בלילה השני של המלחמה עם איראן ירד מהשמיים גשם זרחני של טילים. בחדשות אמרו שכל טיל נושא כחצי טון חומר נפץ לפחות. הוא ממריא כל הדרך מאיראן, חוצה את האטמוספירה אל החלל החיצון ומשם צונח ישירות על תל אביב. מבעד למסכים הקטנים החלו להגיע בזה אחר זה סרטונים של גחליליות מטורללות שמשספות באלימות את השמים ומתרסקות על האדמה. הכתבים העייפים דיווחו על מטח של 150 טילים. רון חולדאי עמד על מרפסת בניין העירייה והביט במחול המיירטים מנסים לעמוד בקצב. נפילה. עוד נפילה. ועוד אחת. איש לא האמין למראה עיניו. המציאות התעלתה על כל דמיון.
ב"זה לא סרט" מחליט ג׳עפאר פנהי (Jafar Panahi), אחד המאסטרים הגדולים של הקולנוע האיראני, לנסות ולעשות את הבלתי אפשרי. בעודו שרוי במעצר בית, ממתין לתוצאות הערעור על גזר הדין שקיבל (6 שנים בכלא ואיסור של 20 שנה לעסוק בקולנוע), מחליט פנהי לעשות מעשה; הוא יעשה סרט ללא קולנוע. סרט ללא עולם. סרט ללא לוקיישנים. ללא שחקנים. ללא מצלמה מקצועית. ללא תפאורות. ללא אנשי צוות. סרט שאינו תלוי בדבר. סרט שהוא לא סרט.
וכך במשך מה שנדמה כיום ארוך אחד, מפשיט פנהי מהקולנוע בזה אחר זה, שכבה אחר שכבה, את כל המרכיבים שלו. כמו דקארט שמפשיט את העולם מכל מה שניתן להטיל בו ספק כדי למצוא נקודת משען אחת שדרכה יוכל להשיב אותו על כנו, כך גם פנהי מחפש נקודה ארכימדית אחת להחיות דרכה את הקולנוע בד' אמותיו. בהתחלה הוא יושב במטבח לבדו ומדבר למצלמה. אבל זה מרגיש לו מזויף. אז הוא מזמין את חברו, מוג'טאבה מירתאחמאזב (Mojtaba Mirtahmasb), גם הוא קולנוען איראני רדוף, לצלם אותו מתאר את הסרט שכתב. פנהי שולף את התסריט, ומתאר את הסצנות. הוא מראה את הלוקיישנים שמצא ואת השחקניות שליהק בתמונות מהטלפון שלו. אבל גם זה מרגיש לו טיפשי. איך אפשר בכלל לספר סרט? הרי מה שעושה אותו זו הספונטניות של השחקנים, האקספרסיביות של הלוקיישנים, הכוח והתנופה של המצלמה! אך בזמן שפנהי שקוע כול כולו בניסיון הנואש לעשות סרט ללא קולנוע, המציאות והכאוס מוצאים דרכים לחדור פנימה מבעד לחריצים.
בלילה הרביעי למלחמה טיל פוצץ למישהי שאני מכיר את הבית. בדרך הוא גם ניפץ את חלון הראווה של חנות הצילום שאני אוהב וריסק את הבר שאני שותה בו. ברשתות החברתיות פרסמו שהפיצוי של הממשלה למי שביתו נפגע הוא 500 ש"ח. חבר שלח לי טופס של הרחבת פוליסת הביטוח מנזקי מלחמה. לא מילאתי אותו. בבוקר רכבתי באופניים לבית שלי. עברתי עם הטלפון בין החדרים וצילמתי הכל. צילמתי את הספרים. את המצלמות. את שולחן הכתיבה. את עץ הזית הצעיר במרפסת. צילמתי את כל מה שיש לי. שאוכל להוכיח שאכן היה. ארזתי תיק ורכבתי חזרה לבית של אבא שלי. אין מספיק מקלטים בשכונת שפירא, אז את הלילות אני מעביר אצלו. אנחנו יושבים בממ"ד ומסתכלים יחד בפיצוצים הבוערים בשמי תל אביב. בודקים בטלגרם שוב ושוב שהטילים לא נפלו על הבית שלי או על הבית של מישהי שאני אוהב. אחרי מטח גדול במיוחד, חבר מאיראן (גם הוא במאי צעיר), כותב לי באינסטגרם ושואל אם אני בסדר. רק כמה ימים קודם כתבתי לו אותו הדבר כשראיתי את הדיווחים על המתקפה על טהרן. אני בסדר אני אומר. תשמור על עצמך <3
תחילה אלה המנופים שמוצאים את דרכם פנימה אל הניסוי הקולנועי של פנהי. המנופים הרועמים בשמי טהרן שמשייטים להם במרפסת. בעודו מביט החוצה אל העיר, תנועת המנופים מייצרת ריקוד קולנועי מהפנט מאחוריו. אחר כך זוהי איגי, איגואנת המחמד של פנהי, שמתפרצת אל השוטים ומכניסה בהם נוכחות פראית ובלתי ניתנת לאילוף. האיגואנה של פנהי חודרת את המעבדה ההרמטית בה הוא מנסה לברוא את הקולנוע מחדש. מגניבה פנימה חלקיקי כאוס. הופכת למרכיב החי והפרום היחיד בתוך עולם הסלון של פנהי. האיגואנה של פנהי היא הקוגיטו ארגו סום (COGITO ERGO SUM אני חושב משמע אני קיים) של הבלתי צפוי. היא משיבה את העולם על כנו. מזקקת את התכונה המהותית של הקולנוע – החיים.
הסדק שהיא יוצרת בניסוי של פנהי, הוא זה שיוביל אותו לצאת החוצה אל הממשי. ברגע השיא הבלתי נשכח של הסרט יוצא פנהי את גבולות ביתו. הוא יורד למטה אל הרחוב ומצלם את זיקוקי הדינור הבוערים בשמיה ורחובותיה של טהרן. הזיקוקים הם מהות הכל. הם איראן הבוערת. הם החיים עצמם. פנהי מתמגנט אל הכאוס שנשלל ממנו. כעת הוא ניצב מולו בצורתו הגולמית ביותר. הנה הוא ממש מול עדשת המצלמה: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. הוא שובר את הכלא. יוצא אל העולם. מצלם את החיים. מזקק את המהות הנצחית של הקולנוע.
כדי לשמור על השפיות אני מסתגר בחדר העריכה. אני גולל באינסטגרם אלפי תוצרי AI שמציגים את ביבי הולך לצד אריה ענק. אריה ענק עם מגן דוד. אריה ענק בכחול לבן מנפץ משהו לא ברור במדבר. אריות חובטים בחיות אחרות עטופות בדגל איראן. "עם כלביא". בפוסט של משמרות המהפכה מפרסמים הדמיות איראניות של מטוסי קרב מאוחסנים בבניין בלאונרדו דה וינצ'י שחטף טיל בלילה הקודם. אני מוריד באובססיביות סרטונים של מטחי טילים מכל מקור שאני מוצא. מנסה לראות מבעד לפיצוצי הטילים הישראליים בטהרן איך נראים הבניינים. איך מתפתלים הרחובות. איך נשמעים האנשים. מאז שהתאהבתי במאסטרים האיראנים תמיד חלמתי לבקר בטהרן. לפגוש את האנשים שהדרך שבה הם עושים סרטי שינתה את הדרך בה אני חי את חיי. אלה שלימדו אותי שהכוח הכי גדול בבדיה הוא החרכים דרכם המציאות חודרת פנימה. הטלפון מצפצף. התראה מקדימה. יש לשהות לצד מרחב מוגן. בדרך לממד אני שולח לחבר האיראני סרטון AI של אריה עם מגן דוד על החזה. הוא צוחק ושולח לי סרטון זהה. אותו אריה מג'ונרט, רק שהפעם על החזה שלו מתנוסס הדגל של הרפובליקה האיסלאמית. אנחנו צוחקים.
בשנים האחרונות אנחנו עדים למהפכה. אולי המהפכה הגדולה ביותר שחווה הקולנוע מרגע לידתו. מהפכת הבינה המלאכותית הג'נרטיבית (Generative AI). לנגד עינינו הופך המדע הבדיוני למציאות דוקומנטרית. כמו שדות אחרים, גם האמנות השביעית רועדת. משהו בה משתנה מהיסוד. כל מה שידענו על אמצעי הייצור ותהליכי היצירה של הקולנוע מתערער. מהיום, כל פריים שאי פעם דמיינת – מונח מולך בלחיצת כפתור. כל שוט שלא העזת לצלם – נגיש במרחק פרומפט. אין צורך בציוד יקר, בצוות מיומן, בלוקיישן מפואר. הקולנוע של הבינה– נעשה מתוך הלבד. מתוך קוד. מתוך הדמיון. אין עוד צורך בעולם. כמו חלום שלא צריך להתגשם כדי להתקיים. הבינה מבטיחה הכל. אינסוף דימויים. אינסוף גרסאות של עצמך ושל אחרים. היא לא זקוקה לדבר. לא לגוף. לא לחומר. רק לרצון. ולשאלה אחת: מה רואים עכשיו?
(את הפסקה הזאת שכתבתי עם ChatGPT יצא לו קצת דרמטי, יש מצב שיותר אהבתי את המקור)
עם עלייתה של הבינה, רבים ממהרים (כרגיל) להספיד את הקולנוע. בדיוק כפי שקרה קודם בשלל רגעים ארכימדיים בחיי המדיום: עם כניסת הקול אל הראינוע, עם כניסת הטלוויזיה אל הסלונים, ועם מהפכת הוידאו הדיגיטלי והמצלמות הביתיות. גם ככה האולמות ריקים, הסטרימינג חונק את האולפנים והיוצרים העצמאיים רעבים ללחם. והנה מגיעה מהלומת המחץ: הפרומפט.
נביאי הזעם מזהירים: הקולנוע כפי שהכרנו אותו יכחד! לא עוד לצאת אל העולם ולצלם. לא עוד בני אדם אמיתיים. לא עוד מצלמות בשר ודם! לא עוד סטים, לוקיישנים, שחקנים, אנשי צוות, לא עוד קולנוע מיושן! יחי הקולנוע החדש! מהיום אברא כדברא! הפרומפט יחולל את המציאות. כל שנבקש לו יהי. כל שנג׳נרט (GENERATEׂׂ) יתממש. כמו היינו בית פוסט, פוסט-מודרני. כמו היינו מוח טלקינטי בקופסא. אין גוף, רק נפש! תמו ימי עריצותה האומללה של המציאות. מעתה כולנו שווים בפני האלגוריתם. הגבול היחיד הוא הגבול שבדמיון.
ואולי, דווקא עכשיו, דווקא בעיצומה של ההתפרצות הוולקנית הזאת, אפשר לשוב ולנסות לזקק את המהות הבסיסית של הקולנוע. לתהות על התכונה המהותית שמבדילה אותו מהמכונה.
התכונה המהותית של הקולנוע, לתפישתי, היא בדיוק הדבר היחיד שלא ניתן להחליף בעזרת המלאכותית: החיים.
הימים שלי הפוכים. אני לא ישן. אני מפרסם באינסטגרם רשימה של הסרטים האיראניים שאני הכי אוהב. אחר כך מעלה תרגומים של שירים של פרוחזאד. 'הרוח תישא אותנו'. הרוח תישא אותנו. בלילות אני צופה שוב ב'זה לא סרט של פנהי' ב'טרילוגיית קוקר' של קיארוסטמי, ב'רגע של תמימות' של מחמלבאף. אני רוצה לזכור את איראן מבעד למצלמות שלהם. מבעד לזיגזג. לפחיות המתגלגלות. לאיגואנות הפראיות. השמש מתחילה לעלות. שוב לא ישנתי. אני מנסה להעביר את הזמן. אני מוריד תמונות של פנהי. מכניס אותן לסורה (SORA) ומבקש שתייצר לי פריים מסרט אקשן של כריסטופר נולאן של הבמאי ג'עפאר פנהי והתמונה שצירפתי של עצמי רוכבים בלילה בשמיים של טהרן על איגואנה מעופפת כשברקע השמיים מלאים טילים. הדימוי צולם באיי מקס 70 מ"מ עם עדשות פאנוויז'ן, התאורה קונטרסטית, יש גריין, כרומטיק אבריישנז, הליישנז. צפצוף טלפון קוטע את הפרומפט. יאללה כבר שתהיה אזעקה ואוכל לנסות לישון. אבל אין. זה פוש חדשות. טראמפ מודיע שהפציץ בעזרת מפציצי ה B-2 החמקנים את שלושת המתקנים הגרעיניים באיראן: בפורודו, בנתנז ובאיספהאן. על איספהרן שמעתי לראשונה מקיארוסטמי.
כשבוחנים לעומק את הכלים השונים של הבינה, ניתן לשים לב כבר עכשיו, לכמה נטיות מרתקות. הראשונה היא שנדמה שהתפיסה שלהן אינה תלויה במגבלות המציאות. הדימוי עבורן, הוא אינסופי. הוא אמנם נובע מאלגוריתמים מבוססי מאגרי ענק של אימג'ים, ווידאוים שמציגים את המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה, אבל הוא נטול גבולות במובן האנושי של מושגים. של חלוקה והפרדה של העולם לשפה ומושגים. ה־AI כולו הסתכלויות. אין גבול ממשי בפוטנציאל המדומיין שבו. אל מול רצף ההסתכלויות האינסופי הזה ניצב הפרומפט. ככלל מארגן. אם נחשוב על הפרומפט כמחולל בעולם, נראה שהפרומפט מתקיים כאידאה של שליטה מוחלטת. הפרומפט הוא השאיפה של הבינה לספק לנו את הדימוי המדוייק ביותר. לאפשר לנו שליטה אבסולוטית בכל אחד ממרכיביו. מקסימום שליטה, אין סוף אפשרויות מדומיינות.
סגור בממד, אני יושב ומחכה לתגובה האיראנית להפצצה האמריקנית. אני חושב על פצצה מלוכלכת. רק השם הזה, אי אפשר להתנגד לו. ואיך בכלל יודעים שפצצה היא פצצה מלוכלכת? הרי רק אחרי שהיא תתפוצץ נבין את גודל האסון. פתאום אני מרגיש את זה בגוף. אני לבד במקלט הציבורי בבלפור. התראה עולה ויורדת. נפילה אימתנית ואז אור לבן גדול ואלים שחודר את העור ושורף את הבשר והעצמות. משנה משהו מבפנים. אני לא מת מהפיצוץ, אבל אני אמות מהנשורת הגרעינית. אני לא אזכה לעשות את הסרטים שאני חולם לעשות. אני לא אזכה לאהוב את האהבות שחלמתי לאהוב. אני לא אזכה לבקר בטהרן. כל מי שאני אוהב ימות איתי. אני עוצם עיניים. מחכה שמשהו יקרה. אבל כלום לא קורה.
יש עכשיו טרנד חדש שרץ בסושיאל: לג'נרט סלפים עם מפורסים. אני רוצה סלפי עם פנהי. אני מחפש ביוטיוב פרומפט מתאים. דני אחד מסביר לי לאט. אין לי זמן. אז אני מריץ אותו על פי 2. אני מעתיק את הפרומפט מהדיסקריפשן: צלם לי סלפי באייפון, רגיל לחלוטין, לא מיוחד בשום צורה, ללא נושא ברור או תחושת קומפוזיציה — רק צילום חטוף ואקראי. בתמונה יש טשטוש קל מתנועה ותאורה לא אחידה מפנסי רחוב, שגורמת לחשיפת יתר באזורים מסוימים. הזווית מביכה והפריימינג מבולגן, מה שנותן לתמונה תחושת של בינוניות מכוונת, כאילו צולמה בהיסח הדעת בזמן שליפת הטלפון מהכיס. הדמות המרכזית היא [פני האדם שהועלו], ו[פני האדם השני שהועלו] עומד לצידו, שניהם נתפסו ברגע יומיומי, לא מוקפד ולא מושלם. ברקע — רחוב תל אביבי תוסס בלילה, עם אורות ניאון, תנועה ודמויות מטושטשות שחולפות. המראה הכללי פשוט ואקראי בכוונה, במטרה ללכוד את התחושה האותנטית של סלפי ספונטני עם קומפוזיציה גרועה באייפון. אני מצרף שתי תמונות ומחכה. התוצאות מבזיקות על המסך. יצאתי חתיך מידי ופנהי נראה קצת כמו הירקן שלי. אני מבקש מהבינה שתנסה שוב. מדייק את התמונות. הסלפי החדש מבזיק. הפעם זה כבר מתחיל להיות דומה. שוב, אני מבקש. ואז שוב. ושוב. ושוב. ושוב. מנסה להבין כמה גרסאות של פנהי ושלי עוד אפשר לג'נרט?
הנקודה השנייה, היא שכאשר אנחנו מנסים, אפילו עכשיו, כשכלי הבינה משוכללים מתמיד, לג'נרט תוצרים היפר-ריאליסטיים אנחנו לא פעם מגיעים למחוזות ה-UNCANNY VALLEY. התחושת המאוימת, המטרידה, האל-ביתית של דימוי שנראה אמיתי אבל לא מרגיש ככה – מוציאה אותנו מדעתנו. בעוד שברור שתוך זמן קצר (שלא לומר כבר עכשיו) יצליחו הבינות להתגבר על המגבלה הזאת, וייצרו דימויים היפר ריאליסטיים שעין בלתי־מזוינת לא תוכל להבחין במלאכותיותם, מעניין לחשוב על הנטייה הטבעית הזאת, "ההתנגדות הטבעית של החומר" לממשי. נטייה שייתכן ומלמדת אותנו משהו על טבעה של הבינה. נדמה שהבינה שואפת אל הגדול מהחיים. אל האינסופי המדומיין. אל הבלתי ממשי. בדיוק ההיפך מהקולנוע.
בשלוש לפנות בוקר טראמפ מודיע על הפסקת אש. זה מגיע משום מקום. החל משבע תיכנס הפסקת האש לתוקף. שני הצדדים יניחו את נשקם. האזרחים יורשו לעזוב את המקלטים. הגיע הזמן לשלום. אי אפשר לכתוב את החרא הזה. חצי שעה אחר כך מגיע שוב הצליל הצורמני של ההתראה מקדימה. טילים שוגרו לכיוונך יש להימצא בסמיכות למרחב מוגן. אני יוצא אל המרפסת ומצלם בטלפון את כל תושבי אלנבי בלפור זורמים בנהר אנושי טרוט ומותש לעבר החניון שהפך למקלט שכונתי. אני מסתכל עליהם מבעד לעדשת הנייד. יש שם אישה מבוגרת עם שמלת לילה פרחונית בורוד וסגול. היא הולכת לאט, היא כבר לא תחזור לישון. לידה חולף במהירות זוג ספורטיבי עם כלב לא ממושמע. הבעל צועק על הכלב חזק מידי ומושך אותו ברצועה. איש אחד רוצה לומר לו משהו אבל הוא לא אומר דבר. על פניהן חולפות בהליכה לאחור זוג אתיופיות מצחיקות עם חולצות טישירט גדולות. הן צוחקות על הכל ומתחילות עם בחור חתיך בלי חולצה. הוא מחייך אליהן חיוך מבוייש. אח של הבחורה הראשונה שאהבתי עובר שם עם שיער מחומצן ושקית שאותה הוא מחבק בשתי ידיים כאילו היא תינוק. אני תוהה מה יש בפנים? כולם הולכים בקצב אחיד, עייפים ומחוייכים. אם לא הייתי יודע הייתי חושב שהם בדרך להופעה. לקחו לנו רק 12 ימים כדי שלקום באמצע הלילה. לארוז תיק. לעזוב את הבית. לרוץ למקלט ולהתגונן מטילים יהפוך עבורנו לדבר שבשגרה. אני מעלה את הסרטון לאינסטגרם. החבר האיראני עושה לי לייק. גם בחורה שאני חושב לאהוב. אזעקה עולה ויורדת מפלחת את רחוב בלפור. אבל אני לא מתמסר. אני פותח את הדלת הכניסה יוצא מהבית ויורד אל הרחוב. אני מרים את המצלמה אל השמים. מחפש את הזיקוקים. ממשיך לצלם.
אז מה הוא אותו הקולנוע של הממשי? הקולנוע של הממשי הוא הקולנוע של החיים. הכאוס. האיגואנה של פנהי. הבלתי ניתן לג׳ינרוט. ולא, לא מדובר בחוסר שלמות, או בגישה וואבי סאבית של היופי. אני מדבר על החיים. החיים כחומר גלם. כנוזל המבעבע בורידים של הקולנוע. כיחידה הבסיסית של קיום שנוצקת אל תוך פריימים ושוטים וסצנות. הפעולה בעולם: לצאת לצלם. המציאות הממשית שחייבת להתקיים קיום פיזי מול המצלמה כדי שתיתפס על הפילם או באותות החשמל של החיישנים המודרניים. הפיסול באור. הניסוי בבני אדם. זה שמותיר את הקולנוע מהאנימציה. זה שבורא יש מיש. ולא יש מאין. בדיוק כפי שהצילום גאל את הציור מהצורך להוות חלון למציאות, כך גם הבינה מאפשרת לקולנוע להתמסר לממשי. אל מול אינסוף אפשרויות של דימויים שניתן לג'נרט הקולנוע מציע אלטרנטיבה מרגשת: הדימוי האחד. זה שהתרחש לרגע אחד בעולם אחד מול מצלמה אחת.
היום יותר מתמיד הטענה בדבר מותו של הקולנוע נשמעת לי מופרכת. בעידן בו בני אדם צורכים את כמות תוכן הוידאו הגבוהה ביותר שצרכו אי פעם, בעידן בו ההבנה האינטואיטיבית של כל אחד ואחת מאיתנו בתחביר של הקולנוע היא בלתי נתפסת: ילדים בני 8 יודעים שלצלם את עצמם מלמעלה מחמיא יותר מלצלם את עצמם מלמטה, ילדות בנות 14 עושות סרטוני טיקטוק שלא היו מביישים את הקולנוע האקספרימנטלי של ג'ונאס מקאס, הקולנוע חי ובועט. כניסת הקולנוע של הבינה המלאכותית לחיינו צריכה להיות עבורנו הקולנוענים זריקת עידוד. קריאה בהולה. לשוב אל הממשי. לרכב על האיגואנה של החיים ולהשתמש בכל מה שנמצא סביבנו. ללוש את החיים אל המסך. בעידן בו כורים אטומיים מופצצים, מלחמות מסתיימות בטוויטר והמציאות מתרסקת והופכת מופרכת יותר ויותר מרגע לרגע מה יותר מרתק מהמציאות? מהעולם? מה יותר קולנועי ממבט מזדיין בעיניים. מריקוד מגושם? מתאונה מפוארת בפריים? בין אם מדובר בקולנוע אישי, בסרטי ארט האוס או בקולנוע גדול מהחיים. בין אם מדובר בסרטים באייפון או בסרטים ב70 מ"מ. מה יותר מרגש מלצאת אל העולם ולהשתמש בדבר היחיד שאי אפשר לג'נרט? הדבר היחיד שלעד יהיה נטול גבולות וימצא דרך להשתחל כמו איגואנה אל הסלון: המציאות. החיים. הקולנוע.
