עירום בטעם רע? ההצלחה של "אנורה" מעידה שנתקענו מאחור

כשהגוף הנשי מוצג בקולנוע, השאלה היא לא רק מה נראה על המסך – אלא באיזו "עטיפה" סגנונית הוא מוגש. הזוכה הגדול בטקס האוסקר האחרון, בפרס "הסרט הטוב ביותר", היה "אנורה" בבימויו של שון בייקר. בנוסף, הסרט גרף את פרסי הבימוי, העריכה, התסריט המקורי, ואת פרס השחקנית הראשית, שהוענק למייקי מדיסון, שזו המועמדות הראשונה שלה לאוסקר, בגיל 25. מול מדיסון הועמדה לפרס השחקנית הראשית גם דמי מור, שמבוגרת ממנה בקרוב לארבעה עשורים, ושזו המועמדות הראשונה לאוסקר גם שלה – אחרי קריירה ארוכת שנים. מור הועמדה לפרס על תפקידה בסרט "יופי מסוכן", סרט אימה שמתכתב גם עם סרטי טראש וניצול. מור, אחרי עשורים של התעלמות מצד סוכני הטעם הטוב של התעשייה, לא זכתה בכבוד גם הפעם.

לפני כמעט שלושים שנה כיכבה מור בסרט "סטריפטיז" מ-1996, שמגולל את סיפורה של חשפנית שנאלצת להילחם עבור משמורת על ילדתה מול הגרוש העוין שלה. גם "אנורה" וגם "סטריפטיז" הציבו במרכזם דמות של חשפנית אבל נתקלו ביחס וקבלה שונים בתכלית: "סטריפטיז" זכה בפרס ה"ראזי" לסרט הגרוע ביותר של אותה שנה, ו"אנורה" זכה בפרס המרכזי ביותר של תעשיית הקולנוע ההוליוודית וגם בפרס "דקל הזהב" בקאן. כמה שאלות שמתבקש לשאול – באיזה אופן שני הסרטים האלו נבדלים? למה "אנורה" נחשב לכזה שמייצג "טעם טוב", ראוי לפרסים ולשבחי הביקורת, ולמה "סטריפטיז" זכה ליחס הפוך?

סרט נוסף, "נערות שעשועים", שעוסק גם הוא בסיפורה של רקדנית-חשפנית, יצא שנה לפני "סטריפטיז" ובדומה לו זכה לקיתונות של בוז ולפרס ה"ראזי" על הסרט הגרוע ביותר. אחרי שזכה בתואר המפוקפק, "נערות שעשועים" קיבל תחייה מחודשת והערכה בדיעבד שעשויה להאיר גם את "סטריפטיז" וגם את "אנורה" באור חדש ולהציע אפשרות לתשובה לשאלות האלו. גם התעלמות מוסד פרסי האוסקר מ"יופי מסוכן", שבמידה רבה ממשיך את מסורתם של סרטים כמו "סטריפטיז" ו"נערות שעשועים", עשויה להעיד שלא הרבה השתנה לאורך השנים. נראה שלא סיבות "אומנותיות" טהורות הן אלו שקובעות מה הוא סרט "טוב" ומה הוא סרט "רע", אלא דווקא העדפה כחלק מסימון חברתי-תרבותי.

אז במה נבדל סיפורה של אנורה מקורותיהן של כוכבות "סטריפטיז" ו"נערות שעשועים"? בשני האחרונים, הגיבורות נוקמות במי שמאיים לפגוע בהן. ב"סטריפטיז", ארין נאבקת משפטית בבעלה לשעבר על מנת לקבל משמורת על ביתה, ועל מנת לממן את המאבק המשפטי היא מתחילה לעבוד בתור חשפנית. כוח המיניות של ארין מוצג באופן ברור – היא מסתבכת עם איש קונגרס שהופך אובססיבי לגביה עד כדי סיכון מעמדו, כמו למשל בסצנה בה הוא גונב את מוך הכביסה שלה כדי להסניף אותו ולהתחכך בו. את שני הגברים, בעלה לשעבר ואיש הקונגרס, ארין מצליחה להכניע בסוף הסרט, כאשר היא משתמשת בכוח הפיתוי שלה, בעודה אוחזת באקדח (המסמל פאלוס). בסרט "נערות שעשועים" שמספר את סיפורה של נומי – חשפנית שמנסה להצליח בעסקי הריקוד בלאס וגאס – נומי נוקמת את נקמת חברתה, שנאנסת בברוטליות על ידי זמר מפורסם. היא יוזמת פגישה איתו, מפתה אותו ולאחר מכן שולפת את הסכין שלה ותוקפת אותו.

ארין אוחזת באקדח, מתוך "סטריפטיז"
נומי מאיימת בסכין, מתוך "נערות שעשוע"

שני הסרטים מציעים התרה חתרנית – הם מייחסים כוח רב לפרוטגוניסטית, ומציגים אותה ככזאת שמסוגלת לגאול את עצמה. זאת, תוך שהגיבורה לא מוצגת כסוכנת של כוח גברי, אלא נשית באופן מוקצן: הסרטים מתענגים ומתעכבים באופן פטישיסטי על הגוף הנשי, המושלם, הקמור של החשפניות. בכך, הם מציעים פנטזיה שבה נשיות טומנת בחובה כוח, שבה החשפנית שזכתה ללעג וזלזול משיגה בחזרה את הסוכנות שלה, ושהגבר הפוגע בה נענש על כך.

לעומתן, אנורה החשפנית היא אישה חסרת גב כלכלי או סביבה תומכת. הגאולה שלה מגיעה דרך בחור צעיר בשם וניה, לקוח במועדון החשפנות בו היא עובדת, שמעוניין לשכור אותה כבת זוג לשבוע, ובהמשך מבקש ממנה שתינשא לו. היא מתמסרת לפנטזיה הזו באופן מוחלט ונאחזת בה כמעט עד סוף הסרט. בהמשך מתברר שווניה הוא למעשה נער סורר שמתחמק מהוריו האוליגרכים, ואילו הם מסרבים שיינשא לחשפנית ויכתים את שמם. מנקודה זו בסרט, העלילה מנשלת את אנורה מכוחה פעם אחר פעם. היא מוכה, נכפתת בפיה, אנוסה להתגרש מוניה בלי להשיג מכך דבר. אם נדמה שאנורה מקבלת הזדמנות נוספת לגאולה, גם זו מגיעה מגבר – שומר הראש של וניה, עימו היא מקיימת יחסי מין חצי-כפויים בסוף הסרט. היא מסיימת את הסרט מובסת, עם ראש כפוף, נחדרת, מסורסת. גם אנורה, כמו נומי וארין, "מופיעה" באקטים מיניים המציגים את גופה הנשי העירום. אך בניגוד להן, הנוקמות במי שצופה בהן, כאן הנרטיב מעניש דווקא את הגיבורה ולא חותר תחת המבט שמופנה לעברה. ה"עונש" הזה פועל בצורה כפולה – הוא מאפשר לצופה להזדהות עם אנורה ולחוש רחמים כלפיה, אך בו זמנית מותיר אותה בתפקיד הקורבן הפסיבי. כך מושגת אשליה של רגישות חברתית תוך שמירה על אותם מבני כוח שהסרט מתיימר לבקר.

"סטריפטיז"

בין הסרטים לא מתקיים רק הבדל נרטיבי – השוני המרכזי ביניהם נובע מסוגיות של סגנון. במאמרה "הערות על קאמפ", סוזן זונטאג מגדירה את המונח "קאמפ" כצורה של רגישות, שמהותה היא אהבה ללא טבעי, לתחבולה ולהגזמה. בסרטים "סטריפטיז" ו"נערות שעשועים" אפשר לזהות אלמנטים קאמפיים רבים: שניהם מאופיינים באסתטיות מוגזמת, צבעונית, עודפת. לפי זונטאג, קאמפ הוא עירוני; הטבע נוכח בו כמו מחוץ למקומו, הדבר-שהוא-מה-שהוא-לא. ב"סטריפטיז" וב"נערות שעשועים" המתרחשים במרחב עירוני יש אלמנטים מן הטבע שהוצאו מהקשרם: בשניהם יש קופי קרקס שנמצאים באחורי הקלעים של המופע; ב"סטריפטיז" אחת מהחשפניות מופיעה בתחפושת של חתולה, ואת המופע של חשפנית אחרת מלווה נחש. כל אלו יוצרים תחושה וולגרית, מבודחת וראוותנית.

אלמנט קאמפי נוסף בסרטים הוא הנכחה של הפרפורמנס המגדרי. ארין ונומי הן נשיות מדי; הן מתפקעות מסקס אפיל, רגשנות ודרמה. בסצנת הריקוד הראשונה של ארין היא לבושה בתחילה כגבר בחליפה, ואט אט משילה מעליה את הבגדים עד שהיא נחשפת בחזייה ותחתונים מנצנצים. כך, הדמות משחקת על קו התפר שבין גבריות מוקצנת לנשיות מוקצנת. הסרטים מתאפיינים בדרמטיות ובפאתוס מוגזמים: "נערות שעשועים" רצוף כולו בהתפרצויות דרמטיות של נומי, בכי עז, כעס בלתי צפוי ושורות מחץ.

ומנגד, "אנורה" מתאפיין בבימוי וסגנון קולנועי שמנסה להיות ריאליסטי. שון בייקר ידוע בשל הדרמות ה"אותנטיות" שביים ובעבודה שלו עם נון-אקטורס בטכניקות של אילתור, בסרטים כמו "מנדרינות" (2015) או "פרויקט פלורידה" (2017). גם ב"אנורה", עבודת הבימוי והמשחק חותרת לאותנטיות. מייקי מדיסון תיארה בראיונות את הכשרתה לריקודי חשפנות, את ביקוריה במועדונים כדי לאמץ גינונים מתאימים לדמותה ואף את אימוני הדיבור שלה כדי לדבר במבטא מושלם של ברייטון ביץ'. הצילום מתאפיין בסטורציה נמוכה, בגווני אדום-כחול דהויים, כיאה ל"סרט אינדי איכותי". העריכה קופצת מסיטואציה לסיטואציה כאשר סצנות רבות הן באורך של שוט, עם סאונד דיאגטי.

נומי והקוף, "נערות שעשוע"
אנורה נחדרת ומובסת בסוף הסרט

"אנורה" משתמש במעטפת של ריאליזם ו"איכות קולנועית" כדי להצדיק את עיסוקו בגוף הנשי ובמצוקת החשפנית הפסיבית והכנועה. בכך, עצם הצפייה בסרט הופכת לאקט של טיהור מצפון: הצופה יכול לחוש שהוא מודע לעוולות שעובדת המין חווה מבלי להידרש לפעולה כלשהי. לעומת זאת, סרטים שבהם החשפנית אינה קורבן אלא נוקמת במי שפגעו בה מעוררים אי נוחות גדולה יותר, שכן הם מערערים על התפיסה הרווחת של נשים כאובייקטים משוללי כוח. הם מאיימים על הסדר החברתי משום שהם חושפים את הדואליות שבנשיות: שילוב של פסיביות ואקטיביות, רוך ואלימות. סרטים כמו "סטריפטיז" ו"נערות שעשועים" נדחים על ידי הביקורת מפני שהם לא מסתירים את תחבולותיהם – הם חוגגים את מלאכותיותם ואת עודפותם, בעוד אנורה מסתיר זאת תחת מעטה של אמנות גבוהה.

הדרך שבה מתקבלים הסרטים משתקפת גם ביחס שמקבלות השחקניות שהשתתפו בהם. מייקי מדיסון, שגילמה את אנורה, זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. מנגד, דמי מור – שכיכבה ב"סטריפטיז" – נותרה במשך שנים מחוץ למעגל ההערכה של הוליווד, לאחר שהתעשייה זיהתה אותה עם קולנוע "בטעם רע". מור לא זכתה גם עבור מועמדותה לשחקנית הראשית של "יופי מסוכן", שממשיך את דרכם הקאמפית והאקסטרווגנטית של "סטריפטיז" ו"נערות שעשועים". אליזבת' ברקלי, כוכבת "נערות שעשועים", חוותה בעקבות הסרט כישלון מקצועי שהוביל לקריסה של הקריירה שלה. כך, לא רק הסרטים עצמם ממותגים על פי אמות המידה של "טעם טוב", אלא גם הנשים שמשתתפות בהם.

צפייה ב"סטריפטיז" ו"נערות שעשועים" דורשת מבט שיודע להעריך גם קולנוע שוליים: הערכה לסגנון מוגזם ומלאכותי, ואהבה לרגשנות המתפרצת שבהם. לעומתם, "אנורה" מכוון לצפייה מרוחקת ומחושבת, כזו שמעניקה לו לגיטימציה אמנותית תוך טשטוש האלמנטים המנצלים שבו. בסופו של דבר, ההבדל בין הסרטים אינו במה שהם מציגים, אלא בעטיפתם הסגנונית, באופן שבו הם מתקבלים, וכיצד הם מתויגים במונחים של "טעם טוב" ו"טעם רע".

המאמר נכתב בעקבות הקורס ״טראש, אקספלויטיישן וקולנוע בטעם רע״, בהנחיית ד״ר ניר פרבר, אוניברסיטת תל אביב

שתפו את המאמר