״קרב רודף קרב״, סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון, הוא אפוס אקשן קומי בקנה מידה ותקציב גדולים מסרטיו הקודמים. במקרה וזה עלול לעורר חשש שהאחריות ההוליוודית החדשה הזו על כתפיו תעלה על חשבון ייחודו האישי, לאחר צפייה בסרט קשה לומר שזהו המקרה. גם אם ישנם מספר מאפיינים שעשויים להעניק לו יותר מסחריות, אנדרסון ניגש אליהם בדרך אישית וייחודית משלו.
זו הפעם השנייה שאנדרסון מתבסס על ספר מאת תומאס פינצ׳ון. בניגוד לפעם שעברה, בסרט ״מידות רעות״ שנאמנותו למקור הייתה גבוהה למדי, אנדרסון נוקט כאן בגישה אחרת. הוא לוקח השראה חופשית יותר מהמקור, ומגולל את סיפורו של ארגון מהפכני מחתרתי הנקרא ״פרנצ׳ 75״, שחבריו פועלים בין היתר כנגד כליאת מהגרים, גזענות ופוליטיקאים מגבילי הפלות. אחראי אמצעי הנפץ של הארגון (ליאונרדו דיקפריו) מתחיל רומן עם המנהיגה (טייאנה טיילור), והשניים מביאים יחד לעולם בת משותפת. בחלוף 16 שנה, אחרי הבת הצעירה דולק אויבם הותיק, איש הצבא קולונל סטיבן לוקג׳ו (שון פן), עם אג׳נדה משלו – וכל דמות נאלצת להתמודד עם השלכות מעשיה.
מתחילת הסרט, אנדרסון שואף לייצר תחושה מתמדת של תנועה ומומנטום נרטיבי קדימה, והוא מתמודד בהצלחה עם בניית המתח וסצנות האקשן. חיבתו מראש בסרטיו לתנועה, בין אם של המצלמה או של דמויות רצות, עוזרת לו להצליח למצוא דרכים מפתיעות לגשת לסצנות פעולה. השיא מגיע מאוחר בסרט עם סצנת מרדף מכוניות מבריקה למדי, בה הוא משלב באופן משובח קלוז-אפים של מבטים שקטים, מוזיקה שהלחין שותפו הקבוע של אנדרסון ג׳וני גרינווד, וניצול מופלא של המרחב והלוקיישן בצילום לכדי יצירת מתח מתגבר עד להתפוצצות. תחושת המומנטום מסייעת לשמור באפקטיביות על מתח ועניין למשך אורכו המשמעותי של הסרט, בן 162 דקות, במיוחד לאחר קפיצת הזמן כשהסרט מתנהל כמרדף מתמיד ובעריכה צולבת בין מוקדי העניין השונים.
על אף המומנטום המתמשך, הסרט כן מוצא מעט הזדמנויות להסתעף קלות בסצנות אשר תורמות לבניית עולמו. הן לא פוגמות בקצב, אלא יותר מוסיפות להעמקת עולם הסרט ורבדיו התמטיים, לנימה האבסורדית בטון שלו ולחידוד אמירותיו החברתיות. בנוסף, גם הופעותיהם של קאסט השחקנים ראויות לציון לטובה. בין השאר, הופעתו של דיקפריו בראש האנסמבל מנצלת היטב את הצד הקומי שלו לצד רגעים רגישים ויפים, ושון פן גונב את ההצגה במשחקו על הגבול בין מאיים למגוחך.
בחירה מעניינת של אנדרסון היא למקם את זמן ההתרחשות בהווה. זהו למעשה הסרט הראשון שלו שכולל סמארטפונים ומאזכר רשתות חברתיות, ומעבר לכך נדמה שבסרט זה הוא מתייחס להיבטים פוליטיים ומתחים חברתיים של ההווה שלנו באופן ישיר יותר מאי פעם. גם כשהוא עושה זאת, קשה לומר שמרגיש שהסרט מכוון להיות קודם כל אמירה פוליטית דידקטית יותר מאשר שרבדים אלה מוטמעים בטבעיות בעלילה ובדמויות. אנדרסון משתמש ברבדים אלו על מנת לעסוק באופן יפה בשאלות אף רחבות יותר: בתקופה בה נדמה כי העולם לא למד מטעויותיו, הסרט שואל האם אנו מסוגלים להגן על הדור הבא מכשלוננו לשנות את העולם לטובה והאם יש סיכוי לדורות הבאים במה שהקודמים לא הצליחו. זה גם מתקשר לעיסוק החוזר של אנדרסון ביחסי הורים וילדים, וגם הפעם אנדרסון מעניק לתמה זו טיפול יפה ואף מרגש.
בזכות אלמנטים מפתיעים אלו, יחד עם חותמו האישי של אנדרסון – השליטה הטונאלית בשילוב של ההומור, הדרמה והמתח וההופעות המוצלחות של כלל האנסמבל, ״קרב רודף קרב״ מהווה תוספת ראויה ומהנה מאוד לפילמוגרפיה העשירה והמרשימה של אחד מהבמאים הגדולים של זמננו.
