלות באזור עני במרכז העיר לוס אנג'לס, ביניהן נערות ליווי טרנסג'נדריות ונהג מונית ארמני. לאורך הסרט, הדמויות מתכחשות למציאות הקשה בהן נמצאות. הסרט מציג סיטואציות מחייהן, תוך שימוש בפרקטיקות ריאליסטיות, כמו צילום בלוקיישנים, ובאסתטיקה הצורנית מובהקת שהאייפון מציע – ניצול הצבעוניות ועיוות הפרספקטיבה הייחודים.
בסרט זה, האסתטיקה של הצילום הסלולרי מבטאת את תפישת עולמן של הדמויות. הצבעים הבוהקים והפרספקטיבה הרחבה והייחודית משמשים כשכבת הגנה בתפישת המציאות של הדמויות, מעין עיוות היפר-ריאליסטי העוזר לתווך בינן לבין המציאות הקשה איתן הן צריכות להתמודד. האסתטיקה של האייפון תואמת, למשל, את העיסוק של הדמויות באיפור וביגוד מוחצנים במהלך הסרט. כמו בהוספת "פילטרים" צבעוניים באפליקציות עיבוד תמונה כמו Instagram, הדמויות שמות "פילטר" על המציאות בה הן נמצאות.
הדימוי הוא אירוני, מאחר ונוצר פער בין המציאות הקשה בה הדמויות חיות, שבאה לידי ביטוי גם באופן בו הסרט צולם, אל מול האסתטיקה המייצגת את האופן בו הדמויות בוחרות לחמוק מהתמודדות עם הדיכוי החברתי והממסדי. הן בוחרות לעשות זאת באמצעים אסקפיסטים שמספק להם הממסד עצמו, האייפון והאפליקציות המותקנות עליו.
עם זאת, בסצנה מרגשת במיוחד בסרט בה שתי דמויות מסוכסכות מכירות בדיכוי אותו עוברות ומתוקף כך מגלות סולידריות אחת כלפי השנייה, האסתטיקה הפגומה והדימוי שמזכיר צילום חובבני יוצרים דימוי בעל אופי הומניסטי, מרגש ואופטימי במיוחד שמתעלה על האירוניה, גם בזכות האסתטיקה הייחודית. סגנונו של שון בייקר, "פופ-וריטה" כפי שהוא מכונה בפי בייקר עצמו, עובד בזכות שילוב הפרקטיקות הריאליסטיות שלו אל מול האסתטיקה הצורנית המובהקת.
אסתטיקה ביקורתית
בפרשנות מעמיקה יותר, ניתן לטעון שלא מדובר רק בייצוג תפישת עולמן של הדמויות, אלא בביקורת על תרבות הצריכה הקפיטליסטית. האייפון הוא מוצר צריכה נפוץ המיוצר ומשווק על-ידי התאגיד "אפל" ולפי פרשנות זו, השימוש באסתטיקה אירוני, ומדגיש את הדרך בה תאגידים קפיטליסטים מבנים את תפישת המציאות של שכבות האוכלוסייה המוחלשות. כך הם מנציחים את מעמדן.
האם תאגידים קפיטליסטים הם אלו שמבנים את תפישת המציאות של הצרכנים? האם תאגידים אלו מנצלים את יכולת זו כדי לדכא אוכלוסיות מוחלשות כלכלית? כל אלה שאלות העולות במהלך הסרט מתוקף האסתטיקה של מצלמת האייפון. ביקורת זו רלוונטית במיוחד בסרט העוסק בזנות, בו מתייחסים לנשים העוסקות במקצוע זה כ"מוצר", עד לרמה שהן מכונות כך בפי דמויות אחרות.
בסרט לא שפויה נקודת המבט והאסתטיקה הפוטו-ריאליסטית נלקחת למחוזות הרבה יותר ישירים של מציצנות. הסרט מספר על סוייר, ששגרת חייה ויכולות התקשורת הבין אישיות שלה מתערערות לאחר התמודדות מול מטרידן סדרתי (סטוקר). בעקבות הטראומה שחוותה, סוייר מחליטה לאשפז את עצמה במוסד לחולי נפש.
במהלך שהותה במוסד, סוייר מגלה על תרמית כלכלית שמתרחשת בין כותלי המוסד בו היא מאושפזת – הנהלת בית החולים מאשפזת אנשים בכפייה ללא עילה מוצדקת ובניגוד לרצונם, תוך ניצול סעיף בחוזה האשפוז, כפי שקורה לסוייר עצמה. זאת על מנת להונות את חברות הביטוח הרפואי ולהרוויח כסף.
בעוד סוייר מתרגלת לרעיון וסופרת את הימים להגעת כספי הביטוח, היא מגלה שהמטרידן שממנו הצליחה לחמוק הצליח להתחקות אחר מיקומה ולהצטרף לצוות בית החולים, תוך שימוש בזהות בדויה. מנקודה זו ועד לסיום הסרט, השהות של סוייר בבית החולים נהפכת למרדף מסויט ואלים הנע על גבולות השפיות.
במקרה זה האסתטיקה הפוטו-ריאליסטית נלקחת למקום יותר מילולי של נקודת מבט: מישהו מצלם וצופה במתרחש על המסך. תכונות אלו מוסיפות לדימוי הקולנועי רובד של מציצנות וחדירה לפרטיות אשר תורם לתחושת הפרנויה והחרדה. יותר מכך, הן מתקשרות לתוכן העלילתי בסרט, שעוסק באישה הבורחת מאדם המטריד אותה. האסתטיקה הפוטו-ריאליסטית של מצלמת האייפון מעידה על נוכחות מתמדת של "צלם" – מטרידן העוקב אחרי קורבנו.
הפרנויה בדימוי הקולנועי, בדומה ל-Tangerine וסרטי אייפון נוספים, גולשת למחוזות הביקורת החברתית כלפי מוסדות קפיטליסטים. הסרט, שעוסק בתרמית כלכלית שמבצע מוסד כנגד לקוחותיו, תוך ניצול סיעף בחוזה – מנצל את האסתטיקה המזוהה של מצלמת האייפון כדי להשוות בין המוסד המנצל סעיף חוזה לבין תאגידי ענק כמו "אפל" שיכולים לנצל את חוסר תשומת לבם של לקוחותיהם, כדי לעגן במדיניותם סעיפים שונים המתירים להם לאגור ולמסור מידע פרטי של אנשים.
השילוב של שתי משמעויות אלה לכדי דימוי אחד,מוביל להשוואה בין מטרידן סדרתי לתאגיד קפיטליסטי. בעקבות השוואה זו נוצרת ביקורת חברתית חריפה כלפי תרבות הצריכה והתאגידים העומדים בראשה. החדירה לפרטיות שמצד תאגידים אלו מושוות להטרדה כפייתית של ממש. ריבוי הטלפונים הניידים בעלילת הסרט, כשחלקם אף מהווים ככלי נרטיבי משמעותי, בשילוב עם דימוי אסתטי זה, משאירים בצופה תחושה של פרנויה ודרך ללא מוצא.
השימוש באסתטיקה מעוותת התמונה של מצלמה האייפון – לרבות הפרספקטיבה הרחבה, הצבעים הבולטים והרגישות הגבוהה לתאורה היוצרת גרעיניות לא נעימה לצפייה, מציירת את כותלי בית החולים לחולי הנפש כדימוי צורני חזק, מסויט, וכמעט פנטסטי לחלוטין. בדרך זו מצליח סודרברג לחקות בסימני היכר מסגנון ז'אנר סרטי האימה, כמו סגנונו של האקספרסיבי של במאי סרטי האימה דאריו ארג'נטו המתאפיין בעיצוב תפאורה מפורט ושימוש בעדשות רחבות אנמורפיות [אפשר לראות זאת בסרטו סספיריה (Suspiria, 1977)], בתקציב נמוך ולוקיישנים קיימים.
סרטים קצרים כמו Night Fishing ו-Snow Steam Iron מ-2014, הסרט העצמאי הארוך Uneasy Lies the Mind מ-2014, ו-Détour [ספק סרט קצר ספק פרסומת שיצר במאי הקולנוע מישל גונדרי (Gondry) ב-2017 עבור חברת אפל], גם הם מוכיחים לנו שסרטי אייפון יכולים לכיוונים ז'אנרים ופורמליסטים לחלוטין.
סרט האייפון נוסף שמייצג בעבורי שימוש חכם ומדויק באסתטיקה והפרקטיקה הייחודית אותן מציעות מצלמות האייפון הוא פרויקט פלורידה, סרטו של שון בייקר, שהקרנת הבכורה שלו נערכה בפסטיבל סאנדנס (בישראל הוקרן בפסטיבל חיפה).
הסרט מתאר את חייה של מוני ילדה בת 6 המתגוררת עם אמה, היילי, במלון דרכים בפאתי פארק השעשועים "דיסני וורלד" באורלנדו, פלורידה. ללא עזרה מהחברה והממסד, היילי, אם יחידנית צעירה, אינה מסוגלת להתמודד עם האחריות והצרכים הכלכליים הכרוכים בגידול ילדה קטנה. מוני נותרת להסתובב, עם חברים בני גילה ובמצב דומה, בסביבה הצבעונית של תעשיית התיירות הנבנית סביב פארק השעשועים.
בסופו הטראגי של הסרט, כאשר דיווח על מקצועה של היילי מוביל את רשויות החוק לעצור אותה ולהפרידה מבתה, ההתמודדות של מוני אל מול המציאות נעשית בלתי אפשרית. מוני, ילדה קטנה, אינה מסוגלת להתמודד עם המציאות המדכאת בוחרת לנטוש אותה לחלוטין. היא בורחת ממלון הדרכים בו מתגוררת אל הטירה הקסומה בפארק השעשועים "דיסני וורלד" – בורחת מן המציאות אל פנטזיה נאיבית ותמימה.
סצנה זו, שהיא סצנת הסיום של הסרט כולו, מצולמת באמצעות מצלמת אייפון (כששאר הסרט מצולם במצלמות פילם) ועבורי מציגה דימוי המנצל את הצילום במצלמת האייפון באופן מקורי, גם ברמה הפרקטית (על כך כבר כתבתי) אך גם ברמה האסתטית.
בדרכים דומות לסרטים עליהם כתבתי, לרבות סרטו הקודם של בייקר Tangerine, האסתטיקה המיוחדת של האייפון נעה בין צילום צבעוני לפוטו-ריאליזם, כך נוצר דימוי שבעת ובעונה אחת מתמסר לחלומה הנאיבי של ילדה אך גם מציג את הסמלים העומדים במרכז חלום זה כסמלים כוזבים המובנים בידי הקפיטליזם ומוסדותיו. האמביוולנטיות של הדימוי אף העלתה בפני צופים רבים בלבול בדבר התרחשות הסצנה במציאות הדיאגטית, או כמציגה את דמיונה הפנימי של מוני באופן טהור. כך הדימוי הצליח להתעלות על הגבול בין הפנטסטי לממשי, בין מציאות לחלום.
התכונות הפוטו-ריאליסטיות החזקות של הדימוי ממצלמות האייפון והנוכחות התמידית של זהות הצלם המוטבעת בדימוי, יחד עם האיכויות האסתטיות הצורניות החזקות של הפורמט, שיוצרות דימוי צורני פורמליסטי ואף פנטסטי לעיתים רבות, מעניקות לדימויים בסרטי האייפון יכולת לייצר אמירה מורכבת, ביקורתית ורב משמעית.
סיכום
האם יש עתיד לסרטי האייפון? אני מאמין שכן. השימוש במצלמות אייפון מעניק ליוצרים ולסרטים אפשרויות פרקטיות מגוונות אשר מעניקות לדימוי הקולנועי תכונות אסתטיות ייחודיות. היכולת ליצור סרטים ברמה טכנית יחסית גבוהה אך בתקציב נמוך היא יותר מטרנד חולף בקולנוע העצמאי, אלא אפשרות המציעה אסתטיקה ופרקטיקה חדשות שזמינות ליוצרי קולנוע צעירים ו-ותיקים כאחד.
סרטי האייפון עד כה היו עצמאיים באופן כמעט אקסקלוסיבי, אך אם אחזור לביקורתו של שון בייקר של הסרט לא שפויה ולתהייה בדבר סרטי אייפון שנעשים במסגרות יותר ממסדיות – אני מאמין שמצלמות האייפון, והדימוי אותו הן מציעות, פותחים אופציות אסתטיות ופרקטיות רבות הניתנות לניצול גם בקולנוע יותר מסחרי.
כבר היום סדרות טלוויזיה המשודרות בפריים טיים מרשות לעצמן לצלם פרק שלם באמצעות אייפונים [כמו פרק בסדרה משפחה מודרנית (Modern Family – Connection Lost, 2015)], וסרטים הוליוודים באורך מלא שמחקים אתסטית צילום באייפון באמצעות מצלמות מקצועיות [ליגת הצדק (Justice League, 2017)], כך שעם השתפרות הטכנולוגיה בעתיד – אולי נבואתו של בייקר עלולה להתגשם.
עבור כתיבת מאמר זה נעזרתי בחומר הנלמד בקורס "מבוא לקולנוע בעידן דיגיטלי" (סמס' ב', תשע"ז) שהעביר אוהד לנדסמן בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ואשר היתה לי זכות לקחת בו חלק.
