"הפיצוחיה" תפסה את הלב הפועם של החיים בתל אביב

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

אי אז בתחילת המילניום, בפיצוציה שעמדה בקרן הרחובות בוגרשוב ופינסקר והיום כבר לא קיימת, עבד יניב קרסוצקי כקופאי. יחד עם שותפו ללימודים מוריס קנדיוטי, הוא החליט לתעד את עבודתו כמוכר ובעיקר את השיחות שערך עם הלקוחות הקבועים. עוד לפני האמ:פמים והסופר יודות, כשאוטובוסים היו מתפוצצים כל שני וחמישי ואנשים היו שוכבים בשירותים של מועדונים, זו היתה תקופה בה פיצוציות סיפקו מזור לבדידותם של אין ספור תל אביבים אבודים, וכך נולדה "הפיצוחיה".

הסדרה, על תשעת פרקיה (לצד פרק עשירי שנגנז), שודרה בערוץ 8 בשנת 2004 ומאז נדמה שנעלמה מהתודעה, לפחות עד שהועלתה במלואה ליוטיוב לפני 3 שנים. מאז, היא זכתה לעדנה מחודשת דווקא בקרב קהל מפתיע: צעירות וצעירים שהיו ילדים כשהסדרה שודרה במקור, בדיוק כמוני. שני עשורים משידורה המקורי, קשה שלא להתאהב בלקוחות הפיצוחיה, או להתפעם מכך שפעם לא הייתה ברירה אלא ליצור קשרים בלתי אמצעיים עם אנשים, לפעמים זרים לחלוטין. לעיתים, כשאני תוהה אם איבדנו את הכישורים החברתיים שלנו לגמרי, "הפיצוחיה" משיבה את אמונתי.

כל אחד מפרקי הסדרה מוקדש לנושא שונה – סקס, אי־שפיות, סמים פסיכדליים ועוד – ובכל אחד מהם קרסוצקי מחליף תספורת אופנתית ומפוארת אחרת. הסדרה מורכבת ממפגשים עם הלקוחות הקבועים בפיצוחיה, או סתם עוברי אורח מזדמנים, שמתועדים בסגנון מצלמה נסתרת, או כמו שקרסוצקי ניסח בפני בשיחה שערכתי עימו: "שמתי את המצלמה וחיכיתי בסבלנות שדג שמן ייפול בחכתי". ואם רגעים קטנים ומרגשים הם דגים, "הפיצוחיה" היא אקווריום גדול וגדוש.

אולי זו לא חוכמה כשיש לך כאלו לקוחות. אם תנסו לחפש, תוכלו למצוא בקרבם אמנים נערצים, גיבורי המחתרת העברית, שחקני פורנו עברי ומקימי תנועות פוליטיות. גם לקוחות ששמם לא בהכרח הולך לפניהם, וביום רגיל כנראה שנחלוף על פניהם ברחוב בלי לשים לב, מתגלים כטיפוסים מהפנטים – כמו דובל'ה הטבח, שסוגר פינה בפיצוחיה אחרי כל משמרת, או כרמל וזהבה, זוג אוהבים שלגמרי נשלף מסרט של הרמוני קורין.

2021
2004

אבל הגישה הזו ממש לא הוגנת כלפי הסדרה. כי בפיצוחיה לאף אחד לא אכפת מטייטל, עיסוק או מוניטין, רק מהאדם שעומד מולך כאן ועכשיו. העבר, אם כבר, נחשף רק בין השורות, מהתרחשויות וסיפורים על חוויות היומיום: על סקס גרוע מהשבוע שחלף או על הפעם ההיא שאיבדו את השפיות ומצאו את עצמם בבית החולים "גהה" בארבע לפנות בוקר. כך, האחריות להבין ולהכיר את הדמויות מוטלת על הצופה, שהוא בעצמו מרגיש שותף שקט למפגש ולהוויה. דווקא בגלל שהמידע חסר, הצופה משליך מחייו האישיים על ההיסטוריה של הדמויות וממלא את החלל במידע שצבר במהלך הצפייה המתמשכת בסדרה וגם בניסיון חייו והקשר שלו לעיר תל אביב.

בפרק השלישי (או "מערכה" ג', כפי שהסדרה מכנה כל אחד מחלקיה), שנקרא "תיקון חצות", ברגע שכל יוצר דוקומנטרי יכול רק לייחל לו, דרמה לא צפוייה נלכדת במצלמה. בזמן שקרסוצקי משוחח עם שרון אבן צור, קיבוצניק בעבר וחסיד ברסלב בהווה, נכנס לחנות ייבגני – הומלס שיכור, מבוגר, אך נראה מסודר יחסית, ולמרות שהוא לא דובר עברית הוא ללא ספק מתקשר עם הסביבה בבהירות. ההומלס מביט שניות ארוכות בשרון הברסלבר ובקרסוצקי, כמו מתלבט מה להגיד, ובסוף מבקש מקרסוצקי אקדח בכדי שיוכל לירות לעצמו בראש. קרסוצקי ושרון לא מהססים לרגע ומיד מציעים לו כיסא ומתחילים לשוחח איתו. לאחר שיחה ארוכה, הרבה חיבוקים והבעת אמפתיה, ייבגני מקבל תקווה ומבטיח שלא יתאבד הלילה. זה רגע אנושי מרגש כשהוא לעצמו, שמציג מצד אחד ייאוש ומצד שני חסד גדול. אבל מעבר לכך, זה מפגש בין שתי קבוצות ברחוב התל אביבי שלרוב נפנה אליהן עורף, שעומדות בשולי הרחוב – חסיד ברסלב שמרקד בצומת קינג ג'ורג' פינת דיזנגוף והומלס סהרורי ושיכור שמתהלך באלנבי. למזלנו, שניהם נפגשו ביחד בפיצוחיה, ואנחנו כצופים זוכים להכיר אותם מקרוב.

בניגוד מוחלט למפגש הזה, הפרק הקודם ("האיטליז") נפתח במונולוג של נטלי, שמספרת על מקרה בו התערבה פעם עם חבורת גברים שאם אחד מהם יבצע מין אוראלי בכלב, היא תתגמל את חבורת הגברים באותה הדרך. למרות שהסיפור הקיצוני הזה די מפתיע באגביות שבה הוא מתואר, מדובר בפרובוקציה שכבר אז הובילה לכמה הרמות גבה והיום בטוח לא הייתה עוברת מסך. קרסוצקי אפילו מספר שבעת הצפייה בחומרי הגלם, נכנס במפתיע לחדר העריכה הבמאי אורי סיוון, שליווה את הפרויקט, הסתכל שניות ארוכות על המסך ושאל: "אחלה שחקנים, מי אלו?". שני הרגעים הללו מייצגים את השילוב המיוחד של הסדרה בין בדיחות גסות לשיחות נפש, בין קודש לחול, שילוב שהוא כולו העיר תל אביב: מול כל המסיבות שיש לעיר הזו להציע, עומדת עדיין האמונה ביכולת למצוא אינטימיות אמיתית, והיא תתממש דווקא בפיצוחיה שבקרן הרחוב.

בשיאו של אותו מפגש היסטרי בין הברסלבר להומלס, האחרון לוגם לגימה ארוכה מבקבוק היין שבידו, ובאותו הרגע קרסוצקי מפציר בו לצאת החוצה אם יצטרך להקיא. לפני שקרסוצקי מתעד, הוא קודם כל שותף לסיטואציה, דמות כאחרון לקוחותיו. הוא עובד בפיצוחיה כדי לממן שכירות בדירה בעיר: הוא לא רוצה להיתקע בחנות יותר ממה שצריך, לא רוצה לנקות אחרי לקוחות, ולא רוצה בעיות עם הבוס.

עד היום קרסוצקי מקבל שיחות טלפון והודעות על בסיס שבועי מאנשים שצפו בסדרה ומחפשים עצה ואוזן קשבת, הוא אומר שזה מאוד מחמיא אבל יש לזה גם צדדים פסיכיים. לריאיון איתו הגעתי עם המחשבה שאני הולך לפגוש איזה "מנטור", מישהו שאולי היה יכול להקים כת, אך הופתעתי לגלות בן אדם די נורמטיבי, עם פחדים וחרדות שיש לכולנו, ושאין לו בעיה להודות בכך. הדרך היחידה היא ביטחון טוטאלי במי שאתה ואיפה שאתה נמצא.

את השיחה עם יניב א. קרסוצקי, האיש שמאחורי הדלפק והמצלמה, ערכתי בזום, ובתחילתה הוא שתה כוס תה גדולה ומהבילה. הרגשתי די מוזר, כי בסדרה הוא תמיד שותה בירה ומעשן בשרשרת. אבל אחרי כעשר דקות הוא זנח את הספל החצי מלא, שלף בירה מהמקרר, הדליק ג'וינט והצהיר: "מצטער אחי, הייתי אנאלי עכשיו אני איתך". אז ידעתי שהשיחה מתחילה באמת.

כשצופים ב"פיצוחיה", לעיתים נדמה שהיא בכלל סדרה מתוסרטת, שראיינת שחקנים. אין בה חוסר נוחות ומודעות למצלמה, כמו שטבעי שאנשים אלמוניים שמצולמים פעם ראשונה בחייהם ירגישו. איך זה קרה?

לא היו חוכמות מול המשתתפים: דוב'לה, נטלי, כרמל, כולם היו מודעים למצלמות. הם היו חברים שלי, הכרתי אותם מהקיוסק. לא צדתי את הסיפורים, הם באו אליי, שמתי את המצלמה וחיכיתי בסבלנות שדג שמן ייפול בחכתי. הייתי צריך להיות קצת סוכן כפול: עומד מאחורי הדלפק, וכל פעם מנהל שיחה לילית עם טיפוס כזה או אחר. וזה היה לי סבבה, ככה הכרתי את היקום ואלו באמת היו החיים שלי. פה לא היה משחק, לא דחקתי בהם. בא לך לספר משהו? ספר.

למעשה באמת עבדת בפיצוחיה בה צילמתם וגילמת את עצמך. מראש ידעת שתצטלם בעצמך לסדרה?

אני יודע שבסדרה אני מצטייר כטיפוס מאוד מוחצן, אבל האמת שאני חרדתי ונחבא אל הכלים ונשבע שהתפקיד הזה לא הרגיש לי טבעי בהתחלה. כשהגשנו את הפרויקט לקרן וקיבלתי תקציב לפיילוט, הייתי אז המנהל של הפיצוחיה, הסתכלתי על העובדים שלי, ויחד עם מוריס ניסיתי לחשוב מי יכול להיות זה שיאייש את הדלפק. מעולם לא ראיתי עצמי כפרונטמן. עד שיום אחד אביב גדג', חבר טוב (וסולן להקת "אלג'יר", ששיריה מרכיבים את פסקול הסדרה – י.ב.), הציע לי: "אחי אתה זה שצריך לשבת בקיוסק ולדבר עם האנשים, לא אף אחד אחר".

אגב, עד היום אני מקבל טלפונים מאנשים שראו איזה בחור חמוד ביוטיוב, עם תספורות הזויות, מקשיב לאנשים עם כל כך הרבה חמלה, ורוצים לדבר איתו כאילו הוא הפסיכולוג שלהם. אנשים שאני בכלל לא מכיר. אני ממש לא מתבאס על זה, ומלא הכרת תודה, אבל יש לזה גם צדדים פסיכיים.

יניב בכניסה לפיצוחיה

"התותח הקדוש" הוא פרק מעט שונה בנוף של הסדרה, ומתעסק באופן ישיר באתוס הישראלי. הפרק בוחן את הסיפור ההיסטורי של ספינת האלטלנה, דרך שיחות עם שני לוחמי המחתרת העברית, צבי פיקסל מההגנה ויוסקה נחמיאס מהאצ"ל, שעבורם זה לא איזה מיתוס אלא זיכרון אישי, חי ומדמם. הוא התעסק באופן ישיר בפוליטיקת ימין־שמאל ונראה שהיה בו הרבה זעם על תושבי תל אביב והנאיביות שמזוהה איתם. מה עמד מאחורי הבחירות ביצירתו?

זה פרק שהיווה איזשהו צילום רנטגן של תהליך נפשי שאני עברתי באותם שנים. כמושבניק שיצא מבית שמאלני למהדרין של מצביעי מרצ וחד"ש, עמדתי בצמתים וחילקתי פליירים וסטיקרים של מרצ. דווקא ההגעה שלי לתל אביב והמפגש שלי עם ההיסטוריה של חוף בוגרשוב היוותה סוג של טלטלה במובן הזה.

כשאמרתי שעושים פרק על האלטלנה מוריס והמפיק הופתעו, אבל אמרתי להם: "זה חלק מהמקום, כמה מאות מטרים משם התרחש אירוע היסטורי קריטי לנו כישראלים ויהודים ואחד מרגעי הדרמה הגדולים שידעה העיר תל אביב". צבי פיקסל, לקוח שעבד כמקרין בסינמטק, נכח שם. תוסיף לזה את הרצון האוטומטי למרוד כשאתה בן 20 ומשהו – יצרנו פרק מתריס, רציתי להתריס.

הפרק הזה עורר הרבה יותר הדים ממה שחשבנו, אבל המטרה לא הייתה לפלג. בסופו של דבר, לא הייתי שמאלני או ימני גדול בחיי. זה הכל הבל הבלים בעיניי, והחלוקה הזאת בעיקר מפלגת אותנו. אחרי הכל, הפרק נגמר בזה שיוסקה מהאצ"ל וצבי מההגנה יושבים ביחד ושותים יין אדום מדם, ומתפייסים.

למרות העדר התקציב, בסדרה אין תחושה של דלות, לפחות לא בסגנון. יש שפע של שוטים וזוויות ונראה שהצלחתם להתגבר יפה על העובדה שהייתם הפקה דלת אמצעים, איך עשיתם את זה?

במכללת "ספיר" למדתי שסרט בנוי מקונפליקט, זמן ומרחב. כסטודנטים תמימים לקולנוע, מצאנו את עצמנו עומדים בקיוסק, ושואלים "אוקיי, כלאו אותנו במרחב הזה, הפיצוחיה, זה הגודל של הקנבס שלנו, איך נוציא ממנו את המקסימום?". אתה רוצה לתת את הסאונד של המטבעות, רוצה לשמוע את טריקות מגירת הקופה, אתה רוצה עובדי ניקיון מטאטאים בשש בבוקר, אתה רוצה שהמרחב שלך יחייה בתוך הפרויקט, שתרגיש אותו נושם. אני חושב שדווקא זה שהיינו מוגבלים הניב המון יצירתיות, דווקא בגלל המרחב הקטן. זה היה ניסוי בחלל סגור, ופשוט כל מה שיכולנו לצלם בזווית כמה שיותר מעניינת הלכנו על זה. הצבנו מצלמות בכמה מקומות ופשוט צילמנו, באיזשהו שלב השגנו מצלמה נוספת והצבנו אותה על מדף שתעניק לנו את האפשרות לראות את השטרות והמוצרים עוברים מיד ליד. ניצלנו את תשעה באב, יום בו הפיצוחיה הייתה סגורה, ובמשך לילה שלם פשוט צילמנו אינטרקאטים שיוכלו להיכנס בין שוטים. השתמשנו בדלות החומר כדי לעשות משהו מעניין.

הסדרה נמנעת מלספר פרטים על הדמויות, למה בחרת בטקטיקה הזאת?

בדיוק, זה בא מעמדה של תמימות, חוסר התיימרות. הזמנתי את הלקוחות לספר לי את מה שעל ליבם. לכן גם לא שמתי "כרטיס ביקור" מטופש, כמו "גבריאל בלחסן, זמר ויוצר" או "דוב'לה, רב טבחים באפרופו". רציתי את הצופה איתי באותו רגע, שיהיה נוכח איתי פה בקיוסק, אני רוצה שתהיה איתי ותקשיב לנשמה שלו, ולא יחשוב על דברים אחרים. ניקח את כל הרגעים הללו, נאגד ונהפוך אותם למעשייה אורבנית לשעת לילה. תא הוידוי האולטימטיבי של אנשי העיר. סה לה וי, לילה תל אביבי, גם אלו היו הנשמות במעגל החברים שלי דאז.

גבריאל מופיע בפרק "טרפת נפוצה" שעוסק גם בחרדות ומחלות נפש. בחרת להימנע לחלוטין  מרומנטיזציה של טיפוס "האמן המיוסר". למעשה אם הצופה לא מכיר את גבריאל המוזיקאי, או את הלהקה שלו ושל אביב, "אלג'יר", הוא לא יידע מי בכלל הבן אדם. במקום זה, אנחנו מקבלים דיוקן די צנוע של ההתמודדות עם קשיי היומיום ומקומנו בעולם הזה. הפרק נגמר במחשבה מרגשת של גבריאל על ניצוץ קטן שנמצא בכל אחד מאיתנו, ומבטיח שמכל הטוב שקיים בעולם – שמור מעט גם עבורנו.

מעולם, גם בזמן אמת וגם היום, לא יכולתי ואני לא יכול להתייחס לגבריאל כמשוגע, מבחינתי הוא אחד האנשים הנורמליים שהכרתי בחיים. חוסר היכולת שלו להתמודד עם המציאות היומיומית השוחקת הוא אולי אפילו סימן לחוסן נפשי. מה נורמלי? להעביר 50 שנה בשגרה טוחנת באיזו עבודה אפורה, להביא מזון לילדים? המציאות האולטרה־קפיטליסטית של חיינו לא מאפשרת לאנשים כמו גבריאל להתקיים ב"שפיות".

גבריאל

גבריאל הוא המשורר של הסדרה, הבן אדם לקח אותך בידו, ואמר "אל תפחד, בוא תציץ מעבר למסך" וככה בפשטות הוא תיאר והסביר לך איך זה לשבת בחדר ההמתנה באברבנאל, עם מטופלת סכיזופרנית שמציצה עליך מהצד, ובתיאור המאוד יום יומי שלו, הוא מזקק לך את תמצית העניין, את הקו הבלתי נראה בין שפיות לנורמליות, את המציאות הנזילה.

ולסיום, שאלה למעריצים הכבדים: הסדרה מורכבת מתשעה פרקים/מערכות, אבל אם מביטים בספירה האלפביתית שבשם כל מערכה – רואים שיש קפיצה על האות ט', ממערכה ח' ישר למערכה י'. הפסיחה הזו הולידה שמועות רבות אודות פרק שנגנז. האם תוכל לשפוך מעט אור על התעלומה?

מערכה ט', "הספינר", נוצרה בעקבות הקמת אנטנה סלולרית בבניין סמוך לקיוסק. בתחילת שנות האלפיים האנטנות האלה עוד לא עברו חלק בגרון הציבורי, וחברות הסלולר היו מסוות אנטנות בתוך דירות בתל אביב ומחפשות אותן לעצים. הפרק תיעד את ההתקוממות השכונתית נגד המפגע, בסוג של דוקו אקטיביזם קומי בהשראת הבמאי קאלה לאסן.

אני כבר לא זוכר איך בדיוק נסיבות הביטול התגלגלו. לזיכרוני, זה התחיל כשערוץ שמונה היה צריך לבקש תגובה מפורום החברות הסלולריות – ודי מהר אותם תאגידים איימו בתביעת ענק. בעקבות כך, ממש לקראת סיום תהליך העריכה של הפרק, קיבלנו הוראה לעשות לו המתת חסד. חברות ענק בשווי מיליארדים נבהלו כי איזה כרמל ילין אחד מרחוב בוגרשוב אמר שאנטנות זה חולירע. בזמנו התבאסתי ש"כוחות האופל" הצליחו לגנוז את הפרק, אבל ככל שהזמן עבר, הסיפור הזה רק תרם למסתורין של הסדרה. ומסתורין זה מצרך נדיר מאוד בימינו.

צפו בכל פרקי הסדרה:

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email