"ילדות גרמנית", סרטו החדש של פאטי אקין, עוקב אחרי התבגרותו של נאנינג בן ה-12 בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, באי הגרמני הנידח אמרום. נאניג שוהה עם אחיו, דודתו ואמו הנאצית – כלומר בלי אביו, שנמצא בחזית. בסצנה יפה ואכזרית בתחילת הסרט, נאנינג מנסה לשאוב תקווה מכך שאומרים שתכף המלחמה נגמרת – אך אמא שלו כועסת על כך שהוא מפיץ תעמולה אנטי-נאצית, וכושלת להבין שנאנינג פשוט מייחל לכך שאבא שלו יחזור.
הסרט יפהפה מבחינה ויזואלית, והצילום של החופים המבהיקים, הגלים העדינים והעננים הלבנים פשוט מרהיב, כשכל שוט חוץ נראה כמו שומר מסך פוטנציאלי, וכל שוט כפר נראה כמו מקום אידאלי לחופשה. אך כמו ב"אזור העניין" שעורר סערה בשנה שעברה, גם ב"ילדות גרמנית" הפסטורליה השלווה רק מבליטה את האלימות הנאצית המחרידה, שנראית אפילו יותר אכזרית וחסרת–פשר לנוכח שמיים כל–כך כחולים.
הסרט לא מציג את מוראות השואה – לא את מחנות הריכוז ולא את שדות הקרב. אולם קצת כמו "סרט לבן" של מיכאל הנקה, או "רוחות אינישרין", שמתרחש גם הוא באי ועל רקע מלחמה, כך גם "ילדות גרמנית" מציג כיצד האלימות מחלחלת אל כל החברה. אפילו באי המבודד, המלחמה מעוותת את היחסים האנושיים האינטימיים ביותר – ופוגעת באהבת האם לבנה, מרחיקה בין שכנים שחוששים מהלשנות, ומאלצת את בני-האדם להתאכזר לטבע.
כן, "ילדות גרמנית" הוא לא סרט קל לטבעונים: על רקע קריסת קווי האספקה הגרמניים ושעיטת הטנקים הרוסים אל עבר ברלין, קשה להשיג מזון. לכן נאנינג מוצא את עצמו נאבק בארנבות, מטגן טריגונים ומפתה כלבי-ים. זוהי לא הברקה של אקין: לא חסרים סרטים בהם ציד משמש כמטונימה לאכזריות האנושית, אך זה עובד נהדר בסרט, שמצליח לזעזע ולרגש כאחד.
הסרט גם מכיל רגישות לשונית מעניינת, כשדמויות רבות בו מדברות אוֹמְרָנְג – הדיאלקט המקומי של השפה הפריזית. יש לי אובססיה קלה לשפות נכחדות – "אור חרישי", הסרט הראשון והאחרון בפלאוטדיץ', ו"אנגלוס", אחד הסרטים היחידים בשלזית, הם שניים מהסרטים האהובים עליי, וכבר כתבתי כאן בעבר על קולנוע ביידיש. אך גם למי שלא לוקה בסטייה הזו, מומלץ להטות אוזן לשפה המתחלפת בסרט: היא מסמנת את הפער בין המקומיים (שמדברים אומרנג) לפליטים שבורחים לאי (ומדברים גרמנית). נאנינג תקוע בין שתי הקבוצות: אמו גדלה באי, אך הוא נמלט אליו איתה בגלל המלחמה, בדומה לעקורים. כך, שיטוטו של נאנינג בין השפות הוא חלק מרכזי בתהליך ההתבגרות שלו, בו נאנינג מפתח זהות אישית לנוכח המתח בין נסיונו להשתייך למשפחתו לנסיונו להשתייך לאי.
יש בסרט לא מעט סצנות בהן הסיבוליקה כבר נראתה לי מוגזמת, והרגשתי שמאכילים אותי בכפית. ברגעים החלשים הוא נראה כמו סרט ילדים, וכשהסרט מתפזר לדמויות משנה, יש בו כמה סצנות מפוספסות. ברגעים האלו, כשהריכוז בסרט ירד, נדדתי במחשבותיי אל הארץ. האם גם בישראל אלימות המלחמה מחלחלת עכשיו למערכות יחסים, ומחרבת יחסים בין שכנים ובין אחיות? האם גם בעזה נאלצים לדוג ולצוד כל מה שזז? והאם גם אצלנו יעשו עוד שמונים וחמש שנה סרטים על ילדים שהתבגרו בצל מעשי זוועה ושטיפת מוח לאומנית?
"ילדות גרמנית" הוא סרט גרמני מאוד. כולם בו בהירים, תמירים ואריים, וגם הגרמנים שכועסים בו על היטלר כועסים מתוך דאגה לעצמם ומיאוס מהמלחמה, לא כי הם חסידי אומות עולם. לכן, מעניין לציין שהבמאי, עם עורו השחום ושערו השחור, מגיע מרקע אחר לגמרי – פאטי אקין הוא בנם של מהגרי עבודה טורקים. אך את התסריט לא הוא כתב, אלא חברו הארק בום, במאי גרמני קשיש, זקן מכדי לביים, שבאמת עבר עם אמו לאי אמרום במהלך מלחמת העולם השנייה. בסוף הסרט הוא אפילו מבליח לרגע. גם בזכות הסיום היפה הזה, "ילדות גרמנית" הוא סרט נוגה ועדין, שאמנם לא מהווה יצירת מופת – אבל בהחלט שווה צפייה.
